"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.
נתנאל שקרון, תושב עלי זהב ואב לשישה ילדים, הוא הנרצח בפיגוע הירי במעיין עין רעיה סמוך לנווה צוף. שקרון הגיע הבוקר למעיין יחד עם בנו הבכור כדי לטבול לקראת יום הכיפורים, ונורה למוות בידי המחבל.
תיעוד הירי בפיגוע במעיין סמוך לנווה צוף // שימוש על פי סעיף 27א'
שקרון עבד כאנליסט מערכות מידע בחברת "הכשרה חברה לביטוח". הוא הותיר אחריו את רעייתו, ד"ר מירב שקרון, מרצה באוניברסיטת אריאל, ושישה ילדים. בנו הגדול תלמיד כיתה י"א והצעיר בן ארבע.
ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, הגיע לבית המשפחה וספד לשקרון: "נתנאל היה איש חסד, אדם עניו ואוהב אדם, איש משפחה מסור וחלק ממשפחה שורשית וותיקה בעלי זהב. הוא נרצח לאחר שסיים לטבול עם בנו לקראת יום הכיפורים. הלב נשבר".
דגן קרא לממשלה ולמערכת הביטחון להרחיב את הפעילות ביהודה ושומרון: "אני מצפה מממשלת ישראל ומהפיקוד הבכיר לעבור ממגננה להתקפה, לצאת למבצע בכל המרחב, לעבור בית בית, לאסוף נשק נשק ולהחזיר את המחסומים הביטחוניים".
מהיישוב עלי זהב נמסר כי הקהילה "מרכינה ראש וכואבת את הירצחו של חברנו האהוב נתנאל שקרון". צוותי אגף השירותים החברתיים במועצה וצוות החירום היישובי מלווים את משפחת שקרון ומעניקים לה סיוע.
מוקדם יותר פרסם היישוב הודעה לתושבים ובה ביקשו להתפלל לרפואתו. "הפצוע הקשה בפיגוע היום תושב היישוב שלנו עלי זהב - חבר יקר", נכתב בהודעה. אך לאחר מאמצי החייאה ממושכים, נקבע מותו של שלביה בבית החולים.
לאחר הפיגוע פתחו כוחות הביטחון במרדף אחר המחבל, שנמלט מהזירה. במסגרת החיפושים הוקפצו כוחות נוספים ונערכו סריקות באזור. לוחמי דובדבן לכדו את המחבל לאחר שברח לבית חולים סמוך למקום הפיגוע.
כוח צה"ל עוצר את המחבל בבית החולים |צילום: ללא
הפיגוע עורר שורת תגובות בצמרת המדינית והביטחונית.ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנשיא יצחק הרצוג, שר הביטחון ישראל כ״ץ ונוספים הביעו צער על מותו של שלביה ושלחו תנחומים למשפחתו, לצד מסרים בדבר המשך המאבק בטרור. במקביל קיימו הרמטכ״ל אייל זמיר ואלוף פיקוד המרכז הערכת מצב בשטח לתגבור הכוחות בעקבות האירוע.
פיגוע ירי התרחש היום (ראשון) סמוך לנווה צוף שבבנימין במעיין עין ריא (עין צוף), הנמצא מחוץ ליישוב נווה צוף ובסמוך לגדר. כתוצאה מהירי נפצע אדם אחד באורח קשה, שמת מפצעיו לאחר זמן קצר. בתום מצוד המחבל נלכד על ידי לוחמי יחידת דובדבן.
על פי הודעת דובר צה"ל, כוחות דובדבן, בהכוונת שב"כ, עצרו את המחבל שביצע את פיגוע הירי בנווה צוף שבבנימין. לפי צה"ל, דקות לאחר הפיגוע הגיע גשש החטיבה לזירה וירה לעבר המחבל, שנפצע ונמלט. בתום מצוד משותף של כוחות הביטחון, לוחמי דובדבן לכדו אותו לאחר שנמלט לבית חולים סמוך למקום הפיגוע.
כוח צה"ל עוצר את המחבל בבית החולים |צילום: ללא
בתקרית נוספת בחסם גנים חוסל מחבל אחד ועוד אחד נתפס בניסיון פיגוע דריסה במקום. מדובר צה"ל נמסר כי לפני זמן קצר כוחות צה"ל חיסלו מחבל שניסה לבצע פיגוע דריסה נגד כוחות צה"ל הפועלים במרחב גנים שבחטיבת מנשה. אין נפגעים לכוחותינו.
זירת הפיגוע סמוך ליישוב נווה צוף // טלגרם, שימוש על פי סעיף 27א'
כוחות צה"ל מחטמ"ר בנימין, יחידת דובדבן, פלוגות תגבור נוספות ומשטרת ישראל ביצעו את המרדף אחרי המחבל. על פי מידע שנמסר מטעם דובר צה"ל "המחבל יצא מרכבו כשהוא חמוש ונמלט רגלית. הוצבו חסמים בכל הגזרה והכוחות סורקים אחר המחבל רגלית ובעזרת רחפנים, והוקפצו כלים של חיל האוויר".
בנוסף, גם מפקד מחוז ש"י, ניצב משה פינצ'י, ומפקד מרחב שומרון, נצ"מ אבי כהן, הגיעו לזירת הפיגוע - לצד כוחות המשטרה של המחוז שהשתתפו גם הם במרדף.
מפקד אוגדת יהודה ושומרון, תא"ל קובי הלר, בזירת הפיגוע בבנימין |צילום: דובר צה"ל
לפי דיווחים ראשוניים מהזירה, הירי בוצע מכלי רכב לעבר אזרחים ששהו באזור המעיין. בשלב זה נסיבות האירוע עדיין נבדקות, וכוחות הביטחון מנהלים מצוד אחר המחבל.
בצה"ל מסרו כי התקבל דיווח על ירי במרחב נווה צוף שבחטיבת בנימין וכי כוחות הוקפצו לנקודה. מעיין עין ריא נמצא מחוץ לנווה צוף, סמוך לגדר היישוב, ובעבר היה מוקד להפגנות ולעימותים מול תושבים מהכפר השכן.
תיעוד הירי בפיגוע במעיין סמוך לנווה צוף // שימוש על פי סעיף 27א'
ראש מועצת בנימין ויו"ר מועצת יש"ע ישראל גנץ ביקר בזירת הפיגוע בנווה צוף ואמר: "תושבים באים לקראת יום כיפור לטבול במעיין, מחבל מגיע חמוש ב-M16 ופותח עליהם באש. אחד התושבים נפצע קשה מאוד, ומפונה לבית חולים.
"כוחות צה"ל, משטרה, שב"כ, מג"ב, כולם במצוד אחרי המחבל שעדיין נמצא כאן באזור. זה אירוע קשה מאוד אבל אנחנו חזקים ונעבור גם אותו. בעזרת ה' בסוכות המקום הזה יתמלא מטיילים, אף אחד לא יבריח אותנו מכאן".
יש מי שבא לטבול במים ויש מי שבא באש. יש מי שליבו מלא אהבה ויש מי שמפעפע שנאה. יש טהור ויש טמא. יש צדיק ויש רשע. גם בעולם כזה של פוסט מודרנה, של נרטיבים, של עיוות מציאות, נדע כי יש טוב ורע. ונדע שלמרות כל רעשי הרקע, על הטוב יש לשמור ואת הרע להשמיד.
תיעוד מהפיגוע במעיין סמוך לנווה צוף // השימוש על פי סעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים
יש טוב ורע, והטוב נראה כמו אבא שלוקח את הבן שלו לטבול במעין לפני יום הדין והרע נראה כמו מי שרוצח את האב לעיני בנו. אבינו מלכנו, נקום לעינינו דם עבדיך השפוך. עבדך הטהור, שהיה טהור עוד לפני שטבל, כי בא מאהבה, מופז באור הסתיו, רחוץ מחשבון נפש, עם בנו הקטן. המפגש עם החושך לא יכול להיות קיצוני יותר.
