פרשת שמיני – בין אבל פרטי לאבל קולקטיבי
הרבנית רננה בירנבוים היא מנהלת אולפן הגיור לדוברי ספרדית של רשת 'אור תורה סטון'
לאחר רצף פרשיות המתארות את ההכנות להקמת המשכן, מגיעה פרשת שמיני אל רגע השיא: המשכן הושלם והעבודה בו עומדת להתחיל. היום השמיני, יום החנוכה, מסמן התחלה חדשה, רגע של התעלות, זמן שמבקש לחרוג מן השגרה. הכוהנים מוכנים לעבודתם, והעם כולו מצפה להתגלות.
ואז, ברגע אחד, מתרחש אסון.
נדב ואביהו, בניו של אהרון הכהן, מקריבים אש שלא נצטוו עליה. האש היוצאת מלפני ה' מכלה אותם, והם מתים במקום. בתוך הדרמה הזו, תגובתו של אהרון, האב השכול, מתמצה במילים קצרות: "וידום אהרון", שתיקה. התכנסות פנימה. אבל שאין לו מילים.
דווקא כאן נפתח פתח להבנה עמוקה של היחס בין כאב פרטי לכאב ציבורי. משה פונה אל העם כולו ומטיל עליו משימה: לבכות. לא רק המשפחה הקרובה תישא באבל, אלא הציבור כולו: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה". האובדן אינו נשאר בגבולות הבית, הוא הופך לנחלת הכלל.
בכך מתגלה תפיסה מוסרית יוצאת דופן: יש רגעים שבהם האחריות על הכאב אינה מוטלת רק על הקרובים, אלא על החברה כולה. בעוד אהרון ובניו נדרשים לאיפוק ולהמשך תפקוד, כדי לשמור על הרציפות ועל החיים עצמם, הציבור הוא זה שנדרש לשאת את הבכי. האבל הפרטי הופך לאבל לאומי.
רעיון זה מהדהד גם במציאות הישראלית העכשווית. כאשר אדם נהרג או נפגע, אין מדובר רק בטרגדיה משפחתית. זהו פצע שנוגע ברקמה החיה של החברה כולה. יש כאן קריאה להיות נוכחים בכאב, לא להסיט את המבט, לא להתרגל. כל אובדן הוא עולם ומלואו, ועלינו לחוש בו, גם אם אינו שלנו במישרין.
שתיקתו של אהרון אינה ביטוי של קהות חושים או חולשה. להפך, זו שתיקה שמכירה במגבלות השפה. יש חוויות שעוצמתן גדולה מכל מילה, רגעים שבהם הדיבור עלול לצמצם את מה שאי אפשר להכיל. השתיקה הזו היא מפגש ישיר עם עומק הכאב.
ובכל זאת, בתוך השתיקה הזו מתעוררות גם מילים אחרות, מילים של משמעות. בשנים האחרונות אנו עדים להורים שכולים המדברים מתוך כאבם, אך גם מתוך בחירה להעניק לו כיוון. בדבריהם יש לעיתים הד לאותה דממה של אהרון: לא הכחשה של השבר, אלא ניסיון להחזיק בו מבלי להישבר לחלוטין. הם מצליחים, בדרכם, להפוך כאב אישי לכוח שיש בו ממד ציבורי.
משפחות רבות בוחרות להמשיך לפעול, ליצור, להנציח. הן אינן מבטלות את הכאב, אלא נושאות אותו כחלק מהחיים. יש בכך מתח מתמיד בין השבר לבין ההמשך, בין האובדן לבין המחויבות. ואכן, גם הפרשה עצמה אינה מסתיימת באבל. היא ממשיכה אל דיני החיים, אל סדרי הזמן והמועדים, אל השגרה המתחדשת. כאילו לומר: החיים אינם נעצרים, גם כאשר הלב נשבר.
זהו אולי אחד המאפיינים העמוקים של הקיום היהודי, ואולי האנושי בכלל: היכולת לשאת את האובדן בתוכנו, מבלי לוותר על החיים. להמשיך קדימה, לא מתוך שכחה, אלא מתוך נשיאה. מתוך מחויבות מחודשת למשפחה, לחברה, ולחיים עצמם.
לחיות – גם מתוך המקום הכואב.