ציונות נוסח מאה שערים: הסיפור שלא סופר על ההתיישבות החרדית

1924. יצחק גרינוולד, עולה חדש מפולין ונצר למשפחת חסידים מכובדת, עובד כסייד בירושלים. בפולין חונך לרבנות, אבל חייו מקבלים תפנית מפתיעה כשלאחר מלחמת העולם הראשונה הוא נדבק בחיידק הציוני. לאחר מפגש עם גוי שאמר לו "אתה יהודי, מה אתה עושה כאן? לך לפלסטינה, זה המקום שלך!" הוא אורז את מטלטליו, נפרד זמנית מאשתו ומילדיו ושם פעמיו לארץ המובטחת. אבל נראה שעצם העלייה לארץ והחיים בה לא מספיקים לו, והוא הוגה רעיון חלוצי נועז: הקמת מושבה דתית - מגדל עדר שמה - על אם הדרך בין ירושלים לחברון.

את הרעיון גרינוולד מתחיל לגלגל בקרב מתפללי בתי הכנסת במאה שערים. במהרה הוא מוצא לו שותפים: הרב נח גד וינטרוב, הרב מנחם מנדל כשר (סבו של פרופ' אסא כשר), יעקב רוזנבלום והרב יחיאל מאיר מורגנשטרן (נינו של הרבי מקוצק). באסיפה שנערכה בביתו של האחרון בהשתתפות כ־40 איש, הוחלט להקים את חברת "זכרון דוד", שמטרתה לגאול קרקעות ולהקים "עיר גנים" תורנית במקום הנכסף.

חזון עיר גנים

גרינוולד, שהיה הרוח החיה מאחורי המושבה המתגבשת, גיבש חזון מפורט שכלל חלוקת קרקעות, מקורות המחיה ואספקת המים ממעיינות עין ערוב. את החזון הזה הוא ניסח במחברת, כולה כתובה בכתב יד מרהיב, מעוטרת פסוקים וקישוטים בדיו אדום.

לאחר ציטוט הפסוקים המעגנים את חזון עבודת האדמה בארץ ישראל בכלל, ובמקום הנבחר בפרט, עובר גרינוולד לניסוח התוכנית המעשית. הוא מבקש לרכוש עבור החברים "ארץ פורייה, דשנה ומבורכת" על מבועי מים, ולייסד "עיר גנים", מושבה כפרית הנשענת על העיר הגדולה. החיים הכלכליים, הוא כותב, יתבססו על תנובת האדמה, תוך התרחקות מ"עושק המצוי במסחרי העיר הגדולה".

גרינוולד מבקש גם "להחיות את הדרום הכה נרדם", להוריד את מחירי הקרקעות ולהחליש את כוחם של "מפקיעי השערים", לחיות חיים פשוטים ובריאים ולהתרחק מהמותרות החודרים לבתים בעיר. הוא רואה במגדל עדר גם חוליה שתחבר בין ירושלים לחברון, "שתי הערים הרוחניות".

ולצד כל זה, התוכנית שלו פרקטית להפליא: משק חקלאי מגוון של גני ירק, כרמים, זיתים ועצי פרי, גידול עופות ואיסוף ביצים "בשביל העיר", במטרה "לכבוש את השוק בידינו". אפילו תיירות ותחבורה הוא כבר רואה לנגד עיניו: "מעוני קיץ" לתושבי העיר הגדולה, שיגיעו בערב וישובו בבוקר באמצעות "אותומובילים כל שעה ושעה".

כל זה אמור להתנהל כמובן "על פי התורה והמסורה", תוך שמירת מצוות התלויות בארץ, שמיטות ויובלות.

החזון הזה לא נולד בחלל ריק. גרינוולד מתאר במחברתו את הנהירה של העולים החדשים אל הארץ, ואז את מה שהוא רואה כסטייה מהרעיון המקורי: במקום לפנות להתיישבות חקלאית בדרום, הם נמשכים לתל אביב המתפתחת ולספסרות בקרקעות.