והדרך שלנו בהירה ופשוטה, דרך אהבה ושלום, דרך נטיעות ומים, דרך בנייה וחיים. זוהי דרך שאין לה קץ, גם אם יש כאלה מתוכנו ומחוצה לנו שרוצים שהיא תסתיים במצוק תלול, ושכל הסיפור הזה יגמר כבר.
זְכֹר לָנוּ בְּרִית אָבוֹת. כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָ וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאֶף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאֶף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: כי הברית הזאת לא שווה בלי הארץ, כי אנחנו ולא גידול על מצע מנותק, יש לנו שורשים והם מעמיקים באדמה הזאת.
ובעיקר בדור הזה, שהילדים שלנו חופרים בורות ומשפצים מעניינות ואוהבים את הארץ הזאת ברגליים, הברית הזאת צוברת שכבות גיאולוגיות של אהבה. והיא טהורה למרות הכל.
והאהבה הזאת תנצח: את מחיאות הכפיים מנסרות האזניים של אלו המריעים למהרסנו ומחריבנו שממנו יצאו, לרוצחים שממשיכים לנסות לרמוס את כל מה שטהור ואמיתי. וגם אם ארוכה הדרך ולפעמים, כמו היום, גם קורעת לב לגזרים, הטוב יגבר על הרוע, ועושה השלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.
"שכבתי מתחת למיטה, עצרתי את נשימתי, הקשבתי לצעדים המתקרבים. בתוך החשיכה נצנץ קנהו הכסוף של רובה הקלצ'ניקוב. אם הייתי שולח את ידי, יכולתי ממש לנגוע בו. כשכל גופי מכווץ מפחד, השתדלתי לא לנשום כדי לשמור על שקט מוחלט. קול הצעדים פסק, והבנתי שהחייל הסורי נעצר מעבר לדלת. שוב הבזק הרימון, ואני ראיתי את עיניו המציצות ואת ידו הנמתחת, אוחזת ברימון. עצרתי את נשימתי, האימה הציפה את כל כולי והייתי בטוח שזהו, קץ החיים הגיע. המוות לידי ממש. אך הרימון התגלגל ונבלם, ואנחנו ניצלנו שוב. עוד רגע של אימה, והסורי המשיך קדימה ונעלם אל תוך החושך" (מתוך הספר "מציץ מן החרכים").
בביתו היפה בנתניה, מוקף ביצירות היודאיקה המרהיבות שלו ובתמונות משפחתו, תוהה יוסי תור (73) מה היה הרגע הכי קשה עבורו בשמונת החודשים שבהם היהבשבי הסורי. אם היה זה רגע הנפילה בשבי או השניות הראשונות במסכת החקירות והעינויים שעבר שם.
50 שנה אחרי: שבויי מלחמת יום הכיפורים במשט בסיני ובתעלת סואץ
כשנפל מוצב החרמון שבו שירת במלחמת יום הכיפורים, התחבא תור במשך שבוע מורט עצבים במחילות שבבטן ההר - רעב, צמא ומוטרף מדאגה. "היו לנו שבעה ימים לחשוב מתי ניפול בשבי, התכוננו לזה. אבל את הרגע הזה שבו אני מביט בעיני השובה שלי, עם כל הרצון להתכונן אליו - אי אפשר להכיל. זה מפגש מאיים ומשפיל, זה המקום הכי נמוך שיש. הפחד נוראי. למה משפיל? כי אני ישראלי. אני בא ממדינה שתמיד שולטת ותוקפת וכובשת, ופתאום היוצרות התהפכו. ברגע הפכתי סמרטוט רצפה".
לאחר שנשבה עם חיילים נוספים ששרדו את המתקפה הסורית על המוצב, נלקח תור למתקן חקירות בעומק סוריה. הדקות הראשונות של העינויים מגיעות גבוה בדירוג הרגעים האיומים ביותר בשבי. "המפגש הראשוני - אזוק, מכוסה עיניים, כל הביטחון העצמי, החופש, הזהות נשללו ממך, ואתה חוטף מכות ראשונות, זאת טלטלה נפשית והתפרקות טוטאלית. בשניות האלה אני אומר לעצמי, 'יוסי, התכוננת לזה. אסוף את החלקים השבורים בשביל לעמוד בחקירה על פי התכנון המקורי שלך'".
ולמה היה צריך תור להתכונן לחקירות? בגלל התקופה שבה שירת בסיירת מטכ"ל. "חששתי שתוך כדי חקירות יגלו שהייתי שם, ויהרגו אותי בחקירה. אז תוך כדי בריחה והישרדות של שבעת הימים האלה במוצב, בניתי זהות נוספת שתמלא את התקופה הזאת. דבקתי בסיפור הזה לאורך כל החקירה".
"התקופה הראשונה עברה עלי בבידוד ובחקירות קשות. הייתי מוטל, תשוש וכואב, על רצפתו של מרתף החקירות - צינוק אפל ומאיים שסגר עלי מכל עבר. זה עתה הסתיים סבב עינויים נוסף וקשה מנשוא, שכלל הצלפות בשוט ומכות חשמל"
מתוך הספר: "התקופה הראשונה עברה עלי בבידוד ובחקירות קשות. הייתי מוטל, תשוש וכואב, על רצפתו של מרתף החקירות - צינוק אפל ומאיים שסגר עלי מכל עבר. זה עתה הסתיים סבב עינויים נוסף וקשה מנשוא, שכלל הצלפות בשוט ומכות חשמל. עינויי התופת האלה נמשכו כחמש־עשרה שעות רצופות... שתי מכות חשמל עוצמתיות פילחו את גופי מקצה לקצה: ראשי כאילו ניתק ממקומו, ידיי ורגליי הזדעזעו והתנועעו ללא שליטה, לשוני נעה בחלל הפה ונשמטה הצידה... החקירות כללו לא רק עינויים פיזיים קשים, אלא גם מניפולציות רגשיות. נוסף על האיומים שהיו מסמרי שיער, דאגו החוקרים להעמיד פנים שהם יודעים הרבה יותר ממה שאני חושב, ועל סמך זה הטיחו בי שוב ושוב שאני משקר. כל דבריהם ומעשיהם התמקדו בדבר אחד - לשבור את רוחי".
חשש שלא יעמוד בביקור הראשון על ההר. תור במנהרות מוצב החרמון,צילום: זיו אורן
לעוף באוויר, להתנתק
את קשיי תקופת השבי פורט תור, הן בספר והן בראיון, לסעיפים. כשהוא מספר על הקשיים הבלתי נתפסים הוא כאילו חוזר לשם, לצינוק בסוריה, בעודו סובל עינויים והתעללויות איומים. עיניו מתלחלחות מדי פעם, אך הוא לא עוצר לרגע ממלאכת הסיפור. הוא איש חזק.
"נטילת החופש בתקופת החקירות היתה הדבר הכי קשה בעבורי. החופש הבסיסי שיש לכל בעל חיים, הוא יכול למשל לעשות את צרכיו מתי שנוח לו. בשבי - לא. במודע הם השתמשו בסבל הזה, בקושי הזה, ומשכו אותנו שעות. לפעמים זה הצליח ולפעמים זה לא הצליח, ואז אתה משתין בתוך המדים. ואז צוחקים עליך, וזו השפלה נוספת. הדבר השני זה שאני, בניגוד לבעלי חיים, יצור מדבר, חברותי. ונאסר עלינו לקיים אינטראקציה בינינו.
"הדבר השלישי זה ניתוק מוחלט מלוח הזמנים. זה קשה. כשאני קם בבוקר, פותח עיניים וקרן אור בוקעת מהחלון בחדר השינה, אני הולך ומתפלל, אוכל ארוחת בוקר ויוצא למשימות. פוגש את המרחב מסביבי. להישאר יום ולילה תחת מנורה דולקת שמנטרלת את היום והלילה ואת הזמנים, לאדם שרגיל להתנהל על פי תבנית קבועה, זה מאוד קשה עד בלתי אפשרי".
