פרשות מטות-מסעי: להציב גבולות
הרב חננאל זייני הוא ראש המכון התורני בישיבת ההסדר "אור וישועה" בחיפה
בפרשות השבוע, פרשות מטות-מסעי, התורה מספרת לנו שבני שבט גד ושבט ראובן ומחצית משבט מנשה, באים למשה רבינו בבקשה חריגה: "אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן". לשבטים אלה היו פרטי צאן רבים. הם רואים שעבר הירדן המזרחי שנכבש כבר על ידיהם, מתאים מאד לגידול צאן, והם מבקשים להשאר שם, וזו תהיה הנחלה שלהם. משה רבינו מזדעזע מהבקשה: לפני כ-40 שנה, אבותיכם העדיפו להישאר במדבר, במקום להיכנס לארץ, מתוך חשש להתמודד עם המציאות הבטחונית המורכבת, ומזה אנו סובלים מאז - בכייה לדורות; ואתם כעת רוצים לחזור על אותה הטעות?!
שבטים אלה, מרגיעים את משה רבינו: אל דאגה. אנחנו נהיה החלוצים במלחמה על כיבוש הארץ! אנחנו לא מנסים להתחמק מהחובה הדתית-המוסרית הזו, ולהשאיר את עם ישראל במלחמה, כשאנו יושבים פה בנחת. בעקבות כך, מאשר משה רבנו את הבקשה. אך למרות זאת, להחלטה זו יש מחיר. מעבר לעובדה שלאורך ההיסטוריה מימי יהושע בן נון עד חורבן בית ראשון, שטח זה נכבש לא פעם בידי אויבינו שזיהו את החוליה החלשה - לשטח זה הייתה חולשה נוספת.
התורה מלמדת אותנו כאן על ערי המקלט - ערים שנועדו לספק מקלט, לרוצחים בשוגג - אנשים שהרגו כתוצאה מרשלנות. אך באופן מפתיע, כמות ערי המקלט הנדרשת לשני שבטים וחצי בעבר הירדן המזרחי, מספקת מענה לתשעה שבטים וחצי בעברו השני. וזאת כפי שציינו חז"ל, משום שבצד המזרחי היו הרבה יותר רוצחים.
לא מדובר בקירבה לספָר ומציאות ביטחונית, שגורמת לכך שערך החיים קטן יותר. גם שבטים אחרים היו קרובים לספָר בגזרות "חמות" לא פחות. במקרה זה, מדובר בחולשה רוחנית-ערכית, הגורמת לירידה בערך החיים: הבחירה בחיי נוחות, ברמת חיים גבוהה, על פני בחירה ערכית של מקום המגורים. יושבי הגלעד בחרו במקום הקרוב גיאוגרפית למעצמות כלכליות, שם ההזדמנויות העסקיות מצויות בשפע. אלא שעם הקשרים העסקיים, נוצרת גם אינטרקציה אנושית וחברתית הכוללת פיתויים, ושיתופי פעולה עם עולם ערכים המנוגד בתכלית ליהדות. השפעה זו גרמה לכך ששבטים אלה, היו הראשונים ללכת לאיבוד. פיזית וערכית.
פרשות השבוע, משרטטות לנו את הגבולות. הגבולות המדיניים-גאוגרפיים של עם ישראל; החיץ ההלכתי שבין ישראל לעמים, הבא לידי ביטוי בחובת הכשרת הכלים במעבר הבעלות עליהם מהעמים לעם ישראל; והגבולות הערכיים של עם ישראל, המתבטאים בערכו של הדיבור כדבר מחייב. בחובת המאבק הערכי במלחמת מדיין, מבלי להצטמצם במלחמות "אין ברירה". בלקיחת אחריות חינוכית, גם לרצח בשוגג. ובזיכרון מאיפה באנו, היכן היינו, ולאן אנו הולכים.