סירה בין גלים וציפורים מרחפות ממעל בעת שקיעה. כך, במעמקי השבי הסורי, דמיין וצייר יוסי תור את החופש. במלחמת יום הכיפורים הוא נפל בידי האויב במוצב החרמון, שנכבש במפתיע בידי הקומנדו הסורי. את הציור על גבי קרטון מאולתר, בעיפרון ובפחם שאסף משרידי מדורה, צייר במאי 1974, אחרי שבעה חודשים מאחורי סורג ובריח. הכותרת שנתן האמן הכלוא ליצירתו, בכתב יד מרובע ומסודר להפליא, היתה: "החופש - מתי אראה אותך שוב?!"
יוסי יצא לחופשי כעבור כשבועיים, ביוני 1974, יחד עם 64 חיילים ישראלים נוספים שנשבו בחזית הסורית. בכך הצטרפו ל־232 לוחמי צה"ל ששוחררו בשלב מוקדם יותר מהשבי המצרי.
לכל הפודקאסטים בפרויקט המיוחד לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים מבית "ישראל היום" - הקליקו כאן
חלומו הפסטורלי של יוסי על שיט בלב ים עומד להתממש בקרוב, 50 שנה אחרי שחירותו נגזלה ממנו. זה יקרה במשט היסטורי שהוא עצמו אחד ממארגניו. ב־8 באוקטובר 2023 תרים ספינת הנוסעים "קמומילה" עוגן ותצא מנמל חיפה למרחבי הים התיכון. חרטומה הצהוב יבלוט בין כחול הים לתכלת השמיים. סטי"ל של חיל הים ילווה את הספינה שתישא כ־350 נוסעים, ובהם 160 שבויים ממלחמת יום הכיפורים, מהחזית המצרית והסורית, ובנות זוגם.
50 שנה אחרי: שבויי מלחמת יום הכיפורים ייצאו למשט בסיני ובתעלת סואץ // צילום: עמותת ארז ועמותת ערים בלילה
המשט, שייערך בתיאום עם חיל האוויר וחיל הים, ינוע דרומה לאורך חופי ישראל וסיני, עד לפתחה של תעלת סואץ. הספינה תפליג לאורך התעלה, ופדויי השבי ממצרים יחלפו מול שרשרת המוצבים שבהם לחמו באויב בעוז - עד שנפלו בשבי באוקטובר 1973. המעבר בתעלת סואץ יהיה כרוך בתשלום מסים כמקובל, אך לפי שעה, השלטונות המצריים לא מודעים לכך שנוסעי המשט הם שבויי מלחמה לשעבר.
"בתעלה נערוך גם טקס זיכרון, בכל זאת השארנו שם הרבה מאוד חברים", מסביר בהתרגשות מאופקת אורי אהרנפלד (70), יזם חברתי מהר אדר, ממארגני המשט ומי שכתב את הספר "שבוי בפקודה", על נפילתו בשבי בחזית המצרית. "משם נקיף את חצי האי סיני דרך ים סוף, עד לאילת. מאילת נטוס בהרקולסים של חיל האוויר, שיצפינו לגבול הסורי, לטובת השבויים שיצאו מסוריה, כמו יוסי, שלא יכולים לערוך מסע דומה לזה שבחזית המצרית. ננחת בנתב"ג, ושם ייערך טקס קבלת פנים לשבויי מלחמת יום כיפור במעמד הרמטכ"ל ושר הביטחון, או בכירים מטעמם.
"מבחינתנו, זה תיקון למה שעשו לנו אז, לקבלת הפנים המאוד לא נעימה, בלשון המעטה, שלה זכינו כשחזרנו מהשבי. הרעיון לצאת למסע בספינת נוסעים - לא הייתי אומר יוקרתית, אבל בהחלט מכובדת - נובע מהעובדה שאז חזרנו כמו שקיות תפוחי אדמה. מדינת ישראל לא יזמה את המסע הזה, היא גם לא מארגנת אותו, ובטח שלא מממנת אותו, אבל לשמחתנו היא לפחות מצטרפת אליו".
"כששמעתי על המשט הזה, מאוד־מאוד התרגשתי", אומר יוסי (70), כיום אמן יודאיקה בעץ ובכסף, תושב נתניה. "עברו 50 שנים, אבל הצלקות עדיין כואבות, ובמידה מסוימת אפילו עברו לדור הבא. אני פדוי שבי מהחזית הסורית, אבל מאוד נרגש לצאת למסע עם הלוחמים בחזית המצרית, שיראו בעיניים את המקומות שבהם נלחמו.
"זאת סגירת מעגל לאנשים שהם דור הולך ונעלם. זאת סגירת מעגל אישית שלי, של מי שצייר את החופש כשיט בים הפתוח. בכל יום נפטרים עוד שבויים שלא זכו להגיע למשט הזה. טקס הקבלה הנוכחי לשבויים בארץ הוא תיקון למה שנעשה לנו אז, ובערוב ימינו זה צדק מאוחר שייעשה. כל המסע הזה יוצא אל הפועל הודות להתגייסות של הציבור הרחב ושל אנשים טובים ונדיבים שפותחים ויפתחו את הלב".
