קראתי את ״הטעויות״ של נעה ידלין בנשימה אחת, אבל לאט. העלילה דווקא מזמינה קריאה מהירה: יש בה תעלומה שמבקשת פתרון ומושכת קדימה. ובכל זאת עצרתי שוב ושוב. חזרתי לפסקאות, למשפטים, לתיאורים קטנים של גוף, של מבט, של מחווה ומבוכה. המתח הזה, בין הדחף להתקדם לבין הרצון להתעכב, הוא אחת ההנאות הגדולות של הספר. ידלין כותבת ברזולוציה אנושית גבוהה כל כך, שקשה לוותר על העונג שבדרך. כך פועלת הכתיבה שלה בכל ספריה: היא מענגת וחכמה בעת ובעונה אחת, ואין סתירה בין השניים.
במרכז הרומן עומדת דפנה, גרושה טרייה, אם לשתי בנות ומורה ותיקה ומוערכת, שזכתה בתואר ״המורה של ישראל״. בעקבות הזכייה והחשיפה שהיא מביאה עימה, היא מתחילה לקבל הודעות מאדם הטוען שהיא הרסה את חייו. מכאן מתחיל החיפוש: מי הוא? מה עשתה לו? האם היא זוכרת אותו? ובעיקר, האם היא בכלל יכולה לדעת איזה חותם הותירה בתלמידיה, לטוב ולרע?
השאלה הזאת מרחיבה את החקירה מעבר לזהותו של השולח. דפנה מתחילה לקרוא את חייה לאחור. החלטות פדגוגיות מן העבר נטענות במשמעות חדשה, וכל תלמיד לשעבר שהיא פוגשת נעשה עדות אפשרית להצלחה, לכישלון, להשפעה או לאשליית ההשפעה. משם מתפשטת הבדיקה אל נישואיה, בנותיה ויחסיה עם הקרובים לה, ומי שהאמינה שכוחה טמון ביכולת לקרוא בני אדם נאלצת לשאול עד כמה היטיבה להבין אותם באמת.
בשנים האחרונות נכתבו בעברית ספרים מרתקים על בית הספר ועל דמות המורה, ובהם ״בשבח המלחמה״ של עילי ראונר ו"שנות לימוד" של גיש עמית. אבל נדמה לי ש"הטעויות" עושה דבר מעט אחר: הוא נכנס אל תודעתה של מורה שההוראה עבורה אינה רק מקצוע, אלא דרך לראות את העולם. דפנה מפרשת ומאבחנת את האנשים סביבה, מדרגת אותם, מזהה כישרון ונקודות תורפה, ובעיקר מבקשת שוב ושוב לדעת מה נכון לעשות למען האחר.
מכאן עולה הפנטזיה של ״המורה לחיים״. מורים אכן יכולים לשנות חיים. אדם מבוגר שרואה ילד ברגע מכריע, מאמין בו ומעניק לו אפשרות שלא היתה לו קודם, עשוי לשנות את חייו. אבל ידלין מתעניינת גם בצידה האחר של האמונה הזאת: ביוהרה, בפטרונות ובצורך של המורה להיות מי שמציל.
הרצון לעזור לילדים, ובעיקר לילדים מרקע קשה, מוצג ברומן כרגש נדיב, אבל לא כאלטרואיזם טהור. משוקע בו גם הצורך של דפנה להיות נחוצה ולקבל קרדיט. אחת מבנותיה מטיחה בה שהמצטיינים מעניינים אותה פחות, מפני שהם אינם מאפשרים לה להתענג על תפקיד המצילה. מעניין שדווקא בתה הצעירה, המורדת בה באופן החריף ביותר, מאמצת תפיסת עולם דומה לזו של אמה: גם היא מניחה שהיא יודעת מה נכון עבור אחרים.
ההנחה הזאת, שמישהו יודע טוב יותר מן האחר מה נכון בשבילו, קשורה לעיסוק של הרומן בהיררכיות: מורה ותלמיד, מבוגר וילד, משכיל ובור, מי שמתקן ומי שטועה. דפנה מודעת להן ובה בעת שבויה בהן. הקומיות של ידלין נוצרת שוב ושוב מן הפער בין הדימוי העצמי של הדמויות לבין מה שאנחנו, הקוראים, רואים בהן. דפנה מסוגלת לזהות התנשאות אצל אחרים ובאותה נשימה להיות מתנשאת בעצמה.
הפער הזה זוכה לרגע קומי במיוחד בסצנה צדדית, שרק נושקת לעלילה. דפנה יושבת בבית קפה ומגלה שמולה קוונטין טרנטינו. מבחינתו, ככל הנראה, היא עוד אישה בבית קפה; מבחינתה, נפתחת מייד במה. חשוב לה איך תיראה בעיניו, והיא אפילו מצטערת שאין איתה ספר, מה שעשוי היה להציג אותה כאישה קוראת. זה אחד הכישרונות הגדולים של ידלין: להעניק ניסוח מדויק למחשבות הפרטיות, המביכות ולעיתים הקטנוניות שעוברות לכולנו בראש ושאותן אנו מסתירים היטב מאחרים.
עלי להתוודות: אני לא בטוחה שאני מחבבת את דפנה, אם כי אולי משום כך היא דמות משכנעת כל כך. ידלין אינה מבקשת להפוך אותה לאהובה או לצודקת, אלא לאנושית: נדיבה ויהירה, חכמה ועיוורת, פגיעה ומעצבנת, וכל הצדדים האלה מתקיימים בה בעת ובעונה אחת.
האנושיות הזאת ניכרת גם במפגשים שלה עם תלמידיה מן העבר, שמזהים אותה בעוד היא לא תמיד מזהה אותם. יש משהו מביך באי־הזיהוי הזה, והוא מתחבר היטב לקטעים המחורזים בראשי הפרקים המזכירים שירים בספר מחזור: הם מקבעים זהות, מצמצמים אדם לרגע, לתכונה, לתפקיד.
אלא שהזמן עובר, הזהות משתנה, והאדם שנפגוש שנים אחר כך כבר אינו בהכרח מי שחשבנו שהכרנו. המפגשים האלה הזכירו לי את ״האודיסיאה״, שבה שאלת הזיהוי מגיעה לשיאה במפגש בין אודיסיאוס לפנלופה כעבור 20 שנות היעדרות. מי שחוזר אינו מי שעזב, והשאלה העולה כאן היא אם ניתן בכלל לזהות אדם מבעד לדמותו כפי שזו נשמרה בזיכרון.
בסופו של דבר, ״הטעויות״ הוא רומן של חשבון נפש מאוחר. לא מפני שאפשר לתקן את העבר, אלא מפני שממרחק הזמן מתברר עד כמה הסיפור שסיפרנו לעצמנו על מהותו של העבר הזה היה חלקי. ידלין משאירה את דפנה וגם אותנו בלי פסק דין ובלי נחמה, מול האפשרות המטרידה שבזיכרונם של אחרים אנחנו ממשיכים להתקיים בגרסאות שכלל איננו מכירים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו