שבויים פעמיים: מהכלא המצרי אחרי מלחמת יום הכיפורים - לכאב ולהשפלות גם בארץ

301 חיילי צה"ל נפלו בשבי המצרי והסורי במהלך מלחמת יום הכיפורים. גם 48 שנים אחרי, אומרים השבויים שזו היתה התקופה השחורה בחייהם, לא רק בגלל ההתעללויות שעברו בשבי, אלא גם בגלל הדרך שבה התקבלו בשובם. עכשיו מספרים כמה מהם על סדרת החקירות והטיפולים שעברו בבית ההבראה "מבטחים" בזיכרון יעקב ובבית ניסן בנתניה, ושעליהם הם משלמים עד היום.

"כשגלעד שליט חזר מהשבי, הביאו את הפסיכולוג עד אליו הביתה", אומר אורי אהרנפלד (67), שהיה בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. "אותנו הפילו לקרשים. שנה אחרי שחזרתי אמרתי שנראה שמשהו לא בסדר איתי, נהייתי היפר־אקטיבי וחסר מנוחה. ביקשתי, 'תנו לי לדבר עם מישהו'. אמרו, 'אין לך כלום, אתה רק רוצה כסף'. מי רצה כסף? התחנַנו לעזרה, אבל רופא, שזה מקצועו, אמר שאני בסדר, אז אני פסיכי, להתעקש? עברו 20 שנים עד שיום אחד זה התפוצץ והתברר שאת כולנו סובבו על האצבע. אמרו שאנחנו בסדר, ואנחנו לא".

בימים שני ושלישי בשבוע הבא תעלה בכאן 11 מיני סדרה בשני חלקים, "301 פדויים", שעוסקת בפדויי השבי ובטיפול הבעייתי בהם עם שובם לארץ - בבית ההבראה בזיכרון יעקב, שם עברו במשך ימים או שבועות חקירות נוקשות של ביטחון שדה וטיפולים בהיפנוזה; ובבית ניסן בנתניה, שאליו נשלחו המקרים הקשים - שם חיכה ד"ר לסלי קרפל, שבין היתר הזריק להם פנטוטל ("סם אמת"), המשבש את כושר השיפוט והיכולת הקוגניטיבית.

"ניסיתי להבין איך ייתכן שחיילים שחוזרים אחרי שנלחמו למען מדינה ואחרי שבי עוברים דברים כאלה", אומרת יוצרת הסדרה, הבמאית ציפי קרליק. "זה לא משהו אנושי, ובאיזשהו מקום אפילו קרוב לפשע מלחמה. כשאומרים שחיילים לא חזרו מהקרב, זה נשמע כמו משפט שאנחנו שומעים ואומרים 'בסדר'. אנחנו לא יכולים להבין את זה".

אהרנפלד נראה במבט ראשון הכי רחוק מחסר אונים. ורבלי, בעל ביטחון עצמי וחוש הומור. ב־5 באוקטובר 1973 הוא היה נחלאי בגדוד 50, ששמח מאוד כשנשלח למעוז המזח, המוצב הדרומי ביותר בקו בר־לב, מול נמל סואץ. "אמרו שאפשר לדוג שם, ללכת עם סנדלים ומכנסיים קצרים. זה אשכרה היה סוף העולם. כשמישהו היה בא לביקורת, היית רואה את הרכב שלו מרחוק, מעלה ענני אבק במרחבי סיני".

במעוז מצמד, ששכן בגזרה המרכזית של התעלה, שהו בעיקר מילואימניקים מחטיבת ירושלים וסדירניק אחד - האלחוטן יגאל כוחלני. "הם היו חבר'ה מצחיקים שבאו לעשות חיים", מספר כוחלני (67). "אני, לעומת זאת, הכרתי את הגזרה. מולנו היה שדה התעופה הנטוש פאיד, שהיה מאוכלס בגדוד מצרי. מימין היה כפר.

"חודש וחצי לפני המלחמה התחילו המצרים לעבות את הקו ובנו רמפה ענקית. מאות חיילים עם מגרפות ואיתים בנו בידיים, כמו נמלים. התקשרו מהמודיעין ושאלו מה אני רואה. סיפרתי. אמרו שהאלחוטנים מחממים את הגזרה".

ממש בערב יום הכיפורים ראה כוחלני את אבי עורי, רופא שעשה אצלם חודש מילואים, מתארגן להישארות, למרות שהיה אמור להשתחרר. עורי (73), היום פרופסור, ממייסדי רפואת השיקום בישראל, מספר שביקשו ממנו להתנדב עוד כמה ימים, והוא הסכים.

"ביום שישי היתה כוננות ג', שהיא הגבוהה ביותר. היה ברור שיהיה משהו דומה למלחמה, והתחילו לפנות את הנשים, במיוחד מהקווים הראשונים. הייתי אמור לעלות על רכב עם חיילות בדרך הביתה. הייתי מוכן, ראיתי את האוטובוס, ופתאום שאלו אם אני מוכן להתנדב עד יום ראשון במעוז חיזיון, כי אין שם רופא. המח"ט הבטיח לי טיסה הביתה ביום ראשון, כצ'ופר. אמרתי, בסדר, מה יכול להיות? ובכך חרצתי את גורלי".

עורי למעשה לא היה עדיין רופא. הוא היה עתודאי, בחודש האחרון של הסטאז', והיה אמור לסיים את ההתמחות ולהתגייס ליחידה קרבית. רק בשבת בצהריים נמצאה לו הסעה למעוז חיזיון.

"היה שקט מוחלט", הוא מספר. "זה היה בניגוד מוחלט למצב הקבוע בגיזרה עד אז, סיני היתה רוגשת כל הזמן. היה נראה שגם המצרים שומרים על יום כיפור.

"הגעתי למעוז ב־1 בצהריים, שלושת רבעי שעה לפני פרוץ המלחמה. הנהגים זרקו את הציוד הרפואי שלי על החול וברחו, כאילו ידעו משהו. לא יכולתי לסחוב את ארגזי העץ הכבדים, ולכן יצא מהמעוז בחור, לבוש בקצר, כמו בים, כדי לסייע. הוא לא הבין מה אני עושה שם. אמרתי: 'אני בא בגלל כוננות ג'. הוא בכלל לא ידע שיש כזו".

"כמו במערב הפרוע"

אהרנפלד היה בעמדת תצפית במעוז המזח קצת לפני השעה 14:00, כשהעולם נדלק. "רעידת אדמה של אלפי פגזים שמתפוצצים וטנקים אמפיביים וסירות קומנדו שחוצות מכל הכיוונים", הוא מתאר את הרגעים הדרמטיים. "היינו שם, בין היתר, קשר יום, קשר לילה, רופא, שני חובשים, משגיח כשרות, מפעיל גנרטור, איש מודיעין של חיל הים ונהג. אין זמן לחשוב. אתה נזרק בבת אחת למערבולת של כאוס, והדבר היחיד שמנהל אותך זה מה שאימנו אותך בשלוש שנים של שירות.

"אתה נכנס לרוטינה, כמו במערב הפרוע. הראשון שמשחרר כדור נשאר בחיים, כי נכנסו חיילי קומנדו מצרים במעוז, וניהלנו קרבות פנים אל פנים. הפעילו עלינו להביורים בתעלות.

"ביום הראשון נפצעתי בהפגזה ופינו אותי לתאג"ד. היו שם פצועים, ריח של דם וצעקות. לא יכולתי להישאר, ולמרות שבקושי נשמתי, כי הריאות היו צרובות מהפיצוץ, חזרתי להילחם. מאוחר יותר באותו יום נפצעתי שוב, ושוב חזרתי. אלפי חיילים מצרים עלו עלינו, ולאט־לאט המרחב נסגר".

עורי אפילו לא קלט את שמות החיילים שלצידם נלחם, מאחר שהאש החלה פחות משעה אחרי שנקלט. "מפקד המעוז, סרן רמי ברעלי, נפצע קשה ונאלצתי לכרות את ידו, הוא ממש ביקש שאגאל אותו מייסוריו. הוא היה בגילי, בן 25, סבל מכאבים איומים, ונגמר לי המורפיום. אמרתי לו שאני מסרב, באתי להציל חיים ולא לקפדם. הוא לא היה צריך אותי כדי להתאבד. אם היה מושך בידו הבריאה את חוסם העורקים שהיה מהצד השני של הגדם, הוא היה נגמר בתוך שנייה.

"עשיתי דברים באותם ימים שלא ידעתי שאני מסוגל. הכל נעשה בחושך מוחלט. ביצעתי עירוי בחושך, מצאתי חומרי רפואה, עודדתי אנשים. חיילים מהמעוז יצאו החוצה כדי להיכנע, ובאינטואיציה, אמרתי לשניים שהיו איתי לא לצאת. שנייה אחר כך, אלה שיצאו נורו בדם קר. הצעקות שלהם מהדהדות באוזניי עד היום".

מה קרה למפקד המעוז?

"הוא נהרג ביום שלישי בערב, כשגילו אותנו סופית. המצרים ירו אש מלהביור, אני איבדתי את ההכרה, ורמי נחנק. עוד שמעתי אותו ממלמל, 'סוף־סוף זה נגמר'".

איך מתפקד בן אדם ללא שינה במשך ארבעה ימים, ללא מים ומזון, שיודע שחבריו נרצחו?

"אתה מגלה תכונות וכוחות שלא ידעת שקיימות אצלך. שלושה חיילים רצו להתאבד, וכבר פתחו נצרה של רימון. אמרתי להם שלא מקובל עלי. אמרתי, אם יהרגו אותנו - יהרגו, אבל אני לא מוכן לקחת את חיי. אותו חייל החזיק את הרימון יממה וחצי, כדי שהמנוף לא ישתחרר, וכשהתגלינו זרק אותו החוצה לעבר החיילים המצרים. כמה מהם נהרגו, אבל זו היתה טיפה בים. היו שם מאות, אם לא אלפים".

"מסע ייסורים"

במעוז מצמד כוחלני, האלחוטן, ראה איך המצב הולך ומחמיר. "ב־8 באוקטובר בצהריים התקשר איזה אידיוט שקרא לעצמו 'משנה 23' ושאל: 'יש גשר לידכם?' עניתי שכן. אמר לי: 'תגיד למפקד שתצאו החוצה, תכבשו את הגשר, תצלחו לצד השני, יש שם טנקים ישראליים והם כבר יחלצו אתכם'. אמרתי לו: 'אתה כנראה לא יודע מה קורה פה'.

"הוא פתח עלי פה. מה רצה, ש־30 איש יסתערו? לא העברתי את הפקודה. יום לפני כבר אמרתי למפקד: 'צה"ל התנתק מאיתנו'. ב־9 באוקטובר נכנענו, כי נגמרה התחמושת. ביקשנו בפעם המאה 'אש על מעוזנו', הכוונה היתה שנהיה בבונקר המרכזי, המצרים ייפגעו מהארטילריה שכוחותינו יירו, ואז נצא, נהרוג אותם וניקח את הנשק שלהם. זו התיאוריה. עד היום אנחנו מחכים להפגזה.

"סגרנו את עצמנו בבונקר. המצרים נכנסו ובזזו את המעוז, עד שמצאו אותנו".

מעוז המזח נשאר אחרון על רגליו, שבוע אחרי תחילת המלחמה. "קיבלנו שיחת טלפון משר הביטחון, משה דיין, והוא נתן פקודה להיכנע בשבת בבוקר. אמר: 'אנחנו לא יכולים לחלץ אתכם, תיכנעו לצלב האדום ונדאג לכם'", מספר אהרנפלד.

"אצלי היה כל הנשק המחלקתי. מרגמה 52, מא"ג, בזוקה ומטול רימונים. פירקתי אותם לחלקים קטנים וזרקתי לביצה הסמוכה. פחדתי לאללה, אז החלפתי מנעלי צנחנים לנעליים שחורות, שלקחתי מאחד השריונאים.

"ממש לפני הכניעה יצאתי עם יעקב גור ואלונקה, ואספנו את הגופות שהיו מפוזרות בשטח, כי הצלב האדום הודיע שאת גופות החללים יחזירו באותו יום, או ביום שאחרי. הבאנו את הגופות למבנה השק"ם ההרוס, הרמנו פח גלי ושמנו אותן מתחתיו, כדי שיהיו בצל. אירוע טראומטי. כשסיימנו, נכנענו בצורה מרוכזת".

אהרנפלד זוכר איך הובא לעיר סואץ אחרי שנשבה, אבל אולץ לשוב בסירה למעוז הכבוש. שם חיכה קצין מצרי בכיר, ובטקס משפיל, לעיני עיתונאים, נאמר לו להוריד את הדגל הישראלי הקרוע ולהניף דגל מצרי. משם נלקח לכלא עבאסיה שבקהיר.

עורי היה במצב קשה כשנשבה. ריאותיו היו צרובות מהעשן שנשם, ומצבו הידרדר במהירות. "אחרי שנשביתי אמרתי, 'זהו, יטפלו בי'. הרגשתי שאני כבר לא במלחמה. ואז נעמדה לפניי קבוצת חיילים וטענה את הקלצ'ניקובים. למזלי, הקצין שלהם חצץ ביניהם לביני והציל אותי.

"אחר כך העבירו אותי בסירת זודיאק לצד השני של התעלה. כשהגענו לגדה השנייה לא הצלחתי לעלות, כי ידיי היו קשורות. נפלתי למים והתחלתי לטבוע, ואז מישהו שוב דאג להציל אותי".

"מסע ייסורים", קורא כוחלני לדרך אל כלא עבאסיה. "מהדקה הראשונה חטפנו מכות רצח. לא היה מקום בדרך לקהיר שעברנו, ואזרחים לא ביקשו לחסל אותנו. היינו אחרי ארבעה ימי לחימה, במצב של אפתיה. אתה מגיע לשבי הרוג, מותש, שבור לחלוטין. אין זמן לפחד, אתה בהישרדות".

"כיבוי סיגריות על הגוף"

אהרנפלד נכלא במכלאה 4, צינוק 24. תא של שני מטרים על שני מטרים, עם ידיים קשורות ועיניים מכוסות. "זה התחיל במכות עם צינורות, שרשראות, כיבוי סיגריות על הגוף, תליות מהברכיים למעלה, עקירת ציפורניים. כאבי תופת עד אובדן הכרה. אבל הגוף שלנו לא מאפשר לשחזר כאב. אחרי זמן, כשהכאב מתפוגג, אתה לא זוכר אותו. מצד שני, העינויים הפסיכולוגיים לא כואבים, אבל הם משפילים, ובאיזשהו מקום פוגעים במוח.

"למשל, מוציאים אותך מהצינוק ואומרים: 'אתה הולך הביתה'. עושים לך סיבוב ומחזירים לתא. אומרים לך: 'כבשנו את אשקלון, את אשדוד, רצחנו את הגברים, אנסנו את הנשים'. נכנסים ומשתינים על הפצעים. והייתי פצוע לא קל. זה מבייש, משפיל.

"יום אחד מצאו את הכומתה האדומה שלי במעוז ואמרו שהיא שייכת לי. מבחינתם הייתי חייל ביחידת עילית. הכניסו אותי לחדר החקירות, הושיבו על הברכיים, מישהו דרך נשק וירה לי ליד האוזן.