מי שעומדים מאחורי המסע ההיסטורי, שעלותו 6.5 מיליון שקלים, הם מתנדבי עמותת ארז ועמותת "ערים בלילה", שעמלים כבר חודשים על ארגונו. נכון לעכשיו, הצליחו לגייס מתורמים כמיליון וחצי שקלים, והם מאמינים שבתוך שלושה חודשים יצליחו לגייס את היתר, גם מאתרי מימון המונים, וכבר הזמינו את הספינה מחברת איטלקית.
המפגש בין שתי העמותות התרחש בנופי נפאל הרחוקה. אורי, ממייסדי "ערים בלילה", עמותה שמאגדת כ־300 פדויי שבי, יצא ב־2019 למסע של עמותת ארז, שבמסגרתו נושאים מתנדבים יוצאי יחידת האלפיניסטים קבוצה של נכי צה"ל וילדים נכים על גילגלונים למרומי האנאפורנה שבהימלאיה. באחד הערבים הרצה אורי למשתתפי המסע על חוויותיו בשבי המצרי, ועל השיבה הטראומטית ארצה, שכללה מעצר של שבועיים וחקירות במתקן צבאי בזכרון יעקב.
מי שהקשיב רוב קשב היה שמעון פריינטה, מייסד עמותת ארז, שהגה שם את הרעיון לתיקון העוול ההיסטורי ולהמציא מזור לפצעים שטרם הגלידו, בדמות משט וטקס קבלת פנים מחודש לפדויי השבי - יובל שנים בדיוק אחרי המלחמה.
הקופסה הסודית לא פעלה
את אורי אני פוגשת בעין חמד, בביתה החמים והנעים של חברתו, רחל בן שחר. לשם מגיעים גם עוה"ד שלמה ארדינסט (71) מפתח תקווה ויגאל כוחלאני (69) מהוד השרון, שניהם פדויי שבי וממייסדי "ערים בלילה". יוסי לא יכול היה להגיע למפגש עקב בדיקה רפואית, ואת השיחה איתו השלמתי בטלפון. בין שלושת השבויים בדימוס ניכרת ברית אחים, שמתבטאת בשפה המיוחדת, בצחוק הרועם ובהומור השחור שזר לא יבין.
"אני המארגן של המשט, יגאל המפיק, ושלמה המממן", צוחק אורי. "יגאל ושלמה הם החריגים בין השבויים, שנשואים לאישה אחת באושר עד היום. זה בגלל שאני התגרשתי פעמיים - גם בשבילם".
"אני מאמין שהמסע הזה לא יהיה רק תיקון עוול היסטורי, אלא יהיה בו משהו שיקומי", מרצין שלמה, מי שהיה אז בתפקיד המ"פ ויש בו מהסמכותיות הפיקודית עד היום. "יש חבר'ה שהם מאוד סגורים כל השנים, ובסיטואציה כזו, כשעוברים מול המוצבים, אנשים נפתחים ומתחילים לדבר. אני אומר את זה מניסיון. לפעמים צריכים גפרור להדליק אותם.
"לי באופן אישי כבר יצא להיות ארבע פעמים במוצב המזח בתעלה. פעמיים אחרי המלחמה, עם משלחות שמטרתן היתה להביא חללים לקבר ישראל, ועוד פעמיים, לסרט על המלחמה שהשתתפתי בו. אבל אני יוצא הדופן. יש הרבה שבויים שלא היו שם עד היום, ואני מאמין שהמסע הזה יפתח אותם ויהיה חלק מהריפוי שלהם".
אחרי הבדיחות והעקיצות ההדדיות, יגאל, אורי ושלמה מסירים את שכבת הציניות ונפתחים. הם חוזרים לימי המלחמה.
"גדלתי בתל אביב. בגיל 18 התגייסתי לגולני, ואז נשלחתי לקורס קשר ללוחמים קרביים", מספר יגאל. "בפברואר 1973 הורידו אותנו לתרגיל גדול בסיני. הסכמתי להישאר בסיני, כי מי ששירת במעוזים קיבל 'סוכרייה' - שבוע חופש בבית על כל שבועיים של שירות. הוצבתי במעוז מצמד, 800 מטרים מהאגם המר הגדול, בגזרה המרכזית של התעלה. הייתי בין החיילים הבודדים בסדיר, רוב החיילים במוצב היו מילואימניקים. עשינו שם חיים משוגעים. זה היה גן עדן".
בתחילת ספטמבר 1973 הופרה השלווה כשנוספו מאות חיילים למוצב המצרי שמולם. "דיווחתי על הכל בקשר, ובסוף ספטמבר כבר דיווחנו על הכלים הכבדים שהגיעו, על מאות משאיות ונגמ"שים, על טילים נגד טנקים ומקלע כבד. שבוע לפני המלחמה הגיעו שני אנשי מודיעין שלנו על אזרחי. הם אמרו לי: 'מה אתה מתרגש משני טנקים, אתה והקשרים מחממים את הגזרה עם כל הדיווחים שלכם'. כששני בכירים ומנוסים ממני אומרים שזה שום דבר, אז מי אני, ילד בן 19 ופרחח גדול, שאגיד משהו?"