הוא כותב בזעם על מי ש"נפלו ברשת הספסרות הארורה והפקעת שערים", בעוד הדרום נותר מוזנח, למרות האדמות הפוריות, המעיינות והמחירים הנמוכים. מתוך הביקורת הזאת, הוא מספר, קמו "אנשי הרוח בעלי ההרגש ואומץ נפשי", חרדים "תמימים ומתונים מטובי האומה", עד שהתרקמה המחשבה על "יישוב חרדי חדש בדרום".

ציונות חרדית־תימנית

התוכנית להקמת המושבה עוררה גלים בעיתונות של אותה התקופה, בארץ ובעולם. אולי משום שלא היתה חלק מהתנועה המיישבת של המוסדות הציוניים, אולי כי יוזמיה היו חרדים, אולי כי תוכננה להיות התיישבות דתית. כך או כך, בתקשורת היהודית היא עוררה סקרנות.

הידיעה הראשונה על חברת "זכרון דוד" הופיעה דווקא ב"העולם", ביטאון ההסתדרות הציונית העולמית שיצא באותה התקופה בוורשה.

ב־25.8.1925 נכתב כי החברה "קנתה כימים אלה קנייה גמורה ומוחלטת שטח של ארבעת אלפים דונם בין בית לחם וחברון". העיתון תיאר את התוכנית להקים במקום נקודה יישובית קטנה באמצע הדרך בין ירושלים לחברון, שתתבסס על גינות ירק, כרמים, מחלבות ומשק רבגוני, שאת תוצרתו יביאו לירושלים.

העיתון ראה במהלך גם הזדמנות לסייע ליישוב היהודי בחברון, שהלך והידלדל באותן שנים.

"המעשה שעשו בעלי החברה 'זכרון דוד', לנעוץ קנה של יישוב עברי בדרום, עשה רושם יפה על כל היישוב", נכתב, "והנה נמצאו נחשונים שקפצו ראשונים אל הים".

גרינוולד גייס מתיישבים, ובהם קבוצת עולים מתימן, לצד אברכים. "מעניין הוא הדבר שרוב החברים הם מירושלים, מיפו ומתל אביב", כתב, וציין כי "התחברו אלינו גם הרבה מן התימנים הנודעים בחריצותם ובמרצם הנעלה על ייסוד בניין הארץ"

גרינוולד אף גייס מתיישבים, ובהם קבוצת עולים מתימן שהתגוררו בתל אביב, לצד אברכים שיקימו במקום ישיבה.

"מעניין הוא הדבר שרוב החברים הם מירושלים, מיפו ומתל אביב", כתב, וציין כי "התחברו אלינו גם הרבה מן התימנים הנודעים בחריצותם ובמרצם הנעלה על ייסוד בניין הארץ", שכבר היו הראשונים שניגשו לנטיעות ולבניין.

שער השמיים

"גדלתי על ברכיו והייתי הנכד האהוב עליו", משחזר השופט בדימוס בני ארבל (74). "הייתי הולך איתו בכל שבת לבית הכנסת והוא היה מספר לי על גוש עציון". כשהוא נזכר בסיפורים ששמע מסבו, הוא חוזר גם לשם שנתן גרינוולד ליישוב. הוא סיפר שהיישוב נקרא על שם יישוב קדום המופיע בספר בראשית: "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר". יש מסורת עתיקה האומרת שהמשיח עתיד להתגלות בו בדרכו לירושלים.

הנהגת החברה פעלה באופן עצמאי לגיוס משאבים, ופנייתה לסיוע מההנהלה הציונית ומחברת פיק"א (החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל) נדחתה. גרעין המתיישבים שגויס שילב אשכנזים חרדים בני ירושלים לצד עולים חדשים מתימן שהתגוררו בתל אביב. בסוף שנת 1926 אותרה קרקע מתאימה בהר חברון, ועורכי הדין של החברה השלימו את הרכישה מידי עשרה בעלים ערבים מקומיים.