"העינויים הפסיכולוגיים הם כמו הליכה ארוכה עם רימון בלי נצרה, שאתה כל הזמן צריך להחזיק אותו ביד, ובמצבים מסוימים הוא מתפוצץ. היום אני יכול ללכת לאירוע ולשמוע רעש שמחזיר אותי לאותה ירייה ליד האוזן. אי אפשר לטפל בזה. זה בלתי נשלט, מכניס אותי למצב של מגננה".

הוא מסתובב עם מקל הליכה, זכר לאותם ימים. "הייתי בסדר עד לפני 20 שנים, ואז קיבלתי נמק שהחל בכפות הרגליים. התברר שבעקבות התלייה מהברכיים, נקרעו עורקים והעצבים נפגעו. יום בשבוע אני מושבת, לטיפולים".

גם כוחלני זוכר את ההשפלות בשבי. "בכל כמה שעות לקחו אותי לחקירה. שאלו מה השם, עניתי 'יגאל', חטפתי אגרוף. שם משפחה? עוד אגרוף. אין היגיון. אבל הבעיה לא היתה שם, הבעיה היתה בתא. כל אחד מאיתנו היה לבד בצינוק, שלדעתי לא נוקה מאז התקופה העות'מאנית. הכל מלא בשרידי דם וצואה וברחשים וג'וקים.

"היו מכניסים לתא סוהרים שלא היו אנשי צבא, והם פשוט התעללו בלי בקרה. בעיטות, מכות, נשיכות. הם היו הכי גרועים. הם רק ידעו שהם צריכים לשנוא אותך".

עורי: "שאלו אותי על אב"כ. אמרתי שאני לא מבין בזה. פתחו בפניי ערכות רוסיות, עם מסיכות ומזרקים. מתברר שהמצרים, או יותר נכון הרוסים, היו מוכנים הגנתית והתקפית ללוחמת אב"כ יותר טוב מאיתנו. הסתכלתי על הערכות ואמרתי שאין לי מושג. לא האמינו לי. אמרו: 'לא יכול להיות, אתה רופא'.

"שאלו אותי על הכור בדימונה, על המכון הביולוגי בנס ציונה. בוא נגיד ששם למדתי על ישראל יותר מאשר ידעתי קודם. לך תסביר להם שכבר הייתי צריך להיות בבית".

"חוסר אמון מטורף"

בסוף אוקטובר 1973, אחרי שבועות שלא ראו זה את זה ולא דיברו ביניהם, נלקחו שבויי עבאסיה לאולם גדול, לפגישה עם המפקד העליון של צבא מצרים, אחמד איסמאעיל עלי.

"זו היתה הפעם הראשונה שבה עמדנו יותר מ־100 איש בחצר הגדולה והסתכלנו אחד על השני", מספר כוחלני. "כולם היו עם שיער קצוץ, רזים ומוכים. אמרו שלוקחים אותנו לשיחה, כאילו שפוגשים את אלוהים. לא ידענו את מי אנחנו פוגשים, אבל הוא אמר בערבית, שתורגמה עבורנו, שהגיעו להסכם עם ישראל, וראשונים יחזרו הפצועים. פתאום היה שקט, ואז נתנו לנו רשות לדבר אחד עם השני.

"אבל מאותו רגע התחלנו לפחד מהחזרה לארץ. היה מי שאמר 'ישפטו אותנו בגלל שנכנענו', ואז כל אחד ניסה לחשוב על תירוץ מדוע נכנע.

"המצרים התחילו לאט־לאט להוציא אנשים בדרכם לארץ. ב־19 בנובמבר בלילה קראו לי ולקחו אותי לשדה התעופה בקהיר. העלו אותי על מטוס של הצלב האדום. זה היה מטוס DC שבו יותר מ־100 מקומות, והיינו קצת יותר מ־30 איש. כל אחד ישב בספסל נפרד, מבחירה. לא דיברנו, למרות שהיו איתי ארבעה מהמעוז, ועוד שלושה חבר'ה מהפלוגה בסדיר.

"ד"ר נחום ורבין, שהיה הרופא של מעוז המזח, היה בטיסה. הוא עבר ושאל אנשים לשמם, רובם לא ענו. שאלתי אותו: 'בשביל מה?', והוא הסביר: 'אנחנו מדווחים מי נמצא על המטוס'. אמרתי לו: 'כשנגיע, אספר'. היה חוסר אמון מטורף".

אהרנפלד: "לא היתה שמחה. כשהעלו אותנו על המטוס בקהיר, וגם אחרי ההמראה, לא זזנו מהכיסא, בקושי נשמנו. רק באוויר, כשהטייס אמר 'אנחנו מעל קפריסין', הסתכלנו למטה, זיהינו את השפיץ של המדינה, והכל התפוצץ. כריות עפו באוויר, שמחה גדולה. עד אותו רגע ישבנו כמו פסלים".

ב־2 לפנות בוקר נחתו המטוסים בבסיס חיל האוויר ליד שדה התעופה בלוד. המשפחות לא הורשו להגיע.

"כבר שם חילקו לנו ניירות מפחידים ומאיימים, שהסבירו שמי שדיבר בשבי צפוי למשפט", מספר עורי. "נתנו לנו בקבוקי שמפו, כאילו כולנו מוכי כינים וכולרה. חיילו אותנו, צילמו כמו בבקו"ם, עם מספר אישי.

"בשבי ירדתי 20 קילו בתוך חודש. המדים נראו עלי כמו שק. אף אחד מאיתנו לא רצה לראות מדים, וגם לא את צה"ל. תשאל אנשים שהיו שם, והם יגידו שצה"ל פישל. לא הגיע אלינו בזמן, לא חילץ.

"פתאום קצין בכיר קפץ עלי: 'תן את שמות החיילים שהיו איתך במעוז'. היו אז המון נעדרים, ואפילו לא הכרתי את השמות של כל החיילים שהיו במעוז. הוא שאל: 'אספת מהם דסקיות?'. עניתי: 'באיזה סרט קאובויים היית? מה אתה מקשקש?'

"הרי נניח שהייתי אוסף את הדסקיות מגווייה לגווייה. לא היו לוקחים לי אותן בשבי? לקחו לי הכל, כולל את השעון".

גם כוחלני זוכר את האטימות בנחיתה. "חיכה לנו שר הביטחון, משה דיין, שלחץ ידיים לכולם. אתה יושב המום, אחרי מלחמה, שבי. הביאו את אבי טולדנו ב־2 בלילה, ואנשים מסביב רקדו ושרו. השבויים ישבו בצד ולא הבינו מה רוצים מהם".

"ישבו על הנשמה"

אהרנפלד חזר במונית לבית הוריו שבשכונת רחביה בירושלים. "הצמידו לי חיילת שליוותה אותי הביתה. בדרך היא אמרה: 'מחר בבוקר נוסעים לבית ההבראה בזיכרון יעקב'. הייתי באופוריה. שמחה גדולה, התפרקות. אני זוכר שאמרתי לחברים באותו ערב: 'וואלה, היתה קריעת תחת, היה ממש קשה'. אתה בתוך ענן, חצי מעורפל, אבל חופשי, יכול לעשות מה שאתה רוצה, ולא קשור כמו כלב למלונה".

עורי: "בבית היה קשה. חלק מהאנשים שמחתי לפגוש - את אשתי, הוריי, אחי, אבל כמות האנשים שנכנסה עם רשות, או בלי, היתה גדולה, וכל מה שרציתי זה שקט. הרעיון לצאת לבית מלון בזיכרון יעקב כבר לא נראה כזה רע".

בזיכרון לא היה בית מלון. בית ההבראה "מבטחים" הוכן במיוחד לקליטת השבויים והיה מגודר ומאובטח בשוטרים צבאיים. השבויים עברו בדיקה רפואית, ואנשי ביטחון שדה שוחחו איתם כדי להבין מי שיתף פעולה עם שוביו, ומה סיפר.

"אחרי יום שם כבר קראנו למקום 'מתקן זיכרון'", מספר כוחלני. "החקירות, יא חביבי, היו כמו במצרים, רק בלי מכות. מי שניהל אותן היה ביטחון שדה, שתפקידם לתפוס מרגלים, בוגדים, מלשינים. הטיחו בנו: 'למה נכנעתם? למה לא נלחמתם עד הכדור האחרון? איך לא ראיתם וידעתם?' אתה מבין? אנחנו אשמים שנכנענו.

"אני אומר לך שמבחינת ממשלת גולדה, השבויים חזרו מהר מדי. הרי אנחנו היינו העדים הכי טובים למה שקרה. לחוסר התפקוד, לפחדנות של המפקדים. אז מה עושים דבר ראשון? משתיקים ומאיימים. על המילואימניקים פחות, אבל על הסדירניקים, או על אלה שהיו בתפקידים רגישים - הכי הרבה. ישבו להם על הנשמה.

"קצינים בכירים רעדו מפחד שחיילים פשוטים יספרו מה קרה, ויתברר שחלקם היו אפסים. אני נמצא היום בקבוצות פייסבוק ושומע את הרב"טים והקצינים הזוטרים מספרים על מה שאירע. 20 שנים אחרי יום הכיפורים, את מי היו מביאים לאולפנים? אלוף פיקוד, מפקד חטיבה. לא הביאו את החיילים שהיו בשטח. ואז כל קצין האדיר את עצמו. סיפר אגדות. היה מח"ט אחד, שאם תראה את ההיסטוריה שלו, היא מתחילה ב־11 באוקטובר. אתה שואל אותו מה קרה ב־6 וב־8? את זה הוא לא מכיר, זה לא הוא. היום אני כבר לא רב איתם, אבל פעם הייתי מתכסח. עייפתי מזה".

אהרנפלד פגש במסגרת השהייה בזיכרון יעקב את ד"ר מוריס קליינהאוז, פסיכיאטר שהתמחה, בין היתר, בטיפול בהיפנוזה. "הוא היה בן זונה, אני אומר לך חד־משמעית. אני זוכר שהוא החזיק מולי מטוטלת, וזהו, יותר לא זוכר כלום".

אחר כך נשלח אהרנפלד לטיפולים יומיים בבית ניסן בנתניה. שם הוא פגש את ד"ר לסלי קרפל, שהיה מומחה בטיפול באמצעות זריקות פנטוטל.

"מכניסים לך זריקה לווריד ומתחילים לדבר איתך. אתה נמצא במקום, אבל לא ממש. אתה מאבד יכולת התנגדות, לא יכול לסובב דברים, לא יכול להתחמק מתשובות. אבל אילו סודות כבר היו לנו? להזריק חומר, זה נראה לך נורמלי? זו פרנויה מטורפת, אין לי מילים אחרות".

משה חסן היה סמל דת ומשגיח כשרות במעוז בתעלה. הוא נמנה עם השבויים שהימים בבית ניסן היו מבחינתם טראומה שהשפיעה קשות את חייהם.

"אני זוכר רק תמונות קשות של אנשים בחלוקים כחולים שצרחו", הוא מספר בסרט. "היה בכי נוראי. אנשים שברו צלחות, זרקו כיסאות. לאט־לאט הבנתי שאלה מטופלים.

"הייתי שם חודשיים. אני זוכר שאני פשוט שוכב על מיטה, עם פנים לכרית, ומזריקים לי איזה חומר, ואני פשוט מיטשטש. אני זוכר הזעה וקולות מלחמה, חבטות וצרחות, ואני לא יודע מה עובר עי. אני מבולבל, לא יודע מי אני בכלל. לא שאלו אותי, לא הסבירו לי. לא אמרו לי שיש תופעות. אני אשתמש במילה קשה - זה ממש אונס. הם הגיעו למצב שהם יותר ריסקו מאשר תיקנו, אם בכלל. הייתי שפן ניסויים, בוודאות".

"אנחנו לא המצאנו את הגלגל", מסביר שמעון לביא, שהיה מפקד המתקן בזיכרון יעקב. "במרבית הזמן היינו בדו־שיח מודיעיני גם עם האמריקנים, גם עם האנגלים וגם עם הצרפתים, איך הם מבצעים תחקור של פדויי שבי. להם (לשבויים; א"ל) יש בעיה עם הדבר, והם צודקים. בטראומה שהם עברו הם קראו לנו ערפדים, כי אנחנו באיזשהו מקום שיקפנו להם את החזרה לתקופה הגרועה בחייהם".

"בגלל מיתוס מצדה"

פרופ' זהבה סולומון, שבעבר כיהנה כראש ענף מחקר במחלקת בריאות הנפש בצה"ל, חקרה לא מעט את נושא חזרת השבויים והטיפול בהם. "ב־73', כשסיימתי את לימודי ה־B.A, לא היה שום חומר בעברית על הלם קרב או על שבויים", היא מספרת. "קרפל לא המציא את הטיפול בפנטוטל, הוא לקח אותו מהאמריקנים, ממלחמת העולם הראשונה. יש ספר שהיה באותם זמנים כמו התנ"ך עבור אנשי המקצוע - 'הנוירו־פסיכיאטריה במלחמת העולם הראשונה'.

"לכל שיטות הטיפול בפדויי השבי היה משהו משותף, שנקרא אבריאקציה. כמו במוגלה: לחטט, להוציא, לנקות. פנטוטל היה דרך אחת, היפנוזה - דרך שנייה, פסיכו־אנליזה - דרך שלישית. שלושתן היו אמצעים להגיע לאותה מטרה, חלקן היו יותר מקובלות וחלקן פחות. מה שהבדיל את הפנטוטל מהשיטות האחרות הוא שפה עקפו את ההגנה על ידי חומר כימי וירדו מהר יותר במדרגות הזיכרון.

"בדיעבד, אי אפשר להתווכח עם העובדה שחלק מהאנשים נפגעו מהטיפול, או מהשהות במחנה בזיכרון יעקב. היום מסתכלים ואומרים 'זה נורא אכזרי', כי הטיפול החזיר את המטופלים לשדה הקרב, לדברים שההגנות הנפשיות מדחיקות. אבל כל דבר צריך לשפוט במונחים של הזמן ההוא. אני לא מצדיקה את זה או חושבת שהיה צריך להשתמש בחומר, אבל ד"ר קרפל לא המציא את השיטה. פגשתי את האיש פעם אחת בחיי ולא התרשמתי שהוא סדיסט.

"באותם ימים, פסיכיאטריה הלכה לפי תיאוריות ולא בדקו תוצאות. היום, במקום מסודר, אתה לא יכול לתת טיפול בלי שיש הוכחות שהוא עובד. חלק מהפסיכיאטרים הישראלים היכו על חטא גם שנים אחרי.

"בזמנו ביקשנו מד"ר קרפל שייתן לנו תיקים כדי שנבדוק את החיילים שטופלו, אבל הוא סירב. אנחנו יודעים מהמטופלים שהם סובלים עד היום וכועסים. לא רק לשבויים הזריקו סם אמת, גם להלומי קרב. בדיעבד אנחנו יודעים שחלק מהדברים רק החמירו את המצב".

ומה לגבי ההיפנוזה של פרופ' קליינהאוז?

"זה לא היה טיפול קיצוני. חלק מהמטופלים העריצו את קליינהאוז, הוא תואר כחלילן מהמלין, שאנשים הולכים אחריו. הוא טיפל בהלומי קרב במסירות.

"נכחתי במפגש שלו עם שבוי, הרבה שנים אחרי המלחמה. השבוי אמר לו: 'בזיכרון יעקב שאלתי אותך אם אהיה בסדר, וענית שכן. זה כל כך הרגיע אותי. מאז אני מודה לך'.

"היפנוזה היא טיפול יותר מקובל, למרות שהיום קצת הועם זוהרו. אבל עדיין אין עליו ביקורת גדולה ואין הרבה מחקרים שמראים אם הוא יעיל או לא. כנראה שהוא יעיל לחלק מהאנשים".

הגישה הטיפולית היתה מוטעית?

"נתנו להם להרגיש חצי בוגדים. אמרו, 'מה פתאום דיברתם?' ההאשמה היתה בגלל מיתוס מצדה, שעדיף למות ולא ליפול בשבי. שבוי לא נתפס ככבוד גדול. זו הסיבה שחלק מהשבויים שהכירו בנות זוג אחרי השבי, לא סיפרו להן שהיו בשבי. אצל חלקם זו נחשבה להודאה בכישלון. לקח המון שנים עד שהוקמה עמותת 'ערים בלילה', בשנות ה־90".

"השריטה הכי מופרעת"

פרופ' עורי נשוי, אב לשתי בנות, ואף מתופף היום בשני הרכבי ג'אז. אהרנפלד היה מראשוני מאבטחי המטוסים בארץ, נשוי ואב לשלושה, ועושה עד היום מילואים בהתנדבות.

כוחלני נשוי ואב לשתיים, ויצא לפנסיה אחרי שעבד בבנק לאומי. כיום הוא עומד בראש עמותת "ערים בלילה", המאגדת חיילי צה"ל שהיו בשבי. "אני יכול להגיד שרוב השבויים לא מדברים על השבי", הוא אומר, "וגם אם הם מדברים - הם לא מספרים. בסוף שנות ה־90 התחלנו להגיש תביעות נגד משרד הביטחון להכרה במצב הרפואי והנפשי של פדויי השבי. דפקנו על דלתות של שבויים, והם היו סוגרים לנו אותן בפנים. פדויי שבי פחדו מהזיכרונות, מהמדינה, מהחקירות שהיו.

"אמרתי להם, 'יש לכם זכויות'. לא רצו. אשתי היתה מדברת עם הרעיות שלהם, והן היו מספרות: 'הוא לא עובד', 'לא מסתדר עם המשפחה', 'עצבני'. רובם הצטרפו בסוף לתביעות שהוגשו, אבל יש יותר משליש שעדיין לא מוכנים לחקירות ולשאלות. הם אומרים: 'תודה רבה, לא מוכנים לשמוע'. תחשוב שמתוך כ־300 שבויים ביום כיפור, 164 הם נצרכים, לא מפרנסים את המשפחה".

אהרנפלד, שהיום מדבר ומרצה על השבי, סיפר על הרגע שבו נפתח. "במשך 25 שנים סתמנו את הפה. גם לא דיברנו אחד עם השני, בגלל מה שהמדינה גרמה לנו. ראיתי ברחוב את יעקב גור, החייל שפינה איתי גופות ביום כניעת המעוז, ועברתי לצד השני של הכביש.

"באחד מימי הזיכרון נסעתי באוטו אחרי אזכרה וקיבלתי טלפון מגור, שהוא יותר מאח בשבילי. הוא אמר מילה אחת: 'אורי', ונהיה שקט. אמרתי: 'גור, מה?', וברגע אחד שנינו התחלנו לבכות כמו ילדים. הוא אמר: 'חייבים לדבר'. לא עצרתי, לא יודע בכלל לאן נסעתי.

"דיברנו במשך שעות ופתחנו הכל. זו היתה הפעם הראשונה אחרי שנים ארוכות של שתיקה. אין לי יכולת להבין למה העוול הזה נעשה לנו".

אהרנפלד, כוחלני ועורי הם מאלה שחייבים לתפקד כדי לשכוח. לדבריהם, יש פדויי שבי שהלכו לספורט אקסטרים קיצוני, ויש כאלה שבתקופה הזאת של השנה בורחים כמה שיותר רחוק, רק לא לחוות את אווירת החגים, ובמיוחד לא את יום הכיפורים.

"כשחזרתי מהשבי, היחס הרע המשיך", מספר עורי. "צה"ל לא ויתר לי על הגיוס, למרות שלפי אמנת ז'נבה, אסור היה לי לשרת אחרי השבי. למעשה, החשיבו את יום נפילתי בשבי, 10 באוקטובר, כיום תחילת השירות שלי.

"באתי לחיל הרפואה רזה, קירח, נראה רע. אמרתי: 'תקיימו את החוק, אחרי זה אתנדב'. אמרו: 'לא, אתה תעביר שלוש שנים בסדיר, ושנת קבע כמו שהתחייבת', וחזרו אלי עם הצעה שאהיה הרופא של כלא 4. אמרתי: 'השתגעתם, יצאתי מכלא מצרי בשביל להיכנס לכלא ישראלי?'

"ואז למישהו עלה רעיון: 'יש מחלקת שיקום צבאית בתל השומר'. לא ידעתי מה זה, אבל כך נקבע לטובה גורלי המקצועי. הייתי פרופסור ומומחה לשיקום בגיל 39, והשאר היסטוריה".

התאקלמת מהר יחסית.

"היו תקופות של דיכאון, אבל בשנים הראשונות בניתי משפחה וקריירה. ב־1982, בסוף מלחמת לבנון, מוניתי על ידי חיל הרפואה לסייע בקליטת פדויי שבי, כדי ללמוד ולתקן את הטעויות שנעשו איתם. הייתי הראשון שבדק אותם כרופא. הצגתי את עצמי כשבוי לשעבר, עם הרבה אמפתיה. אחריי הגיע פסיכיאטר, שבירר לגבי בעיות נפשיות, ואחרינו ביטחון שדה.

"אני עושה עד היום המון דברים שהם אולי הפתרון הטיפולי שלי. מנגן, כותב, חוקר את ההיסטוריה של הרפואה, אתיקה, עוסק בשבויים. לא מדחיק, אלא מתעמת".

כוחלני מכיר את התחושה. "אנשים כמוני הפכו לעסוקים 24 שעות. מסיים עבודה, עושה ספורט, רק לבוא הביתה עייף. כי אם לא, אתה צריך לשתות אלכוהול כדי להירדם. תסתכל על אלה שכאילו מצליחים, ותראה שהם כל הזמן עובדים. הרי ברגע שאתה נוסע לאילת, ארבע שעות של נהיגה, עולים הזיכרונות.

"יש לי את השריטה הכי מופרעת: כשאני הולך לישון, דבר ראשון אני מנסה לתקן את כל הטעויות שעשינו במלחמה. יום־יום שואל למה לא עזבנו את המעוז ב־6 בערב, או ב־7 בבוקר. אומר 'חתיכת אידיוטים, ידעתם מה עומד מולכם, ושאין אף אחד מאחוריכם, אז למה לא לקחתם את הרגליים והסתלקתם? אם היינו יורדים דרומה, שלושה קילומטרים, היה שם ציר עכביש. בתור סדירניק שבא מגולני והכיר את הגזרה, הייתי יכול לעשות את זה.

"זה אולי יישמע לך מוזר, אבל כשאנחנו נפגשים באירועים חברתיים אנחנו מתגלגלים מצחוק. הומור שחור מטורף. זאת ההדחקה שאנחנו מרשים לעצמנו, לספר את הקטעים המצחיקים מהשבי. אבל הם היו מצחיקים ומאוד כואבים".

"הרגשה של שחרור"

ביקשתי לשוחח עם תא"ל (מיל') יעקב אבן, שהיה סמח"ט ירושלים ומקברניטי המתקן בזיכרון יעקב. אבן (84) אמר לי: "בתור שחצן מצוי, חשבתי שזה מקרה מובהק שלא הבינו באותם ימים מה אני אומר, ואין לי היום אינטרס להסביר. בעוד דעתם של בני פלוגתא שלי התקבלה בגלל דרגתם הבכירה, אני ראיתי את הנזקים והשתגעתי. היום, במרחק השנים, אני לא חושב שאני רוצה לחזור לזה".

דווקא חשוב לספר על מה שהיה.

"חלק מהנזקים בטח אני עשיתי, כך שזה בכלל לא עושה לי חשק לדבר".

לא מעט אנשים משלמים גם היום על הטעויות שנעשו אחרי המלחמה. הזמן חלף, והם נשארו עם השדים של המעוז שנפל, כלא עבאסיה והמתקן בזיכרון יעקב. "אם קליינהאוז והפנטוטל וזיכרון וכל החרא הזה לא היו, חיינו היו מתנהלים אחרת", אומר אהרנפלד. "לכן יש הרבה דברים שבהם אני מתקנא בעם האמריקני. בכבוד שיש להם לדגל וביחס לחייל. אתה לא זורק חייל. באיזשהו מקום, החבר'ה שלי ואני נשארנו בצבא, עדיין לא השתחררנו".

לכן הוא לא ישכח את היום שגרם לו לתיקון קטן ואישי, לפני כעשר שנים. "קיבלתי הזמנה לעשות את פסח בקהיר. לא חשבתי פעמיים, ובבוקר ליל הסדר עליתי על מטוס. באותו לילה כבר התפללתי עם השגריר בבית הכנסת הגדול, ולמחרת בבוקר לקחתי מונית ונסעתי לעבאסיה.

"זה כבר היה בית חולים לחולי נפש. נכנסתי בשער וצילמתי. שם הרגשתי כמלך העולם, כמו אטלס שמעיף מכתפיו את כדור הארץ.

"באותו לילה יצאתי למרפסת בקומה ה־23 של מלון סמירמיס בכיכר תחריר, עם בקבוק וויסקי ביד, וקיללתי את האם־אמא שלהם. הרגשה של שחרור".

shishabat@israelhayom.co.il