שבוע לפני פרוץ המלחמה החלו המצרים להפעיל לחץ פסיכולוגי על חיילי המעוזים והפנו לכיוונם רמקולים עם שידורי תעמולה של רדיו "קול הרע"ם" מקהיר. "אתה חייל ישראלי, אתה תמות בחולות פה, הממשלה שלך הפקירה אותך, חברה שלך בגדה בך", מחקה יגאל את הקריין המצרי. החייל הישראלי השובב לא נשאר חייב, נטל מגפון קטן וענה למצרים בשלל קללות והשפלות, שאותן למד במיוחד בשבילם מאמו ילידת מצרים. "כשזה לא הספיק, הייתי גם מציג לראווה את הישבן, כדי להראות למצרים מה הם שווים בעיניי", הוא צוחק בשובבות שנותרה עזה גם היום.
ביום הכיפורים בבוקר, בשעה 8:00, הגיע לבסיס ג'יפ וחיפש את יגאל. אל המחפשים הוא יצא בכפכפים ובמכנסיים קצרים. "זה היה קצין ששאל אותי איפה הקופסאות הצהובות שאמורות להזרים דלק לתעלת סואץ ולהבעיר אותה. לקחתי אותו לקופסאות, שהיו מלאות חול ולא שמישות. זה היה סוד צבאי שהייתי מופקד עליו, וכמה שבועות קודם נפלה הקופסה שהיתה אמורה להפעיל את המנגנון האוטומטי, ואז גיליתי שהיא בכלל לא מחוברת לחוטים.
"התרעתי על זה, אבל אף אחד לא בא לטפל. היתה במעוזים הזנחה אחת גדולה. למה אני מספר את הסיפור הזה? כי אותו קצין כבר ידע שתפרוץ מלחמה. הוא ראה שאף אחד במעוז לא ערוך לקרב, אבל לא הזהיר אותנו. שנים חיפשתי אותו. אם הייתי מוצא אותו - הייתי הורג אותו".
בשעות הבוקר התבקשו חיילי המוצב לערוך סיורים רגליים מצפון ומדרום לו. ב־13:00, כשהכל היה שלו מסביב, פרש יגאל לשנת צהריים באחד הבונקרים שהפך לחושה הפרטית שלו. "התעוררתי ברבע לשתיים מקולות רעש. חשבתי שזה מעשה קונדס, שמישהו זורק רימון הדף. אבל זה נמשך, והתקרה של הבונקר התחילה לשקוע וחול זלג בין האבנים.
"הוצאתי את הראש החוצה וראיתי בתעלת הקשר שבע פצצות מרגמה שלא התפוצצו. שמתי עלי מדים ויצאתי החוצה. הכל מתפוצץ עליך, אי אפשר לתאר את זה. רצתי בין הפצצות והגעתי לחמ"ל המרכזי. הבנתי שיש בלאגן אימים בכל המוצבים".
"הכל טפטף מרוב אש"
במשך שלושה ימים הצליחו החיילים המעטים במוצב, תחילה 17 איש ובהמשך 33 (אחרי שהצטרפו חיילי הנדסה ולוחמים שברחו מטנקים בוערים), להדוף את התקפות המצרים. הם נלחמו מול טנקים עם נשק קל ומרגמות, וזעקו לתגבורת. ב־8 באוקטובר הצליחו שני טנקים מצריים לחדור למוצב, אבל הלוחמים המעטים הניסו אותם, ואף העלו אחד מהם באש.
עד לאותה עת כבר ספר המוצב חלל אחד, ושלושה אחרים נפצעו. "בין החיילים היו הרבה אנשי תחזוקה או מטבח, שכלל לא ידעו להילחם, אז מתוך 33 איש נלחמו ממש רק 17", משחזר יגאל. "כחייל גולני ידעתי להילחם, וכבחור הכי צעיר, שאין לו אישה וילדים, גם לא ידעתי פחד. כשהקשר הפסיק לעבוד, הייתי סופר 40 שניות בין פגז לפגז - ורץ בין העמדות. ב־9 באוקטובר המצרים היו על גדרות המוצב. לא נשארו לנו כמעט מחסניות לנשק. מפקד המוצב הבין שאין טעם שהחיילים יישארו בחוץ. הוא החליט ללכת על טקטיקה של 'אש על מעוזנו'.
"הכוונה היא שמכנסים את כל הלוחמים לבונקר המרכזי, שהוא עמיד, מאפשרים למצרים להסתובב בתעלות המוצב, ואז מבקשים בקשר מכוחותינו להפגיז את המוצב - וכך המצרים החשופים נפגעים. בשלב מסוים אומרים 'חדל אש', ואז יוצאים מהבונקר ותוקפים בהפתעה את המצרים.
"המצרים נכנסו והתחילו לבזוז את המוצב. הרחנו את הריח של החביתה שהם עשו מ־300 ביצים שהיו אצלנו. הם היו רעבים. שמענו אותם רוקדים וצוהלים. ואז חייל מצרי התקרב לפתח הבונקר, ומישהו מאיתנו ירה בו. הוא נפצע והתחיל לצרוח, והם הבינו שהמוצב לא ננטש. התחיל קרב על הפתחים של הבונקר. זה קרב שיורים בו זה בזה ממרחק מטר. המצרים זרקו עלינו רימוני עשן, רסס וזרחן. הכל טפטף מרוב חום ואש.