כאמור, לצד אנשי מאה שערים הגיעו גם משפחות תימניות למקום. אחת מהן היתה משפחת כובאני. הם עלו ארצה ב־1924 והתמקמו בתל אביב. שנתיים לאחר מכן הגיעו אליהם יזמי השכונה החדשה ובהם יצחק גרינוולד, עם מראהו המרשים וזקנו הארוך.

"מה יכול להיות מפתה יותר ליהודים תמימי דרך, אנשי אמונה תרתי משמע, יותר מהמקום אשר בעיניהם אינו אלא שער השמיים", כתב בספר זיכרונותיו ישראל איש שלום, נכדו של ניסים כובאני.

בכנס שערך בית ספר שדה כפר עציון לפני 15 שנה לציון 85 שנה ליישוב מגדל עדר, הגיעו אליו גם צאצאי המייסדים. ארבל נזכר ש"הגיעה גם גברת תימנייה זקנה שהיתה ילדה קטנה באותה תקופה. היא זכרה שהם האמינו כי המשיח יגיע ממגדל עדר, ופתאום מגיע יהודי עם זקן ארוך לבית שלהם בתל אביב ואומר שמקימים יישוב בדיוק במקום ההוא".

בני ארבל: "למפגש לציון 85 ליישוב הגיעה גברת תימנייה זקנה, שהיתה ילדה קטנה באותה תקופה. היא זכרה שהם האמינו כי המשיח יגיע ממגדל עדר, ופתאום מגיע יהודי עם זקן ארוך לבית שלהם בתל אביב ואומר שמקימים יישוב בדיוק במקום ההוא"

משפחת כובאני כללה את אבי המשפחה ניסים, בניו אברהם, שלום וזכריה ובנותיו חממה, שמחה ואסתר. נכדו של שלום הוא ד"ר אורן יהי־שלום (55), מרצה ליהדות כתרבות. הוא מספר שמשפחתו היתה אמידה.

"הם הביאו איתם מתימן הרבה זהב ותכשיטים, ובהם רכשו אזור שלם בתל אביב, בסביבות בלפור". בתל אביב פגש אותם גרינוולד.

"אני יודע שהמוטיבציה הראשונית שלהם היתה להגיע לארץ ולהקים יישוב. הם מכרו את הבתים האלה בשביל לעלות למגדל עדר. באופן כללי, תימנים נחשבים למבינים בעצים ובעבודת כפיים טובה. הם היו הכוח העובד במקום. גם בתמונות תראי את גרינוולד בצד ואת האחים כובאני חופרים מקווה".

בארכיון לתולדות גוש עציון ע"ש דב קנוהל נמצא ראיון שנערך עם זכריה כובאני, אחד מחלוצי מגדל עדר. הוא מספר: "המשפחה לא היתה די עשירה לרכוש מגרש בירושלים, וההצעה להתיישב מדרום לירושלים, סמוך לעיר הקודש שעליה חלמו, קסמה להם. הובטח שבמקום אדמה טובה ותנאים טובים לאדמה חקלאית".

על פי זכריה, הם רכשו 40-30 דונם תמורת 260 ליש"ט, אך כשהגיעו למקום גילו ש"כולו טרשים וסלעים". הם סיקלו חלקת אדמה בוואדי הסמוך, נטעו בה גפנים אך "לא זכו לראות פירות".

"סבא לא היה ראש היישוב, אבל הוא היה היזם. היה יהודי בשם רוזנבלום, שהיה אחראי על החלק הגשמי של החקלאות, היה רוכב על סוס. הוא היה איש כפיים, נדמה לי שהיה חקלאי בגליל", מספר ארבל את ששמע מפי סבו.