מתוך הספר: "לפתע, כמו בתוך חלום, הופיע בין הסורגים פרפר לבן, מלאך עם כנפיים לבנות. שפשפתי את עיניי והבטתי ביצור המופלא שהגיע לכאן מיקום אחר, ולרגע אחד שכחתי את כל מכאוביי. הפרפר חג בתוך החדר בשקט, במין ריקוד מופלא ועדין. עקבתי אחריו במבטי, לא מאמין. הוא התקרב אלי, ואני הרגשתי כאילו הוא מביט היישר אל תוך עיניי. בבת אחת הוא נסק לעבר הסורג, מבקש לעוף החוצה, ואז, כאילו נמלך בדעתו וחזר פנימה".
"הפרפר הוא מטאפורה לחופש ולתעופה", מסביר תור, "הקלילות והפשטות שלו - בניגוד לציפור שיש לה גוף במרכז וכנפיים, בפרפר היחסים שונים לגמרי. כולו כנפיים, כולו מרחף. יש מין שמימיות בפרפר. במקום אחר בספר אני מדמיין שאני ציפור או פרפר, אני עף עד הקיבוץ (טירת צבי, הקיבוץ שבו גדל תור, ק"א) ונוחת שם. המטאפורה היא התנתקות מהמציאות העגומה והקשה בשבילי. למעלה באוויר יש חופש ואור. פחות ייסורים, בניגוד לכבלים הפיזיים שכובלים אותי בידיים וברגליים. התנועה הזאת", מרפרף יוסי בידיו, "היא הביטוי לחופש. אולי אפילו יש עוד משהו שהרגשתי ולא הבנתי את המשמעות שלו עד עכשיו, שהתעופה הזו מקרבת אותי לקדוש ברוך הוא. איתה אני מגביה עוף עד לכיסא הכבוד".
לאדם בלי דמיון אפשרי לשרוד בשבי?
"אפשרי, אבל הרבה־הרבה יותר קשה. שמעתי את זה מלא מעטחטופים בעזה- שהדמיון, המחשבות,על חתונה, על חברה, על החגים, על המשפחה, זה מה ששימר אצלם את השפיות. זה מנתק אותם מהמציאות הקשה היומיומית ולוקח אותם למקום שבו הם מוגנים ואהובים, שבו כל הטוב קורה. זה אחד היסודות שמקנים חסינות לאדם במצב כזה. הדבר השני זה האמונה, הדת". אבל על כך נדבר בהמשך.
משהו להיאחז בו. המכתב ששלח אביו של תור לשבי,צילום: ללא קרדיט
ניצחון הרוח והגוף
מתוך הספר: "באותם רגעים עוד לא ידעתי שהדמיון המודרך יהיה אחד הכלים שיעזרו לי לעבור בשלום את תקופת השבי. הדמיון, המחשבות, האמונה והיצירתיות - כל אלה שמרו עלי בכל אותם חודשים ארוכים, למרות ההשפלות והעינויים הבלתי פוסקים שבאו עלינו מידיהם של הסורים".
תור נזכר באוסף הפרפרים שהיה לו בילדות. הוא היה צד אותם ומשפד אותם כשכנפיהם פרושות. אז לא הבין, אבל היום הוא רואה שבעצם נטל את החופש שלהם, את המהות שלהם. היום הוא אומן יודאיקה בעץ, לוקח חומר גולמי ומחיה אותו, ההפך מחטא ילדותו.
החלק היצירתי באישיותו התגלה דווקא בשבי. הוא יצר משחקים ממה שהיה: חיילי דמקה מקליפות תפוז, סביבון מסבון, קלפי משחק מקרטון של חבילה. הוא ראה ביצירה אז שליחות שיכולה לעודד את רוחם של חבריו לתא, שהיו במצוקה. לסביבון היתה משמעות נוספת מלבד האינטראקציה החיובית בין החברים: הוא זה שהזכיר את נס חנוכה, את האתוס של מעטים מול רבים, של נפילה וקימה.
"היצירה בשבי היתה למען הכלל", הוא מסביר, ונזכר שכשחברו ביקש ממנו לכתוב עבורו את מילות התפילה, עשה זאת תוך סיכון חיים של ממש. "היום, בערב יום כיפור, יום של דין, של שכר ועונש, אני שואל את עצמי למה זה קרה לי. אולי זה בגלל שהיתה לי שליחות: להרים את רוחם של חבריי לתא. כבר בכלא החלטתי שבידיים האלה, שאותן ניסו שוביי להוציא מכלל שימוש - בידיים האלה עוד אצור יצירות אמנות. ואכן, גם היום אני מרגיש כי כל יצירה היוצאת תחת ידיי היא ניצחון הרוח והגוף על הקושי ועל הרוע".
"בימים הכי קשים בשבי, כשהייתי צריך להיאחז במשהו, ראיתי את אבא שלי כניצול שואה, כדמות, כסמל לעמידות, לאיתנות, לאמונה, וידעתי שאם הוא עבר את כל הדברים האלה ושרד וגידל משפחה בריאה - גם אני יכול"
שני דברים נוספים עזרו לתור לשרוד את החודשים הארוכים בשבי: ילדותו בקיבוץ הדתיוההתבוננות בהוריו ניצולי השואה. "חינוך מבחינתי זה לא להגיד לילד מה לעשות, אלא לראות את אבא שלי רץ למניין. גדלנו כילדים בריאים. בימים הכי קשים בשבי, כשהייתי צריך להיאחז במשהו, ראיתי את אבא שלי כניצול שואה, כדמות, כסמל לעמידות, לאיתנות, לאמונה, וידעתי שאם הוא עבר את כל הדברים האלה ושרד וגידל משפחה בריאה - גם אני יכול. החינוך הקיבוצי יצר ילד מחוספס, לא מפונק, ילד בעל חוסן נפשי. אחרי הצינוק, כשאנשים ישנו אחד ליד השני, ראיתי כמה זה קשה להם, כמה זה מנוגד לדנ"א שלהם. אבל אני אהבתי את זה, זה בטח לא הפריע לי. זה לא שהייתי רוצה לישון על הרצפה".
עטיפת הספר "מציץ מן החרכים",צילום: ללא
מנותקים מהזמנים
מאז שחרורו מהשבי העביר תור כ־2,600 הרצאות בנושא. כשישב לכתוב את הספר תהה אם יש בו צורך, בוודאי לנוכח גל הספרים שיצא עכשיו, שנכתבו על ידי שורדי שבי ושורדי טבח שמחת תורה. אבל הוא הבין שיש לספר חשיבות מכמה סיבות: ראשית - תיעוד עבור דור ההמשך של משפחתו. הסיבה השנייה היא "להראות משהו שלא הבנתי עד שכתבתי את הספר - שהאמונה והאמנות שזורות יחדיו. זה ספר על כאב וקושי אבל הוא מאוד צבעוני, כי לא רק בחרתי בחיים, אלא בחרתי בשמחת החיים. אני רוצה שאנשים יקראו ויבינו שאפשר לצאת ממשברים קשים. הספר מספק פרספקטיבה של עשרות שנים, שאין בספרים החדשים שיצאו: הוא מראה איך השברים הטקטוניים שעברתי בחיי לא ערערו אותי ולא את אמונתי ולא את הרצון שלי לחזור ולהקים משפחה. אם אדם עובד משבר כלכלי, אישי, חברתי או כל משבר אחר, יכול להיות שאם יקרא את הספר - הוא יוכל בעזרתו להיחלץ ולצמוח מחדש".
בניגוד לשבויי 7 באוקטובר, פגשו יוסי וחבריו נציגים של הצלב האדום, והותר להם לכתוב ולקבל מכתבים מהארץ. באחד המכתבים שנשלח לפני חג הפסח, מפרט אביו את הלכות החג. לדבר זה, שנראה מקומם אולי לאדם בשבי שלא יכול להקפיד על אי־אכילת חמץ, היתה משמעות עמוקה עבור תור.
"אבא עשה שני דברים: הוא ידע שכנראה אנחנו מנותקים מהזמנים, ורצה להמחיש לי, כפי שגם הוא סיפר בעבר, שהקפיד עד כמה שיכול על נושא הכשרות כשהיה בשואה. היה לו ברור שאם אצטרך לאכול חמץ - אני אוכל בסוף. אבל הוא נתן לי להבין שהמצוות הן אלה השומרות עלי כאדם. כעסתי בהתחלה כי 'בוזבזו' שלוש שורות על הלכות במקום על עוד אינפורמציה על החיים שלהם. אבל ככל שעובר הזמן כך אני מבין עד כמה המסר הזה היה חשוב. כל מכתב פותח בביטוי ב"ה בענק. זה כל כך בולט, אי אפשר לטעות".
הוריו לא רק כתבו מכתבים, כמובן. הם פעלו ללא לאות בוועד הורי השבויים והתדפקו על כל דלת בארץ ובעולם כדי שבנם ישוחרר בהקדם. כשתור מתבקש להשוות בין ההורים של השבויים אז והיום, הוא מתאמץ שלא למתוח ביקורת ואומר: "הזמנים היו אחרים והתקשורת היתה אחרת, אבל הכי חשוב: האנשים היו אחרים. הם היו תמימים וטהורים, ומטרתם האחת והיחידה היתה להחזיר את החיילים. לצערי, מה שקרה הפעם היה שהיו הרבה מאוד אינטרסים אחרים מעורבבים בפעילות". אמר ולא יסף.
קלפי משחק שיצר תור מקרטון של גבינה משולשת, מצוירים בפחם,צילום: זיו אורן
השפלה שנייה
עוד נחזור להשוואה הבלתי נמנעת בין השבי אז והיום, אבל לפני כן עוד מילה על אבא של תור. "הוא ואני בנויים זהה: הסדר והמסגרות שומרים עלינו בחיים. ביום ה־30 לחזרתי מהשבי הוא אמר לי, 'יוסי תקשיב, חלפו 30 יום. עד עכשיו היתה לך פריבילגיה, כל בקשה שלך מולאה, היינו לרשותך. לא עבדת, נהנית, עשית מה שבראש שלך. מרגע זה אתה צריך להחזיר את עצמך למסגרת, להיכנס לעבודה, לחשוב על העתיד. יכול להיות שזה לא יהיה קל אבל זה היעד'. היה לי מאוד קשה לשמוע את זה, אפילו קצת כעסתי עליו, אבל הוא אמר לי שאבין את המהלך הזה בהמשך.
"ביום ה־30 לחזרתי מהשבי, אבא אמר לי 'עד עכשיו היתה לך פריבילגיה, כל בקשה שלך מולאה, היינו לרשותך. מרגע זה אתה צריך להחזיר את עצמך למסגרת, להיכנס לעבודה, לחשוב על העתיד'. זה הציל אותי מפוסט־טראומה"
"ובאמת, הגישה הזאת של אבא שלי הצילה אותי מפוסט־טראומה באופן חד־משמעי. פוסט־טראומה היא כמו צל, תלוי במצב השמש. רק ב־7 באוקטובר השמש היתה במצב של שקיעה והצל היה הכי ארוך. הרגשתי אגרוף לבטן שגרם לי לשיתוק. אבל החיים הרגילים שלי מתנהלים ברוגע, בשיקול דעת. זה לקח זמן, ואני כבר לא נמצא במקומות האלה. אנשים יכולים לחיות לידי תקופה ארוכה בלי לדעת שהייתי שבוי. אני רוצה שיכירו אותי לפי מי שאני היום, ללא הנחות. יש בי נכות שאני מרגיש אותה, אבל אני מצניע אותה. אני לא מרגיש שהיא מפריעה לי להתנהל".
מחט שהכין תור מעצם של עוף,צילום: זיו אורן
אחד ההבדלים המשמעותיים שתור מצביע עליהם בין השבי שחווה לבין זה של החטופים, הוא בכך שהוא וחבריו נפלו בידי מדינה ולא בידי ארגון טרור. הבדל נוסף - הם היו חיילים, וחלק מהחטופים היו אזרחים שנלקחו ממיטותיהם. לאחר החקירות והעינויים הוא וחבריו חיו מעל לפני הקרקע, בעוד החטופים בעזה היו כלואים מתחת לפני הקרקע במנהרות, במחנק קבוע ללא אור יום. הוא חושב שמדובר בהבדל מהותי שמוסיף ממד מאיים תמידי. דבר נוסף: לא היה לחטופים בעזה קשר כלשהו לעולם החיצון, בעוד בשבי הסורי היו ביקורים של הצלב האדום ומכתבים.
"חלק מהאתגרים שלהם היו גדולים משלנו. מנגד, המעטפת הטיפולית שהם קיבלו כששבו, ההבנה של הצרכים של פדוי שבי ומשפחתו - היו שונים בתכלית. למשפחות שלנו לא נתנו טיפול בכלל, המשפחה לא היתה קיימת. אנחנו היינושפני הניסיון של עם ישראל בכל מה שקשור להתייחסות לשבויים שנפדו. הטיפול בנו היה לקוי".
מתוך הספר: "התחושה היתה שאנחנו מואשמים בנפילתנו בשבי, ויותר מכך - שהסגרנו מידע ובגדנו במדינה. ייתכן שכל זה נעשה בתום לב והיה תוצאה של חוסר ניסיון טיפולי בחיילים שחזרו מהשבי, אבל הפגיעה היתה קשה והשאירה חותם בלתי נסבל על הנפש. היחס אלינו היה נוקשה ומשפיל מאוד והוא גרם לי לתחושת בושה, ובשום שלב איני זוכר התעניינות אמיתית בשלומנו ובמצבנו. התחושה היתה שנלקחנו שוב בשבי".
תור מספר שלאחר שהושבו ארצה, נלקחו המשוחררים למתקן חקירות של שב"כ בזכרון יעקב, ושם עברו סדרת חקירות ארוכה ומשפילה. "בינינו לבין עצמנו קראנו לו 'מתקן החקירות מספר 2'. זה היה ביזיון אחד גדול. כמי שכבר חווה השפלה, עינויים פיזיים ונפשיים בסוריה, הרגשתי שלא הגיע לי היחס המשפיל, כאילו הייתי בוגד ומרגל. אחרי הסבל שעברנו בסוריה, היה ראוי שיבואו אלינו בכפפות של משי, שיישאו אותנו על כפיים כגיבורים שייצגו את המדינה הכי טוב שיכלו. במקום זה הטילו בנו רפש ואשם".
מתוך הספר: "למי שנפגע בנפשו לא היה כל מסלול של הכרה. על פוסט־טראומה אף אחד לא דיבר אז, אף על פי שרובנו חווינו תופעות קשות כמו אי־יכולת ללמוד מקצוע ולהתפרנס, פירוק משפחות, מחלות קשות ועוד. את המשא הכבד הזה נשאנו איתנו, כל אחד בנפרד, במסע החיים שלו. פדוי השבי, גם לאחר שיצא מהשבי וחזר לביתו - השבי לא יצא ממנו. גם מי שבחלוף השנים הקים משפחה וחזר כביכול לחיי השגרה - לא הצליח למחוק את השבי. הוא מצוי עמוק בגופו ובנשמתו".
גם מי שיצא, לא יכול למחוק את החוויה. חיילי מוצב החרמון בעת נפילתם בשבי,צילום: ללא קרדיט
כמו חזרה למקום התאונה
במחקר שכותרתו "עקרונות מנחים לטיפול בחיילים פדויי שבי", שפרסמו בשנת 2025 גל חייקין, רוית רובנשטיין, עוזי בכור ולאה שלף, מובאים העקרונות שגובשו במסגרת היחידה לתגובות קרב בחיל רפואה. זאת, לנוכח העדויות שהתקבלו לאחר 7 באוקטובר 2023 על הפגיעות של חמאס בשבויים - פיזיות, נפשיות ומיניות, ובהתבסס, כפי שמעידים החוקרים, במיוחד על מחקרים הנוגעים לפדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים.
"ובכן, אנחנו היינו שפני הניסיון, ועל גבנו נלמד הנושא של פוסט־טראומה מורכבת וההתמודדות איתה", אומר תור, "מסקנות המחקר העדכני הן שונות לחלוטין מהטיפול שניתן לנו. עיקרון מרכזי שיושם לגבי החטופים ששוחררו מעזה הוא שילוב המערכת המשפחתית כגורם מרכזי בתהליך, כאשר הקליטה וההכוונה נעשות בסביבה המשפחתית הטבעית על ידי זוג מטפלים - מטפל פרטני ומלווה משפחתי שעובדים יחד.
"דגש מיוחד ניתן לשלבי הטיפול ולצורך בתהליך ממושך ומובנה ובמעקב ארוך טווח, גם לאחר סיום הטיפול, תוך התייחסות לחומרת התסמינים הפוסט־טראומטיים, להתפתחות של דיכאון ואובדנות, קשיים זוגיים או משפחתיים ועוד, ולצורך לספק להם מענה מתאים".
"יכולים לחיות לידי תקופה ארוכה בלי לדעת שהייתי שבוי". תור,צילום: אפרת אשל
20 שנה לאחר השבי, עלה תור למוצב החרמוןמלווה במשפחתו. הוא נזכר בחשש הגדול שלו לפני אותו ביקור, שמא לא יצליח לשלוט ברגשותיו ויפרוץ בבכי מול משפחתו. "היה לי מאוד קשה להביא את המשפחה שלי למקום שבו הייתי הכי מושפל. שאלתי את עצמי אם זה לא יותר מדי. לילות לא ישנתי לפני העלייה. זה היה מטלטל ומרגש מאוד. זה כמו אדם שמגיע למקום התאונה שלו. אבל הרגשתי שאני חייב לעבור את זה, ולסמן וי לעצמי שהצלחתי לצלוח את המשוכה הכל כך גדולה הזאת.
"מה שעוד עשיתי שם שעזר לי, זה לשלב בין שני דברים: עצם הביקור שישמש זיכרון למשפחה שלי, עם הרצאה בפני חיילי המוצב. ההרצאה חייבה אותי להיות נוכח. ידעתי שיש לי תפקיד ושלא אוכל להימלט באמצע, אבל התגובות לאחר מכן כל כך חיזקו אותי.
"היום, במבט לאחור אחרי כל השנים, אני יכול לומר שיום הולדתי הראשון חל בכ' בטבת, 1953, ויום הולדתי השני חל בט"ז בסיוון תשל"ד, 6 ביוני 1974 - היום שבו יצאתי לחופשי מהשבי הסורי".
לקראת יום הכיפורים ובמסגרתההיערכות לצום, צפים ועולים מיתוסים ואמונות שונות על השפעת הצום על הגוף. ד"ר לימור רוב, מומחית ברפואת משפחה במכבי שירותי בריאות, עושה סדר בין מיתוס לאמת:
מיתוס 1: צום מנקה את הגוף מרעלים
לא נכון.לגוף יש מערכות שאחראיות באופן שוטף על פירוק ופינוי של חומרי פסולת, בעיקר הכבד והכליות. צום אינו גורם ל"ניקוי רעלים" מיוחד.
לא צריך לצום כדי להתנקות מרעלים |צילום: istockphoto
עם זאת, יש בסיס מסוים לתפיסה שבזמן צום מתרחשים בגוף תהליכים שונים מהרגיל. כאשר מפסיקים לאכול, רמות האינסולין יורדות והגוף מתחיל להשתמש במאגרי הגליקוגן ובהמשך מגביר את השימוש בשומן כמקור אנרגיה.
בצומות ממושכים יותר נחקרים גם תהליכים תאיים כמו אוטופגיה, שבהם התא מפרק וממחזר רכיבים בתוכו. עם זאת, אין להסיק מכך שצום של כיממה "מנקה רעלים" או גורם לניקוי מיוחד של הגוף.
מיתוס 2: כאב ראש בזמן צום נגרם רק מהתייבשות
לא בהכרח.מחסור בנוזלים יכול לתרום לכאב ראש, אך הוא אינו הגורם היחיד. צום עצמו עשוי להיות קשור לכאבי ראש, ובקרב אנשים שצורכים קפאין באופן קבוע, הפסקה פתאומית של קפה או משקאות המכילים קפאין יכולה לגרום לכאב ראש כתוצאה מגמילה מקפאין.
גם שינויים בשינה ובשגרת האכילה יכולים לתרום לכך. מי שצורך כמות משמעותית של קפאין מדי יום יכול להפחית אותה בהדרגה בימים שלפני הצום וכך לצמצם את הסיכוי לכאבי ראש הקשורים לגמילה.
זה יכול להיות הגמילה מהקפה |צילום: freepik
מיתוס 3: בזמן צום הגוף נכנס ל"מצב רעב" ומתחיל לפרק שריר
לא בצום קצר.הגוף אכן משנה את מקורות האנרגיה שלו כאשר לא אוכלים, אבל צום של כיממה אינו גורם באופן מיידי לפירוק משמעותי של מסת השריר.
בשעות הראשונות הגוף משתמש בעיקר בגלוקוז ובמאגרי הגליקוגן. ככל שהצום נמשך, עולה השימוש בשומן כמקור אנרגיה ומתחיל גם ייצור של גופי קטון. הגוף יכול להשתמש גם בחומצות אמינו לצורך ייצור גלוקוז, ולכן יש בסיס פיזיולוגי מסוים לטענה שהגוף משתמש בחלבון בזמן צום. עם זאת, בצום קצר אין מדובר באובדן משמעותי של מסת שריר.
פירוק משמעותי של רקמת שריר רלוונטי יותר לתקופות ממושכות של מחסור באנרגיה ובחלבון, ולא לצום חד-פעמי של כיממה.
מיתוס 4: אם שותים הרבה מים ממש לפני הצום, אפשר למנוע התייבשות
לא בדיוק.הגוף אינו מסוגל לאגור כמות בלתי מוגבלת של מים לקראת שעות הצום. כאשר שותים כמות גדולה מאוד בפרק זמן קצר, הכליות מפרישות חלק ניכר מעודפי הנוזלים בשתן.
יש, עם זאת, חשיבות רבה להגיע לצום במצב נוזלים תקין. לכן עדיף להקפיד על שתייה מספקת לאורך היום שלפני הצום ולא לנסות להשלים את כל הנוזלים בכמה כוסות גדולות רגע לפני תחילתו.
בנוסף, כדאי לצמצם לפני הצום מזונות מלוחים מאוד, שעלולים להגביר את תחושת הצמא, ולהימנע מצריכה מופרזת של אלכוהול.
עדיף להקפיד על שתייה מספקת לאורך היום |צילום: Getty Images
מיתוס 5: אדם שמרגיש בריא יכול לצום ללא חשש
לא תמיד.היכולת לצום אינה נקבעת רק לפי התחושה הכללית. יש מצבים רפואיים שבהם צום עלול להיות כרוך בסיכון גם כאשר האדם מרגיש טוב בתחילת הצום.
אנשים עם סוכרת, מחלות כליה, מחלות כרוניות מסוימות או מי שנוטלים תרופות קבועות עשויים להיות בסיכון לשינויים ברמות הסוכר, בלחץ הדם או במאזן הנוזלים והמלחים. בנוסף, יש תרופות שיש ליטול עם מזון או בזמנים קבועים.
לכן אנשים עם מחלות רקע או טיפול תרופתי קבוע צריכים להתייעץ עם הרופא המטפל לפני הצום. אין להפסיק טיפול תרופתי, לשנות מינון או לשנות את שעות הנטילה באופן עצמאי בגלל הצום.
אחרי יום שלם של צום, דווקא לא חייבים למהר לארוחה כבדה. במוצאי יום כיפור מתחשק משהו חם, נוזלי ומנחם, כזה שאפשר לאכול לאט, בכמה כפות ראשונות שמחזירות בהדרגה את התחושה של ארוחה אמיתית.מרק עוף, אורז, ירקות וג'ינג'ר, עם נגיעות עדינות של כורכום ומיסו שמוסיפות לו עומק וטעם.
בתכלס מרק עוף בגרסה קצת אחרת. הבסיס המוכר מקבל טוויסט אסייתי עדין בזכות הג'ינג'ר, השום והבצל הירוק, בעודהאורזהופך אותו למנה שלמה ומשביעה יותר. הפרגית מתבשלת ישירות בתוך המרק ונשארת עסיסית, והלימון שמתווסף בסוף נותן לכל הסיר רעננות שמאזנת את הטעמים.
והיתרון הגדול במיוחד למוצאי הצום הוא שמדוברבמתכון פשוט יחסית, שמכינים בסיר אחד. אין צורך בשלבי הכנה מסובכים או בערימת כלים בכיור.
זמן הכנה:15 דקות |זמן בישול:כ-25 דקות |כמות:6–8 מנות
מצרכים:
למרק:
2 כפות שמן זית
1 צרור בצל ירוק, קצוץ – החלק הלבן והירוק מופרדים
2 גבעולי סלרי גדולים, פרוסים דק
1 גזר גדול, חתוך לקוביות קטנות או לחצאי ירח
2 כפות ג'ינג'ר טרי מגורר
4 שיני שום, כתושות
1 כפית כוסברה טחונה
1/2 כפית כורכום
1/2 כפית פלפל שחור גרוס
1 כפית מלח, או לפי הטעם
2/3 כוס אורז לבן ארוך, שטוף ומסונן
8 כוסות ציר עוף
450 גרם פרגית ללא עור ועצם, חתוכה לקוביות בגודל ביס
לסיומת:
2 כפות מיסו לבן
2 כפות מיץ לימון טרי, ועוד לפי הטעם
מעט מהחלק הירוק של הבצל הירוק, להגשה
אופן ההכנה:
מתחילים בירקות:מחממים את שמן הזית בסיר גדול על אש בינונית. מוסיפים את החלק הלבן של הבצל הירוק, הסלרי והגזר ומאדים 4-5 דקות, עד שהירקות מתחילים להתרכך.
מוסיפים את התבלינים:מוסיפים את הג'ינג'ר, השום, הכוסברה, הכורכום והפלפל השחור ומטגנים תוך ערבוב כדקה, רק עד שהריחות נפתחים.
מוסיפים את העוף והאורז:יוצקים את ציר העוף ומוסיפים את האורז והפרגית. מתבלים במלח ומביאים לרתיחה.
מבשלים:מנמיכים את האש, מכסים ומבשלים כ-15-20 דקות, עד שהאורז רך והעוף מבושל.
מוסיפים את המיסו:מכבים את האש. מעבירים מעט מנוזל המרק לקערה קטנה, מוסיפים את המיסו וטורפים עד שהוא נמס לחלוטין. מחזירים לסיר ומערבבים. כך המיסו נטמע במרק בלי ליצור גושים.
מסיימים ומגישים:מוסיפים את מיץ הלימון ואת החלק הירוק של הבצל הירוק. טועמים ומתקנים תיבול לפי הצורך. מגישים חם, עם עוד מעט לימון או בצל ירוק מעל.
כמה מכם יודעים שלמעשה היינו צריכים להשתתף במונדיאל של 1958? הרי את שלב המוקדמות סיימנו ללא הפסד, בעיקר בגלל שלא שיחקנו. מה לעשות שבמסגרת בית המוקדמות האפריקני־אסיאתי הוגרלנו לשחק מול טורקיה, אינדונזיה, מצרים וסודן, שכולן סירבו לעלות על הדשא. לא רוצות? יאללה למונדיאל.
לא כל כך מהר. פיפ"א, ובמרכז נשיאה הבריטי, ארתור דרורי, החליטו שנבחרת לאומית לא יכולה סתם ככה להגיע לגביע העולם, אז החליטו שישראל תתמודד על הכרטיס מול אחת מהסגניות ביבשת אירופה. וויילס עלתה בגורל.
לא עזרו ההופעות המצוינות של יעקב חודורוב בשער. בוויילס שיחק אז ג'ון צ'ארלס, שבאותן שנים כיכב בלידס ואחרי זה ביובנטוס, והוא זה שהביא את וויילס לגביע העולם בשבדיה. דרורי הלך לעולמו ב־1961 בהיותו נשיא פיפ"א.
מישל קיטבדז'יאן (צרפת)
מי זה, אתם שואלים? האיש שמנע מאיתנו אפשרות למדליה אולימפית ראשונה והיסטורית באולימפיאדת מקסיקו 1968.
נבחרת הכדורגל עמדה כפסע מלהגיע לחצי גמר הטורניר, עוד ניצחון קטן - וזכייה היסטורית במדליה. ברבע הגמר הנבחרת סיימה 1:1 עם בולגריה, ומשום שלא הייתה אז הכרעה מהנקודה הלבנה שני פתקים הוכנסו לכובע סומבררו והשופט הצרפתי הכריז על שם העולה - בולגריה. היו שטענו כי בשני הפתקים שהוכנסו לכובע נכתב "בולגריה", אבל לא היו לטוענים הוכחות.
כעבור שבע שנים הצרפתי ניהל את גמר גביע אירופה לאלופות בין באיירן מינכן ללידס יונייטד. קיטבדז'יאן פסל שער של האנגלים בטענת נבדל ולא נתן להם שני פנדלים שהגיעו. באיירן ניצחה 0:2 והשופט קיבל ביקורות מזעזעות. האיש בעל המשרוקית כבר לא יוכל לבקש סליחה מאיתנו, או מקברניטי לידס, מפני שנפטר לפני שש שנים בגיל 89.
פרנק ארוק (אוסטרליה)
ארוק, מאמן נבחרת אוסטרליה בכדורגל, היה הנבל האולטימטיבי. רק היו מגיעים העימותים נגד ישראל במסגרת הבית האוקייאני - והוא היה מלהיט את הרוחות ומוציא אותנו בקלות מהאיזון. אחד משחקני הנבחרת האוסטרלית סיפר שארוק, לפני משחקים, היה מטריף את שחקניו עם משפטים כמו "אנחנו כלבים משוגעים ואנחנו נרצח אותם".
ואז, במרץ 1989, במוקדמות גביע העולם, התקיים משחק באצטדיון רמת גן המפוצץ. רגעים אחרונים של הכרעה אמיתית. ישראל הובילה 0:1 משער של אלי אוחנה בפנדל ובסיום ארוק חייך אחרי שצ'רלי ינאקוס השווה בדקה ה־72, עם המשפט המיתולוגי של יורם ארבל "ככה לא בונים חומה".
אמנם התיקו לא היה זה שמנע את עליית ישראל למונדיאל, אבל בהחלט תדלק את השנאה לארוק, שהלך לעולמו לפני חמש שנים.
פרנק ארוק |צילום: Getty Images
לינג וואנג (סין)
עוד אחת שנעלמה מספרי ההיסטוריה. יעל ארד העפילה לגמר באולימפיאדת ברצלונה 1992 והבטיחה מדליה אולימפית ראשונה לישראל. בקרב על הזהב היוקרתי חיכתה קתרין פלורי הצרפתייה.
כל המדינה עקבה אחרי הנעשה על המזרן בלב קטלוניה. ארבע דקות של קרב עברו ללא ניקוד. דני לאופולד, המאמן הישראלי, טען שהצרפתייה משחקת מלוכלך, אבל השופטים התעלמו מהתלונה.
בלי ניקוד, לפי השיטה של אותן שנים, שלושת השופטים היו אמורים לקבוע מי המנצחת. שופטת אחת קבעה ארד, השנייה החליטה שפלורי, ומדינה שלמה נשאה עיניה ללינג, הסינית, שהחליטה כי ההמנון הצרפתי ינוגן ליד הפודיום. ארד בנתה קריירה יפה על מדליית הכסף.
סמליאן פאביץ' (סלובניה)
גמר אליפות אירופה בכדורסל שנת 2000. נבחרת העתודה, שבה כיכבו בין היתר טל בורשטיין ויניב גרין, עמדה מילימטר מהיסטוריה.
שלוש שניות לסיום ישראל הובילה 64:65 על סלובניה. המאמן יורם חרוש עמד על הקווים וצעק לבחוריו לסגור חזק בהגנה, אבל פאביץ' שוב שבר את ליבו של הדור הצעיר והסלובנים זכו בזהב.
הסנטר בן ה־46 שיחק עד לפני ארבע שנים, ובמהלך הקריירה זכה שמונה פעמים באליפות סלובניה. עדיין כשיר לבקש סליחה.
סמליאן פאביץ' |צילום: FIBA
עודד קטש (ישראל)
כמה שספורט יכול להיות אכזרי. קטש גדל במכבי תל אביב והפך לכוכבה הגדול, רק כדי שב־1999 יקבל חוזה שמן ויעבור לפנאתינייקוס היוונית.
וכמו בטרגדיה יוונית טובה, ממש בחג הפסח של שנת 2000, באולם הלחוץ בסלוניקי, נפגשו מכבי ת"א ופנאתינייקוס לגמר גביע אירופה. אלפי ישראלים ביציע שרו לקטש לפני המשחק "הוא צהוב" והוא החזיר עם 17 נקודות, כולל שלשה גדולה ששינתה את המומנטום. 67:73 ליוונים בסיום, קטש הניף גביע אירופה על הראש של שמעון מזרחי ולתדהמת האוהדים שגידלו אותו מקבוצת האפרוחים.
בעונה שלאחריה קטש נפצע קשה בברכו ולמעשה סיים את הקריירה. כיום, כמאמן מכבי ת"א, הוא כבר לא צריך להתנצל בפני אף אחד.
עודד קטש עם גביע אירופה במשחקו האחרון בקריירה |צילום: רויטרס
אנדי הרצוג (אוסטריה)
יש מדינות שנבל כזה לא היה עובר אצלן את ביקורת הדרכונים, אבל בישראל הוא הפך למאמן לאומי, למי ששכח. אנדי הרצוג היה השחקן שבגללו ראינו גם את מונדיאל 2002 מעל מסכי הטלוויזיה.
באוקטובר 2001 היינו רגע לפני הניצחון על אוסטריה, שאמור היה להבטיח מקום בפלייאוף. הובלנו 0:1 מפנדל של שמעון גרשון, אבל אותו בלם אלגנטי בחר להכשיל את אנדי הרצוג, כוכבה של נבחרת אוסטריה, בדקה ה־92, עמוק בתוך זמן פציעות.
אנדי הרצוג. גם הוא היה בשוק באותו יום ענק |צילום: AFP
כמה קלאסי זה לנבחרת ישראל לראות את הרצוג משחיל את הכדור לפינה של דודו אוואט שניות לפני השריקה, 1:1. אוסטריה המשיכה לפלייאוף אבל קיבלה בראש מטורקיה ונשארה גם היא בבית.
אחרי 17 שנה אותו הרצוג מונה למאמן נבחרת ישראל, וגם הוא לא הביא את הבשורה. קדנציה של שנתיים שבהן גם לא טרח לבקש סליחה.
אנדי הרצוג |צילום: רויטרס
גארי ליניקר (אנגליה)
אחד החלוצים הגדולים בתולדות הכדורגל האנגלי ואחד הפרשנים היותר אינטליגנטים של המשחק, אבל בסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא לקח צד עד שגם ה־BBC כבר הפסיק להבליג, והקדים את הפרידה ממנו.
זכותו של ליניקר לומר מי לדעתו הצד הרע, אבל בעוד לטבח ב־7 באוקטובר הוא התייחס במילים מרוככות, לפעולות צה"ל ברצועה קרא חסרות פרופורציה ("זוועה אחת אינה מצדיקה 80 זוועות, או יותר"). הוא גם טען שמי ששותק בקשר לנעשה בעזה הוא כמו שותף למעשה.
גארי ליניקר |צילום: AP
הקולות שהשמיע נגד ישראל רק עלו וגברו, עד ששיתף פוסט פרו־פלסטיני שעסק בציונות והופיעה בו תמונה של חולדה, דימוי אנטישמי מוכר.
אמנם הפרשן התנצל ומחק את הפוסט, אבל מי שהיה אמור להוביל את משחקי המונדיאל עבור ה־BBC נפרד מהתחנה כבר במאי 2025. ממנו לא צריכים בקשת סליחה, היה עדיף שיגיע לביקור בכפר עזה וישוחח עם העדים לזוועה.
שלושה ימים אחרי סילוקמקלמורמסיבוב ההופעות שלאד שירן,דיימון אלברןנכנס גם הוא לוויכוח. ביום חמישי (17 בספטמבר), במהלך הופעת הפתיחה של גורילז בקיה סנטר באורלנדו, אלברן קיבל מהקהל דגל פלסטין, הניף אותו ואמר: "אל תשכחו את זה. אף פעם. תעמדו על העמדה שלכם. לעולם אל תהיו ניטרליים".
הדברים תועדו בווידאו מההופעה ופורסמו אתמול.
Damon Albarn of Gorillaz holds up a Palestinian flag at their show last night in Orlando, FL: “Don’t forget this. Ever. Stand your position. Don’t ever be neutral” 🇵🇸🇵🇸🇵🇸 (Video: 0beco0 / TikTok)pic.twitter.com/hYAYKXAMVh
האירוע מגיע אחרי שבוע סוער סביב סיבוב ההופעות של שירן. כפי שכבר פורסם ב-ForReal, בתחילת ספטמבר הופיע מקלמור כמופע חימום באצטדיון מטלייף בניו ג'רזי.במהלך שתי ההופעות הוא קרא "פלסטין חופשית", ביצע את "הינד'ס הול" והציג מסרים פרו פלסטיניים. בהמשך מסרה חברת מסינה טורינג גרופ, שמפיקה את החלק האמריקאי של הסיבוב, כי בעלי אצטדיונים הודיעו שלא יאפשרו הופעה שבה מקלמור נשאר ברשימת המשתתפים. בעקבות זאת הוא הוסר מהמועדים שנותרו לו.
רוברט קראפט, הבעלים של ניו אינגלנד פטריוטס ואצטדיון ג'ילט, מסר כי התנגד להופעת מקלמור באצטדיון שבבעלותו. מקלמור טען שקראפט פעל גם מול בעלי אצטדיונים נוספים. קראפט לא אישר את הטענה. שירן עצמו הבהיר בהצהרה שפרסם כי "מקלמור ירד מהסיבוב בהחלטת האמרגן, זו לא היתה החלטה שלי".
ארון רואוולוקאס גרהאםפרשו מהחלק האמריקאישל הסיבוב, ביוגה הודיעה שלא תמשיך כלהקת הליווי ופיניאסביטל את הופעותיו המתוכננות עם שירן בדרום אמריקה.
אד שירן מתייחס על הבמה לסערה סביב הרחקתו של מקלאמור מהסיבוב, לאחר שהאחרון קרא "פלסטין חופשית" במהלך הופעה. פילדלפיה, פנסילבניה, ארה"ב, 19 בספטמבר 2026 |צילום: Instagram/Handout via REUTERS
ואז שירן דיבר בעצמו
אמש (שבת, 19 בספטמבר), שירן עלה בפילדלפיה להופעה הראשונה שלו מאז הסרת מקלמור, והתייחס לפרשה מהבמה. לפיוראייטי, הוא אמר כי קיבל החלטות קשות, הודה שהוא עושה טעויות והתנצל בפני הקהל. שירן גם הגדיר את מתקפת 7 באוקטובר ואת הטבח בפסטיבל נובה כמחרידים.
בהמשך התייחס במפורש לעזה. "מה שקורה בעזה הוא קטסטרופלי, בלתי מוצדק ולא מידתי", אמר. הוא דיבר על אובדן חיי אזרחים וילדים ועל מה שתיאר כעוול מערכתי בגדה המערבית, ובמקביל הביע דאגה מהרעיון שאולמות יאשרו מראש את התוכן שאמנים רשאים להציג בהופעה.
הדברים היו מפורשים יותר מההצהרה שפרסם כמה ימים קודם לכן, שבה הסביר כי ניסה לאורך הקריירה לא להפוך את הופעותיו לזירה פוליטית. הפעם שירן עצמו בחר להביא את הנושא אל הבמה.
טל טיטוותמיר גולןנפגשו לראשונה בבית "האח הגדול" לפני כחצי שנה לעיני הקהל והמצלמות. היום כבר הם מדברים בגלוי על השלב הבא, כשסטוריז שהעלתה טיטו מעידים כי חתונה זה נושא שלא זר להם, ונמצא על השולחן.
הקשר בין השניים התחיל, כאמור, בעונה האחרונה של הריאליטי. תמיר הודח מבית "האח" לפני טל, אבל חיכה לה בחוץ, תוך ששמר על קשר הדוק עם משפחתה.
כשטל יצאה מהתוכנית, השניים התאחדו והפכו לזוג צמוד גם ב"חיים האמיתיים".
מיד הפכו לזוג. טל טיטו ותמיר גולן |צילום: פול סגל
מהאח הגדול לחיים עצמם
מאז האיחוד המחודש שלהם, שהגיע כאמור עם יציאתה של טל מבית "האח הגדול" לפני כשלושה חודשים, היא ותמיר משתפים לא מעט מהרגעים הזוגיים שלהם. הם מתעדים בילויים, הכנת ארוחות, אירוחים, ומפגשים עם חברים, כולל כאלה שהכירו בתקופת "האח הגדול".
מבלים ומארחים. טל טיטו ותמיר גולן |צילום: מתוך אינסטגרם
בתור זוג שרגיל להציג מציאות אותנטית, גם נושא העתיד המשותף עולה לפעמים בהקשר כזה או אחר. הפעם טיטו העלתה את האפשרות בצורה ישירה יותר מהרגיל.
"נראה לי אני מציעה לו וזהו"
בסטורי שהעלתה טיטו היום (שבת) היא פרסמה תמונה של תמיר כשהוא מחזיק כלב, וכתבה על בן הזוג שלה:"נראה לי אני מציעה לו וזהו".אמנם בנימה משועשעת, אבל לא כזאת שסותרת את הוויב הזוגי שלהם שנראה ברשתות.
"מציעה לו". הסטורי של טל |צילום: אינסטגרם
בסטורי נוסף שבו פרסמה תמונה זוגית היא המשיכה באותו קו."סייב דה דייט, מתי שאני אחליט",כתבה משפט שבעצם מציג תוכניות קדימה, לימים שאחרי ההצעה, ולתכנון אירוע החתונה עצמו.
"סייב דה דייט". הסטורי של טל |צילום: מתוך אינסטגרם
אז נכון שעדיין אין הודעת אירוסים רשמית, אבל בהתבסס על ההצלחה של "האח הגדול" בשידוכי זוגות בעבר, ובקשר של טיטו וגולן שנראה מבטיח, יכול להיות שזה עניין של זמן עד שהסטוריז של השניים יעברו למוד חיפוש אולם, טעימות, ומדידות של שמלות וחליפות.
המפגש של טל ותמיר בבית האח |צילום: צילום מסך רשת 13
מותה שלהיידן פנטיירבאוגוסט האחרון, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-37, הוסיף עוד שם מוכר לרשימת הסלבס שמתו בגיל 36. פנטייר, כוכבת “גיבורים” ו”נאשוויל”, היתה בת 36 במותה. נכון ל-17 בספטמבר, הרשויות בדרום קרוליינה עדיין לא קבעו רשמית את סיבת ואופן המוות.
היידן פנטייר בבכורת הסרט "הצעקה 6" בניו יורק, 2023 |צילום: ANGELA WEISS / AFP
מרילין, מארלי ודיאנה באותו גיל
מרילין מונרומתה ב-1962 בגיל 36.
מרילין מונרו |צילום: AP
בוב מארלימת ב-1981, גם הוא בן 36. חמש שנים אחר כך מת בגיל הזהפיל לינוט, סולן ת’ין ליזי.
אגדת הרגאיי בוב מארלי |צילום: gettyimages
ב-1997 נהרגההנסיכה דיאנהבתאונת דרכים בפריז. היא חגגה את יום הולדתה ה-36 פחות מחודשיים קודם לכן.
הנסיכה דיאנה בשמלה בעיצובו של דיוויד ששון |צילום: GettyImages
ברשימה נמצאים גם די ג’ייאיי אם, יאנג דולףובריי וויאט.כולם מתו בגיל 36.
נסיבות המוות שלהם אינן יוצרות דפוס אחד. מארלי מת מסיבוכים של מלנומה שהתפשטה בגופו, דיאנה נהרגה בתאונה, מונרו מתה מהרעלת תרופות ממשפחת הברביטורטים ויאנג דולף נרצח. כלומר, יש מספר קבוע. יש שמות. אין עלילה אחת.
ארבעה שמות עצומים של עולם הרוק, כולם בני 27, בתוך שנתיים וקצת.
קורט קוביין |צילום: AP
אחר כך הגיעקורט קובייןב-1994, וב-2011איימי ויינהאוס.השניים האחרונים חיזקו את המיתוס שכבר התקבע. והרצף כולו חיבר את גיל 27 לסיפור ברור של כוכבי רוק צעירים שמתו בשיא התהילה. כך זה הפך ל"מועדון".
איימי ווינהאוס |צילום: Getty
36 קיבל משהו אחר לגמרי. שחקנית הוליוודית, נסיכה, אגדת רגאיי, ראפר, מוזיקאים ומתאבק. עשרות שנים מפרידות בין המקרים, וגם נסיבות המוות שונות.
מה אומרים המספרים
דווקא בבדיקה סטטיסטית, גיל 27 לא התגלה כמסוכן במיוחד. ב-2011 פורסם בכתב העת הרפואי הבריטי מחקר שבדק 1,046 מוזיקאים ואמנים שהגיעו למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי בין 1956 ל-2007. החוקרים חיפשו במפורש קפיצה בסיכון למות בגיל 27. הם לא מצאו אותה.
במדגם היו שלושה מקרי מוות בגיל 27 מתוך 522 מוזיקאים שהגיעו לגיל הזה בתקופת המעקב. שיעור התמותה עמד על 0.57 מקרי מוות למאה שנות מוזיקאי. בגיל 25 הוא היה 0.56 ובגיל 32 הוא היה 0.54.
ג'ימי הנדריקס |צילום: Redferns
החוקרים לא מצאו שיא בסיכון בגיל 27. בקרב המוזיקאים שנכללו במחקר, הסיכון למות בשנות ה-20 וה-30 היה גבוה פי שניים עד שלושה לעומת האוכלוסייה הבריטית הכללית, אבל הממצא מתייחס למדגם שנבדק ולא לכלל הסלבס.
אז למה אין "מועדון 36"?
ההבדל נמצא פחות במספר ויותר בסיפור שנבנה סביבו. ל-27 היה רצף צפוף של כוכבי רוק, ואחריו שמות נוספים שהתאימו למיתוס שכבר נוצר. ל-36 יש אמנם רשימה מכובדת של ידועים מאוד, אבל אין לו ז’אנר, רצף או סיבה משותפת.
הנסיכה דיאנה |צילום: GettyImages
ייתכן שאילו “מועדון 36” היה נטבע כמושג כבר בשנות ה-80, גם הוא היה מצליח למצוא נרטיב ולצבור עם השנים משמעות תרבותית. 27 פשוט קיבל הקשר מיסטי חזק, לצד יחסי ציבור הרבה יותר טובים.