"הקשר המטומטם, שזה הייתי אני, מבקש בקשר: 'אש על מעוזנו' - ולא עונים. מבקש עוד פעם - ושוב לא עונים. אני מנסה בכמה מכשירים, ובכולם שקט בצד השני. עד היום אנחנו מחכים שיענו לנו".
בסופו של דבר, הבין מפקד המוצב שאת מדינת ישראל הוא כבר לא יציל, ושמוטב להציל את חיי הלוחמים. אחרי משא ומתן עם קצין מצרי, שהבטיח לשמור על חייהם, הכוח הישראלי נכנע. הלוחמים יצאו אחד־אחד ללא נשק ובידיים מורמות.
"אני עוד התעכבתי בפנים כדי לעקור את החוטים של הקשר ולהשמיד כל מה שאפשר. כשבאתי לצאת, בטעות פניתי ימינה ולא שמאלה. הזדקפתי בתוך התעלה, ואני רואה מעלי עשרות חיילים מצרים רוקדים, אחד מהם ממש קרוב אלי בתוך התעלה. פתאום הוא הסתובב באימה, ואז מישהו נתן לי מכה בפנים באת חפירה. עד היום אני שומע איך העצמות של האף שלי נשברות.
"התנדנדתי, ואז המצרי שהיכה אותי הגן עלי וחיבק אותי, ולא נתן לחבריו להרוג אותי. הקצין שלהם באמת שמר עלינו שלא יהרגו אותנו, אבל מכות קיבלנו בלי סוף. המכות האיומות נמשכו חודש וחצי, לאורך כל השבי. זה חוץ מהחקירות ומהעינויים. השומרים בכלא המצרי התעללו בנו יום ולילה".
"יריתי, והמים הפכו אדומים"
ארדינסט ואהרנפלד לחמו יחד בגזרה הדרומית של התעלה. שלמה גדל בבני ברק, שאז עוד היתה מעוז של הציונות הדתית, והתגייס לנח"ל. הוא הספיק להילחם במחבלי פת"ח בלבנון, יצא במהרה לקצונה, וכסגן צעיר בן 21 מונה, כמ"פ, למפקד הגזרה הדרומית - שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה. תחת פיקודו היו שלושה מעוזים על פני 14 קילומטרים: מפצח, הכפר והמזח.
אורי הירושלמי, בוגר בני עקיבא שהתרחק מהדת בגיל צעיר, שירת כצנחן בגדוד 50 בנח"ל המוצנח. הוא נשלח לסיני מהגולן והגיע כמה שעות לפני פרוץ המלחמה למוצב המזח, הדרומי שבין המוצבים, מול העיר סואץ, ממש מעל שפך התעלה למפרץ. "הגעתי למוצב ב־4 לפנות בוקר. רוב החיילים היו בצום כיפור, ולאף אחד לא היה כוח לקבל את פניי. עשיתי לעצמי סיור והתמקמתי", הוא מתאר.
"ב־13:55 הופגז מוצב המזח באש פגזים כבדה. הייתי אז בש"ג, עם סנדלים ונשק. ביקשתי בקשר שמישהו יבוא להחליף אותי כדי שאוכל להתארגן ללחימה. לבשתי את כל הציוד ועליתי לעמדת התצפית, שבה היה הנוף הכי יפה, עמדה ששלטה על התעלה. את רוב המלחמה עשיתי בה. עברתי שם דברים קשים. בשבת בערב לוחם לידי קיבל כדור בין העיניים ונהרג במקום. נלחמתי שם בטירוף. לא היה איפה לתפוס מחסה. בהתחלה נלחמתי רק עם נשק קל, ואחר כך ביקשתי נשק מחלקתי, ושלמה שלח אלי מאג.
"בכל פעם שסירה של המצרים ניסתה לחצות את התעלה לכיוון שלנו, יריתי בה והכרזתי בקשר: 'מים אדומים', כי המים באמת הפכו אדומים. תוך כדי הלחימה נפצעתי שלוש פעמים. הלכתי לתאג"ד, אבל היה שם ריח של מוות והרופא היה עמוס בטיפול בפצועים שהיו במצב אנוש, אז המשכתי להילחם.
"מעל עמדת התצפית היה תורן עם דגל ישראל גדול, וכל הזמן הסתכלתי עליו וזה נתן לי כוח. מאז יש לי שריטה לדגל. אני לוקח איתי דגל ישראל לכל מקום ומצטלם איתו בכל מקום, אפילו תוך כדי צניחה חופשית.
"אומרים שאין גיבורים במלחמות, אבל בעיניי הגיבור של המלחמה הוא הטבח שלנו, מושון, שאחרי כמה ימים שלא אכלנו עזב את העמדה לידי והלך למטבח, שהיה הרוס לגמרי מכל ההפצצות, הכין צ'יפס למוצב - וחילק אותו בין כל הלוחמים. זה היה אחרי ימים שלא אכלנו".
מוצב המזח הצליח להחזיק מעמד שבוע, הודות ללחימה עיקשת במיוחד, והיה אחרון המוצבים שנכנעו. "בהתחלה לא הסכמתי להיכנע", מספר שלמה, "ידעתי שאנחנו העיניים של האזור, האחרונים שלא נכנעו, וכל זמן שסירות מצריות לא הצליחו לחצות את התעלה חשבתי שנוכל להמשיך להילחם. אבל הבעיה היתה שטנקים מצריים שכבר חצו את התעלה יכלו להגיע אלינו. היינו נצורים, אבל החזקנו מעמד והסבנו נזקים רבים לאויב.
"בהמשך נודע לנו ממפקד מצרי שהרגנו להם 160 לוחמים, וכל זאת בזמן שאצלנו במוצב היו כעשרה לוחמים שנלחמו בפועל, כי רבים היו פצועים.
"העוצמה היתה האדם. המוכנות להקריב הכל ולהילחם כאריות. חיכינו לכוח חילוץ. ב־11 באוקטובר, בלילה שבין חמישי לשישי, היה אמור להגיע כוח קומנדו של השייטת, אבל הם התגלו ונאלצו לסגת. ואז אמרו לי בקשר שרוצים לדבר איתי ב־1 בלילה עם מערבל תדרים. שאלו למצבי. אמרתי שיש לנו חמישה הרוגים ושכמעט כולם פצועים, שנותר מעט נשק ושאם תהיה התקפה רצינית לא נחזיק מעמד.
"אמרו לי, 'אם כך, תיכנע'. עניתי שזה לא בא בחשבון ושנדבר בעוד 12 שעות - וניתקתי להם. אחרי 12 שעות שוב יצרתי קשר, ושוב אמרו לי 'תיכנע'. התייעצתי עם רופא התאג"ד שהיה איתנו במוצב. הוא אמר לי שיש פצוע אנוש שיכול בכל רגע למות לנו, ושאין אפילו מורפיום כדי לטפל בו. התייעצתי עם עוד לוחמים, גם עם אורי".
אורי: "אני אמרתי לו - 'שלמה, יש לי פה שני רימונים, אחד אזרוק על המצרים שמולם תיכנע, ואחד אשאיר בשביל עצמי. חי לשבי אני לא הולך'".
שלמה: "האנשים במוצב לא היו מוכנים להיכנע, אבל הבנתי שאם אומרים לי להיכנע, כנראה המשימה שלנו לא חשובה - ועדיף לשמור על חיי החיילים. הבהרתי בקשר שאני מוכן להיכנע בתנאי שיביאו את הצלב האדום וצלמי טלוויזיה. גלגלו את זה בדרג המדיני, וקיבלתי הודעה שהשיגו את הצלב האדום. בשבת בבוקר, ביום השמיני למלחמה, שאלתי שוב אם אני חייב להיכנע, ואמרו לי: 'כן, זו פקודה'".
אורי: "שלמה שכנע אותנו שזאת הפקודה, והתחלנו להתארגן לכניעה. שרפנו נשקים והשמדנו ציוד, ואז ברגע האחרון העבירו לנו מסר משר הביטחון שהפקודה מלמעלה מבוטלת, ושנחליט לבד אם להיכנע או לא. זו היתה פשלה גדולה וביזיון גדול. שר הביטחון לא רצה לקבל אחריות לכניעה הזו ונתן לבחור בן 21 להחליט לבד. בושה".
ב־13 באוקטובר הגיע הצלב האדום למוצב המזח, ו־37 החיילים הישראלים ששהו בו הועלו על סירות והורדו בנמל תאופיק שבעיר סואץ.
אורי: "ישבנו על הארץ, ואז יצא גנרל מצרי ולקח את שלמה, חייל נוסף ואותי. העלו אותנו לסירה והחזירו אותנו למוצב. הם רצו שנחפש עוד לוחמים שם, כי לא האמינו שכוח קטן כל כך נלחם בהם בכזו עוצמה. בתוך הבונקרים היו חיילים מצרים שכיוונו עלינו רובים ממרחק של חמישה מטרים. זה היה פחד.
"הגנרל הביא אותנו מתחת לדגל ישראל בעמדת התצפית, אותו דגל שהחזיק אותי בלחימה. הוא היה קרוע מהפצצות. מול מצלמות הטלוויזיה הזרות הכריחו אותי להניף על התורן את הדגל המצרי, ואז דחפו לנו קלצ'ניקוב לגב, כדי שנצדיע לו. התמונה הזו הפכה לסמל של הנפילה בשבי. עכשיו את מבינה למה יש לי אובססיה לדגל ישראל?"
שלמה: "אני סיכמתי עם מושל סואץ שאת גופות החללים ואת ספר התורה של המוצב נעביר לצלב האדום. עטפנו את חמש הגופות ומסרנו אותן. אגב, המצרים לא העבירו את הגופות לצלב האדום, לכן נאלצנו אחרי המלחמה לנסוע פעמיים לחפש אותן. את ספר התורה ביקש הלל אונסדורפר ז"ל שניקח איתנו. התלבטתי, ולבסוף הסכמתי. חשבתי שאולי המצרים, כמוסלמים, יכבדו את הדת שלנו ואולי יאפשרו לנו להתפלל. עוד לא ידענו מה זה שבי. הלל חיבק את הספר - וכך יצאנו בתמונה שנצרבה בתודעה. את הספר המצרים לקחו וזרקו לרצפה".
משם נלקחו בחזרה אל יתר השבויים. כל אחד מהם נכלא בתא אחר, עם ידיים קשורות ועיניים מכוסות. במשך חודש וחצי עברו עינויים קשים עד אובדן הכרה, ובין החקירות סבלו מהזנחה רפואית חמורה, מרעב ומצמא, וספגו מכות עזות מהסוהרים בכל שעות היום והלילה.
יגאל מדפדף בנייד שלו ומציג איור של אדם תלוי ברגליו ובידיו. "לזה אנחנו קוראים 'התנוחה הידועה'. רוב השבויים שקיבלו מכות בכפות הרגליים היו תלויים ככה", הוא מסביר.
שלמה: "המכות לא היו הדבר הכי קשה בשבי. כי אתה אומר 'עברתי את זה שלשום ואתמול - ושרדתי'. הפחד הוא מפני הבלתי נודע, כשאתה שומע את הצעקות בתאים וזה מתקרב אליך. אלה הרגעים המפחידים. אבל מה שהכי הרג אותי בשבי היה השאלה אם ההחלטה שנאלצתי לקבל על הכניעה היתה נכונה. ידעתי שאני המפקד שבסוף קיבל אחריות, ושאני לא יכול להאשים אף אחד אחר. חששתי שאעמוד למשפט כשאחזור ארצה".
יגאל: "לי היו 20 שנה נקיפות מצפון. היו כאלה שהאשימו אותי שבגלל כל הבעיות שהיו בקשר נפלנו בשבי. אבל אחרי 20 שנה הבנתי שהבעיה לא היתה בתפקוד שלנו, אלא של הדרג המדיני ושל הדרג הצבאי הבכיר, שהיה מנותק מהשטח ונתן פקודות לא הגיוניות".
אורי: "הפשלה המרכזית היא שלא היינו צריכים להיות שם בכלל, במוצבים. התוכנית הצה"לית המקורית היתה לפנות את המוצבים אם תפרוץ מלחמה. המוצבים הוקמו לצורכי מודיעין ולהפגנת נוכחות של צה"ל, אבל קו ההגנה הראשון היה שמונה ק"מ פנימה. שנים לא התעסקנו בפשלות של המלחמה. מה שהעסיק אותנו היה תחושת הבושה בחזרה הביתה".
זריקה לכולם מאותו המזרק
מקץ כשישה שבועות בשבי, כשהועלו בקבוצות קטנות על מטוסים, לא האמינו השבויים שהם אכן חוזרים סוף־סוף הביתה. "עד שהיינו מעל קפריסין לא העזנו לדבר, כי אלף פעמים אמרו לנו קודם שאנחנו חוזרים, ובסוף זה לא קרה. ואז, כשהבנו שהפעם זה אמיתי, היה פרץ היסטרי של רגשות, שמחה ושירה ומה לא. הייתי בטוח שההורים שלי יחכו לי בשדה התעופה, אבל לא נתנו להם להגיע".
שלמה: "לאבא שלי דווקא נתנו להגיע עד למדרגות המטוס, אבל זה באמת היה חריג".
אורי: "היו הרבה אנשים בשדה התעופה שקיבלנו אותנו, אבל לא בני המשפחות. הייתי בטוח שבארץ יעזרו לי לחבר את החלקים שהתפרקו בי במהלך השבי, ושאחגוג את החופש. אבל אז באה מונית והורידה אותי בבית, בשבת אחר הצהריים. קצינת הנפגעים שליוותה אותי הודיעה לי שלמחרת בבוקר, ב־8, היא תבוא לקחת אותי לבית הבראה.
"למחרת בבוקר, אחרי שראיתי את המשפחה שלי רק כמה שעות, הגעתי למתקן 'מבטחים' בזכרון יעקב. היתה משטרה צבאית בפתח, והמקום היה מוקף גדרות תיל. המצב הרפואי הירוד שלנו לא עניין אף אחד, בטח לא המצב הנפשי. בתוך פחות מ־24 שעות הייתי שוב בכלא. בהמשך לקחו אותנו ל'בית ניסן' בנתניה, ופסיכיאטר אידיוט של הצבא הזריק לנו סודיום פנטוטל (שידוע בשם 'סם אמת', י"א). זאת זריקה שמשאירה אותך בהכרה מלאה, אבל אין לך הגנה, אתה עונה כמו רובוט לכל מה ששואלים.
"חקרו אותי על המלחמה ועל השבי. שאלו מה, איך ולמה סיפרת. לך תסביר שתלו אותי עם הידיים והרגליים, שלא אכלתי ולא שתיתי שבועות, שעשיתי צרכים במכנסיים, שהייתי פצוע עם רסיסים בחזה, ששברו לי את הפרצוף במכות ושהיה לי נמק ברגליים מרסיסים. רק פעם אחת בשבי קיבלנו טיפול רפואי. הוציאו אותנו החוצה לחצר והעמידו בשורה את כל הפצועים. ואז הגיע רופא מצרי, הזריק לכולנו פניצילין לישבן, מאותו המזרק. זה הטיפול הרפואי היחיד שקיבלתי בשבי. הרבה חבר'ה חטפו מזה צהבת, אבל לי זה עזר".
אחרי החקירות בזכרון יעקב נשלחו השבויים לביתם, ורבים מהם קיבלו הערה בתיק האישי שסימנה אותם והזהירה מפני קידומם הצבאי. "הזהירו אותנו לא לדבר זה עם זה, ולא לדבר על המלחמה בכלל. במשך 25 שנה כל אחד מאיתנו התמודד לבד", מתאר אורי. "מי שהיה פצוע בגוף יכול היה להגיש הכרה בו כמו כל לוחם אחר בצה"ל, אבל על פוסט־טראומה לא יכולנו להגיש".
"לא היתה אז מודעות"
רבים מהפדויים התקשו להמשיך הלאה כרגיל בחייהם, ולא הצליחו ללמוד מקצוע ולהתפרנס כראוי. עקב האתגרים התפרקו משפחות, היו שהפכו להומלסים, ולא מעט ילדים חוו אלימות מצד אבותיהם הלומי הקרב והשבי.
אורי: "ב־1974 ביקשתי לדבר עם מישהו. שלחו אותי לפסיכיאטר, שאחרי שיחה של חצי שעה כתב למשרד הביטחון שאין לי כלום. וזהו, בזה הסתיים הטיפול".
יגאל: "לא היתה אז בארץ מודעות לפוסט־טראומה בכלל, ובפרט לפוסט־טראומה מורכבת - שממנה סובלים רוב השבויים. רק כששבויים אמריקנים חזרו ממלחמת וייטנאם התחילו מחקרים בנושא, ואז עלתה המודעות גם בישראל".
"תודה גם לנשות הפדויים"
ההכרה בפוסט־הטראומה של שבויי מלחמת יום הכיפורים החלה ב־1999, בעקבות פעילות של עמותת "ערים בלילה", שהוקמה שנה קודם לכן. "בתחילת דרכה של העמותה אשתי ואני עברנו בית־בית", משחזר יגאל, "הייתי מספר לכל פדוי שבי שהקמנו עמותה שתפעל למען השבויים, ולרוב הפדוי היה טורק את הדלת ולא מסכים לדבר איתי. אשתי היתה יותר חכמה, והיא היתה אומרת: 'אנחנו מחכים לכם רבע שעה למטה'. ואז אשתו של הפדוי היתה יורדת אלינו ומתארת את מצבו הקשה של בעלה, שלא מתפקד ולא מודע למצבו.
"ככה התחלנו. ירקו עלינו וקיללו אותנו, אבל בסוף הצטרפו אלינו. הלכנו, נציגי השבויים, לפגישה עם סגן שר הביטחון באותו זמן, אפרים סנה, שהבין שצריך לשנות את המצב והקים ועדה מיוחדת שפתחה את הדלת בפני שבויי מלחמת יום כיפור - וכל מי שרצה יכול היה להגיש תביעה. עודדנו את האנשים לעשות את זה.
"164 איש הוכרו כנכים נזקקים שלא מסוגלים לפרנס כלל את משפחותיהם. זה חצי מהשבויים. עבורנו זאת היתה מכה קשה להבין עד כמה האנשים היו פגועים וזרוקים במשך שני עשורים וחצי. היתר קיבלו 30 אחוזי נכות או יותר, הכל בהתאם לאבחונים שכל אחד עבר. זה היה חלון הזדמנויות, ומשרד הביטחון תפקד נהדר. היתה להם ממש הארה".
אורי: "ומי שלא הגיש אז תביעה, מכל מיני סיבות, עבר בשנים שאחר כך מסכת ייסורים ארוכה עד להכרה, אם בכלל. עכשיו אנחנו עוזרים לשבוי בן 80 שלא הגיש בזמנו תביעה, וכיום סובל מדמנציה. יש לנו תחושת מחויבות כלפיו - וגם כלפי המדינה. אני עדיין עושה מילואים. יגאל התנדב שנים במשטרה. שלמה עוד עושה מילואים. הוא הפך עם השנים לסגן אלוף. שלושתנו נלחמנו במלחמת לבנון הראשונה.
"שתביני שזה בוער לנו בעצמות. אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לשמור על המדינה, חייבים לתרום לה, כי שום דבר לא מובן מאליו. עכשיו, לקראת המשט, אני מתקשר לכל שבוי ושבוי, וכולם כל כך מתרגשים מהרעיון של המסע. נרשמו למשט גם אנשים שבמשך כל השנים לא רצו להיות בקשר והתרחקו מהפעילות של העמותה. כל מי שמצבו הרפואי מאפשר לו זאת רוצה להגיע, כי כולם מבינים עד כמה זה אירוע היסטורי של תיקון. אירוע שהמטרה שלו היא להחזיר אותנו הביתה, והפעם כמו שצריך. כי עד היום לא באמת חזרנו הביתה".
יוסי: "יש במסע הזה גם שימת דגש מיוחד על נשותיהם של פדויי השבי. יש פה ממד של רצון להכיר תודה לנשים שמלוות את פדויי השבי, ושבמשך שנים עומדות לצידם גם ברגעים קשים. כמו רבים מבין השבויים, גם נישואיי הראשונים חוו משבר, ולפני 15 שנה נישאתי מחדש".