החלום עולה לקרקע

ב־2 בינואר 1927 החלה העלייה לקרקע באופן מדורג. כמה עשרות המתיישבים עלו בקבוצות קטנות, בלא טקס רשמי, והקימו צריפי מגורים בקילומטר ה־21 מירושלים, בסמוך לתחנת משטרה בריטית, בריכת מים ומנזר רוסי.

בשלב זה גרינוולד בעננים. הוא כותב במחברת בהתלהבות על העלייה לקרקע והתבססות היישוב הצעיר. 20 משפחות כבר התיישבו על האדמה, הצריפים נבנו, רכישת הקרקע הושלמה, והמשטרה הבריטית כבר עמדה במקום ושמרה על היישוב. קשר אוטומובילים הוסדר פעמיים ביום, ו־15 אלף גפנים כבר ניטעו, מתוך כוונה להגיע ל־50 אלף בתוך שנה.

גם "המשק הזעיר" ו"המחלבות" מתחילים להתגבש. "כבר קנינו הרבה עיזים ועופות", כותב גרינוולד, ומסיים בקריאה: "חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו".

בינתיים, מתגבשים החברים ומנסחים חוקים ותקנות לחיים ביישוב החדש. הרב כשר נבחר ליו"ר הוועד המנהל, ובישיבה השנייה נושא נאום ה"מלהיב את הלבבות בדברי חז"ל שונים" על המאורע החשוב: האדמה שנפדתה, לאחר שהיתה קרוב לאלפיים שנה בידי נוכרים, במקום שבין ירושלים לחברון.

החלום מקבל צורה.

השייח' והבור

החיים במקום היו רצופי אתגרים. המתיישבים סבלו ממחסור במים ובציוד חקלאי ומהיעדר הכשרה מתאימה. בגלל קשיי הפרנסה נאלצו רבים מהם להמשיך לעבוד למחייתם בירושלים.

יהי־שלום נזכר בסיפור שמסתובב במשפחתו מאז אותם ימים, על בנו של השייח' של בית אומר שהלך לאיבוד. "שלום, סבא שלי, שהיה איש תורה, אמר להם לחפש בבור בכפר, והסביר להם בדיוק באיזה מקום נמצא הילד".

זה היה רק אחד הקשרים שנרקמו בין המתיישבים לבין הכפר הערבי הסמוך. זמן קצר לאחר מכן יעמדו אותם יחסים במבחן קשה בהרבה.

בעיצומם של ימי ההתאקלמות פקד את המקום שלג כבד במיוחד. הצריפים הרעועים נפגעו, הדרכים נחסמו והתושבים נקלעו למצור ולסכנת רעב.

זכריה כובאני מספר בעדותו שהתושבים התימנים "לא ראו תופעה כזו מימיהם, חששו שהגיעה מהפכת סדום ועמורה או המבול". הצריפים הפרטיים לא עמדו בסערה, ועל פי עדותו עברו 40 יום עד שהשלג נמס והדרך נפתחה.

מי שנחלצו לעזרתם היו תושבי הכפר בית אומר, שהביאו מזון ועצי הסקה, ובהמשך גם יהודי קהילת חברון. במשפחת כובאני קושרים את יחסם החם של תושבי בית אומר לחוב שחשו בעקבות הצלתו של בן השייח'.

אבל למרות עזרה זו, הנזקים והקור העז הובילו לעזיבה של חלק מהמשפחות.

כדור שלג

"השלג גרם לצרות רבות", מספר יהי־שלום, "סבתא שלי הפילה את העובר שלה, והם בקושי שרדו פיזית. מהטראומה הזאת עזבו חלק מהמשפחות".

אחת הדודות, שרה שמחי, ילדה, ובגלל הקור התינוקת שלה בקושי שרדה. בליל שבת התעופף הצריף שלהם, והם היו צריכים לחלל את השבת ולפרוץ את המנעול של הצריף המרכזי שנותר על כנו, כדי להציל את חייה.

"הם נטלו איתם שמיכות וצעדו לאיטם, כאשר הם שוקעים עד מעבר לברכיהם בשלג", כתב ישראל איש שלום. "היולדת, כיוון שחלשה היתה, כמעט ונשמטה לה הילדה מבין ידיה. זו התינוקת שזה עתה נולדה החלה להכחיל, ונדמה היה כי נפחה את נשמתה..." יהי־שלום מספר שהכיר את אותה התינוקת, ולדבריו היא נפטרה בשיבה טובה.

"מה נורא היה מצבם של תושבי זכרון דוד בימים אלה", מדווח עיתון "הארץ" ב־21.2.27. "לולי הצריף המרכזי שעמד להם, מי יודע אם יכלו לעמוד בקור ובסערה... ביום שבת אפסו אצלם המזונות. שכניהם שבכפר בית אומר המציאו להם לחם ותאנים. זכרה להם זאת ה' לטובה!"

בינתיים, בקהילה היהודית בחברון נפוצו שמועות שתושבי מגדל עדר קפאו למוות או מתו ברעב. ידיעה בעיתון ניסתה להרגיע את הדאגה: "הנני להודיע שכל גרי השכונה בריאים וגרים בצריפים, ואף על פי שהשלג מגיע שם לגובה של מטר, מטר וחצי, לא קרה שום מקרה... שני אנשים מגרי השכונה 'זכרון דוד', יצחק גרינוולד מזכיר המושבה ורוזנבלום, נסעו פעמיים אל המושבה והוכרחו לחזור כלעומת שבאו, מפני גובה השלג".

היישוב שרד את השלג. אבל הוא עדיין לא שרד את המציאות.

"כדאי לכם לברוח"

בשנת 1929 הגיע למקום נהג מונית מירושלים ואמר להם: "כדאי לכם לברוח, יש פורעים בדרך, הם רוצחים יהודים", מספר יהי־שלום. אביו כתב בספרו שחלק מהפורעים היו מבית אומר, אך גם מי שהציל אותם היה מאותו הכפר.

בשנת 1929 הגיע למגדל עדר נהג מונית מירושלים ואמר לתושבים: "כדאי לכם לברוח, יש פורעים בדרך, הם רוצחים יהודים", מספר אורן יהי־שלום. אביו כתב בספרו שחלק מהפורעים היו מבית אומר, אך גם מי שהציל אותם היה מאותו הכפר

יהי־שלום ממשיך: "כעבור זמן מה מגיעים הבריטים ומפנים אותם. הם עוברים לפתח תקווה, קונים אזור שלם שעד היום שייך למשפחה, וחיים בצריפים שבנו. חלקם מצטרפים מאוחר יותר לקבוצה שמקימה את אלישיב".

הבריטים פינו את המתיישבים לתחנת המשטרה בחברון, ולאחר מכן לבית שטראוס בירושלים, ושם הם הצטרפו לניצולי הטבח בחברון. שכניהם הערבים מבית אומר אף הגדילו לעשות והשיבו למשפחת רוזנבלום בירושלים את עדר הצאן שלה במלואו, אך שאר רכוש המושבה נבזז. בעקבות המאורעות ננטש היישוב לחלוטין.

"סבא סיפר שהיו עדיין חובות על רכישת הקרקע. אני זוכר יפה מאוד שהוא סיפר לי שהמצב היה קשה ביותר כי המצב היה שאם הם לא יצליחו לשלם את הסכום החסר - ייקחו להם את האדמות. הוא התדפק על דלתות כל המוסדות הציוניים, ואיש לא פתח".

גרינוולד פעל במשך כחמש שנים למנוע פשיטת רגל ולמנוע את תפיסת האדמות בידי ערביי הסביבה, שכבר החלו לחרוש בהן. פניותיו החוזרות ונשנות למוסדות הלאומיים לקבלת סיוע נדחו, בעוד חברי האגודה דרשו את הכספים שהשקיעו.

בספטמבר 1933 נמכרו הקרקעות לשמואל צבי הולצמן מרחובות, אשר הקים את חברת "אל ההר" במטרה לחדש את ההתיישבות באזור. פירוש שמו - "איש העץ", וממנו נגזר השם גוש עציון.

גרינוולד, שטרח רבות למצוא קונה לאדמות, כותב לידידו רוזנבלום פתק לאחר חתימת העסקה עם הולצמן: "יש לנו סוס מצוין רתום בעגלתנו וימשוך אותנו מן הבוץ שאנו שקועים בו".

אלא שגם כאן נשאר סימן שאלה. ישראל איש שלום כותב בספרו שדודו סיפר לו כי "כל קניית הקרקע ומכירתה היתה מעשה תרמית והונאה אחת גדולה".

"אני יודע שהם יצאו מהסיפור הזה דפוקים", מעיד יהי־שלום. "שמעתי תלונות שהם יצאו בשן ועין, שהחרדים למעשה דפקו אותם. הם קנו ביוקר וקיבלו גרושים. אולי זה לא נכון, אבל זאת החוויה שנותרה.

"להערכתי, המושבה מגדל עדר נפלה בגלל התנהלות החברה המיישבת עצמה. מדובר בתמהיל של פנטזיות, קנאות משיחית, שחיתות של כמה ממוביליה וספסרות בקרקע, לצד העובדה הפשוטה שהזהירו אותם מבעוד מועד - כי אין להם את ההכשרה והכלים להקמת יישוב. מעציב לגלות את האמת, שכך הולכו שולל אנשים תמימים, חרוצים וצנועים".

ואז הגיע גוש עציון

בחזרה ליצחק גרינוולד, האיש ששמר על אופטימיות גם כשחזונו התרחק. "הוא היה חלוץ חרדי, לבוש חאקי וכובע מצחייה. בשבתות הוא היה לובש את ה'מדים' של החסיד, עם מעיל שחור ארוך ומגבעת והולך לבית הכנסת", נזכר בני ארבל, נכדו. "אני זוכר אותו, איש מרשים עם הרבה כריזמה, יושב בכותל המזרח, נתנו לו הרבה כבוד. הוא חי בצמצום, למד תורה בלילות, ובעיקר שאף לעבוד את האדמה בארץ הקודש. אחרי החורבן הוא עבר לירושלים לשכונת הבוכרים. הוא הביא את המשפחה שלו מפולין, ובארץ נולדו לו עוד שלוש בנות. היתה לו חנות 'תנובה', אבל הוא רצה לעבוד את האדמה.

"כשהקימו את קיבוצי גוש עציון הוא רצה להתקבל, אבל אמרו לו שהוא מבוגר מדי. אבל אני לא זוכר שהוא דיבר על מגדל עדר בתחושת החמצה. נכון, הוא השקיע עשור מהחיים שלו במקום, אבל אין לי זיכרונות שהוא היה מריר בגלל העניין הזה. הוא היה אדם אופטימי. הוא הרגיש שהוא הגשים את החלום שלו להיות בארץ הקודש ולעבוד את האדמה".

וגוש עציון? גם המיזם של הולצמן לא צלח.

בשנות ה־40 הוקמו בגוש עציון ארבעה קיבוצים: כפר עציון, רבדים, משואות יצחק ועין צורים. הם נפלו ערב קום המדינה, ותושביהם נהרגו או נפלו בשבי. לאחר שחרור האזור במלחמת ששת הימים חזרה ההתיישבות גם לחבל ארץ זה. בקרבת מקום לחורבות מגדל עדר הוקם היישוב מגדל עוז, המשמר את זיכרון שמו.

כיום חיים במועצה כ־45 אלף איש, וחלקם זוכרים את קומץ החלוצים יוצאי הדופן אשר עלו על הר הטרשים הזה לפני 100 שנה, כשרק האמונה והחזון דוחפים אותם קדימה.