"ראויים ליחס של גיבורים"
בשונה מהשבי הקצר יחסית בחזית המצרית, השבי בחזית הסורית נמשך כשמונה חודשים, שבמשך חמישה חודשים מתוכם, שבהם לא התקבלה ידיעה מוסמכת על נפילתם בשבי, הוגדרו השבויים כנעדרים.
יוסי נפל בשבי שבעה ימים אחרי כיבוש מוצב החרמון. "זה כבר היה בתוך חג הסוכות. הסתתרנו שבעה ימים במחילות המוצב, שהיו בו 100 חיילי קומנדו סורים. נתפסנו רק במהלך ניסיון בריחה. היינו ארבעה חיילים ישראלים. שניים רצו להתאבד, ואני שכנעתי אותם במאמצים על־אנושיים שלא יעשו את זה.
"במלחמה יש לרוב זמן קצר מאוד לקבל החלטה אם אתה הולך לשבי או יורה בעצמך. אנחנו עברנו שבעה ימים כאלה. היתה לנו מימייה אחת, ואכלנו שיירי מזון של קליפות מלפפון. בשלב מסוים זחלתי תוך סיכון חיים להביא קופסת משמשים, שנפתחה על ידי הסורים, וקופסת ביסקוויטים.
"ביום השביעי ניסינו ארבעתנו לברוח - ותפסו אותנו. למזלנו, הסורים לא הרגו אותנו כמו שהרגו אחרים שניסו לברוח. בימים שלפני ניסיון הבריחה הכנתי לעצמי סיפור כיסוי, כי ידעתי שלא כדאי שיידעו שאני איש מודיעין. מה גם שהיה לי אז אח טייס, ואני הייתי תקופה קצרה בסיירת מטכ"ל. היה לי ברור שאצטרך להסתיר את זה, כדי שלא לחזור בארון מתים.
"לא אמרתי לסורים שאני תצפיתן, ובמקום זה סיפרתי שאני מחסנאי מפות. דבקתי בגרסה הזאת וטענתי שכמחסנאי אני יודע מעט מאוד. בכל מקרה צורחים עליך בחקירות שאתה שקרן ורמאי. את המכות חטפתי ממילא, אבל באיזשהו שלב העמדה הזאת התקבעה אצל החוקרים שלי. העינויים נמשכו מספר שבועות. חטפתי יותר מכמה פעמים מכות חשמל. חברים שלי עברו עקירות ציפורניים. אני, למזלי, לא עברתי את זה".
יוסי מתאר איך ניסה לשמור על מורל גבוה, וטוען שמה שהחזיק אותו היה האמונה. בחג החנוכה יצר סביבון מסבון מוצק, אחר כך כתב את תפילת שמע ישראל ותפילת שמונה עשרה על אריזות מזון, בפחם ובפיח שחור שאסף מדופנות השירותים, שבחורף הדליקו בסמוך אליהם מדורה. בהמשך, לקראת סוף תקופת השבי, כבר קיבלו השבויים עפרונות - וכך השלים את ציור החופש שלו.
"חזרנו ארצה ביום חמישי, 6 ביוני 1974. הגעתי אחר הצהריים לקיבוץ טירת צבי. היו מסיבות וקבלות פנים גדולות של כל העמק שקיבל אותי. זה היה מרגש בצורה בלתי רגילה, וזה גלש גם ליום שישי. אחר כך היתה שבת בחיק המשפחה, בסך הכל 24 שעות ביחד.
"כבר ביום ראשון התבקשנו, ויותר נכון נאלצנו, להגיע למתקן הריפוי בזכרון יעקב. אנחנו קוראים לו בינינו 'מתקן החקירות מספר 2'. זה היה ביזיון אחד גדול. כמי שחווה השפלה, עינויים פיזיים ונפשיים בסוריה, פתאום אתה נעתק בצורה אכזרית ומאיימת מהמשפחה שלך ונלקח להמשך החקירות. הרגשנו שהיחס אלינו היה משפיל, כאילו אנחנו בוגדים ומרגלים.
"שנים נשאנו על גבנו את כל המחדלים של שר הביטחון משה דיין ושל ראש הממשלה גולדה מאיר. במקום שייקחו על עצמם את האחריות ויסיקו מסקנות, הם הפילו את התיק על החייל הקטן. אחרי הסבל שעברנו בסוריה, היה ראוי שיבואו אלינו בכפפות משי, שיישאו אותנו על כפיים כגיבורים שייצגו את המדינה הכי טוב שהם יכולים. במקום זה הטילו בנו רפש ואשם. זה היה ביזיון שאין כמותו.
"לתפיסתי, היחס הכמעט נבזי אלינו לא היה רק בזכרון יעקב, אלא נמשך שנים על גבי שנים. היינו כאחרוני הגנבים שצריכים להתחנן ולתאר מה עברנו בשבי כדי להשיג את זכויותינו. לקח שנים עד שהזכויות הבסיסיות והיסודיות שלנו הוכרו. כל ממשלות ישראל חטאו באותו חטא קדמון, ועד הימים האלה לא מכירים במצבנו המיוחד כפדויי שבי. לא נותנים לנו את מלוא הטיפול והזכויות. זכרון יעקב זה זיכרון רע ונורא, ואני מאמין ומקווה שהוא יתפוגג הודות למשט הנוכחי, שנתנו לו את השם 'השיבה הביתה'".
yifater1@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו