בחודש אוגוסט האחרון התכנסו יותר מ-60 "מאמינים", כפי שהם מכנים את עצמם, בחווה המרוחקת כ-15 מייל מאוקספורד לכנס של שלושה ימים - הכולל הרצאות, סרטים ופאנל שיחה - בניסיון לחזק את יכולת ההסברה שלהם. חלקם נכחו רק בהרצאות, אחרים התאכסנו בחווה למשך כל סוף השבוע וכמה צעירים אפילו הקימו קמפינג על שפת אגם הברווזים שנמצא סמוך לחווה. האזור מבודד, שקט וכפרי, בכניסה אורווה עם סוסים, ולא משנה לאיזה כיוון מסתכלים - רואים רק ירוק. הם הגיעו ממקומות שונים, ורובם לא הכירו זה את זה לפני כן. בריטים, צרפתים, קנדי, פקיסטני ומקסיקני, ואפילו בחורה פלשתינית - לכולם מכנה משותף אחד: הם מאמינים בעיניים עצומות בישו, באלוהים, בכל מילה שכתובה בתנ"ך, וכתוצאה מכך גם בחשיבותו של העם היהודי ובמדינת ישראל.

מרביתם ינקו את האהבה מהבית. חלקם גם חברים בארגונים אירופיים שתומכים בישראל. הקשר לא מתקיים רק בשלט רחוק, ורבים ביקרו בעברם בישראל, למדו כאן, התנדבו או סתם טיילו במקומות הקדושים.

"תמיד אהבתי את ישראל, בעיקר בגלל האמונה שלי. בעבורי זאת ראיה; אולי זה טיפשי, אבל אתה פותח את התנ"ך ורואה את ישראל בכל מקום", מנסה להסביר גרג בן ה-48, פרופסור צרפתי מאוניברסיטת מונפלייה שעובד עם ECI (הקואליציה האירופית למען ישראל). "זה התחיל דרך ההורים שלי, שתמכו בישראל עוד לפניי. רציתי ללמוד באוניברסיטה העברית, כי במתמטיקה היא אחד המקומות הטובים בעולם, וגם נמשכתי לגור בירושלים ולגלות מה הסיפור שלה. בזמן הלימודים הבנתי כל מיני דברים ולמדתי שלא כל מה שאתה קורא ושומע הוא בהכרח נכון. חקרתי וראיתי איך המידע השקרי הזה פוגע בישראל ומזיק לסיטואציה שם.

"כל הקולגות והסטודנטים הקרובים יודעים על הקשר לישראל, אבל בתגובות שלהם אני רואה שיש משהו שהם לא מבינים. הם מופתעים כי הם כמובן לא רואים את כל התמונה. יש לי סטודנטים ערבים מוסלמים, ואני אף פעם לא מסתיר שלמדתי באוניברסיטה העברית. אני תמיד נחמד אליהם. הם ודאי חושבים שמשהו מוזר איתי. לפעמים חושבים שאני יהודי, ואני לא תמיד מנסה להראות שזה לא נכון. למה? הרי אם הייתי יהודי, לא היה לי במה להתבייש, אז אני רואה בזה דווקא סוג של כבוד כשחושבים כך.

"יש רוב מוחלט בקרב הפרופסורים נגד ישראל. ברור לי שהדעות החריגות שלי עלולות להזיק להתקדמות שלי בתחום שבו אני עוסק, אבל אני לא רוצה לחשוב על זה הרבה".

גם ריה מאנוול, בת 26 מלונדון, שלמדה תואר שני באוניברסיטה העברית ואפילו מצליחה לנהל חצי שיחה בעברית, נאלצת להתמודד עם תגובות לא קלות לאהדה לישראל שהיא מפגינה בפומבי: "אחד החברים שלי, ששמע שאני מתכוונת לנסוע לישראל בקרוב, טען שישראל אחראית למרבית הבעיות בעולם. פשוט התעלמתי ממנו, אפילו לא היה לי כוח להגיב לזה". היא התגוררה בישראל במשך שמונה חודשים ונזכרת: "הדבר שאני הכי זוכרת מהתקופה ההיא זה יוקר המחיה. היה לי קשה לשרוד שם כלכלית, האוכל וכמעט כל ההוצאות שם נורא גבוהות. זה היה ב-2009, לפחות המחירים ירדו מאז? גם נהגי המוניות ניסו כל הזמן לעבוד עלי".

"זה לא סוד שהאקדמיה באנגליה ובעיקר באירופה הופכת יותר ויותר אנטי-ישראלית, וגם מאשרת הפצה של ביטויים אנטישמיים. המשתתפים בכנס מרגישים את זה, הם נוצרים אוהבי ישראל, יש להם קשר דרך האמונה שלהם בתנ"ך", מסביר עו"ד כלב מאיירס (38), המייסד והיועץ המשפטי של מכון ירושלים לצדק, שאירגן את הכנס. "סטודנט יושב בסמינר ושומע מרצה מספר לתלמידיו סיפור מסוים ממבט מאוד פרו-פלשתיני, והוא רוצה שתהיה לו היכולת להרים את היד ולהגיד 'סליחה, זה לא בדיוק מה שקורה, ובעצם אלה העובדות'. הם מרגישים קצת חסרי אונים, רוצים לעזור להשמיע את קולם למען ישראל, אבל אין להם כלים. הם פנו אלי כדי שאכשיר אותם להסברה בקמפוסים שלהם, גם בעזרת מסרים נוצריים וגם בעזרת מסרים אקדמיים וחומרים שיעזרו להם להילחם בתופעה".

כוראם יונוס נולד בפקיסטן לפני 25 שנה והגיע לאנגליה עם אשרת תייר לפני כמה שבועות. על ישראל למד בעיקר מהקריאה בתנ"ך ובברית החדשה. לכן זה כנראה לא מפתיע שהוא עדיין חושב שרוכבים כאן על גמלים ושנשים מסתובבות פה רעולות פנים. "הייתי אמור להגיע לוועידת עסקים של נוצרים, אבל קיבלתי את הוויזה שלי מאוחר ופיספסתי אותה. האנשים שאני מסתובב איתם הזמינו אותי לבוא לכנס הזה, אז הגעתי", הוא אומר. בפקיסטן יונוס פעיל אקטיבי בכנסייה, עובר מבית לבית ומתפלל למען אנשים וגם מלמד בבתי ספר ועובד בעסק למוצרי בית.

"כל חיי לא יצאתי את גבולות פקיסטן, שהיא מדינה מוסלמית ברובה - יש אולי ארבעה אחוזים נוצרים - ובאופן מתבקש היא גם תומכת במדינות המוסלמיות האחרות. כנוצרי החיים שם לא קלים כי רואים אותנו ככאלה שמחוברים ליהודים ולאמריקה. האמת, בפקיסטן כמעט לא מדברים על ישראל; רק הפוליטיקאים שרואים בציונים ובאמריקה את האויב הכי גדול שלהם - והרי הפוליטיקאים שולטים כמובן בכל המדיה.

"בחודשים האחרונים, בעיקר אחרי שהגעתי לבריטניה, התחלתי להתעניין בישראל. מזכירים אותה בתנ"ך כל כך הרבה פעמים, מדברים עליה בפוליטיקה - היא מאיימת לתקוף את איראן והאיראנים מאיימים עליה בחזרה. ישראל מקבלת תשומת לב גדולה מאוד מהעולם. רוב הבנקים והכלכלה נמצאים בשליטת היהודים, יש להם השפעה גדולה. לכן מאוד חשוב שתהיה לי הבנה לגבי היהודים וישראל, ואיך כנוצרים אנחנו מחוברים אליהם ומה אלוהים מתכנן להם ולנו.

"הדרכון שלי מאפשר לי לטוס לכל מדינה בעולם, חוץ מלישראל. כפקיסטנים אסור לנו לעשות בכלל עסקים עם ישראל, וודאי שלא לטייל שם. הייתי שמח לראות את כל המקומות הקדושים לו רק היו מרשים לי".

איך אתה מתכוון לעזור לישראל?

"דבר ראשון אתפלל, זה הנשק הראשון. תפילה גורמת לדברים לקרות, הם לא יקרו אם לא נתפלל. אני חושב שאם אתה רוצה לעזור, אתם לא חייב תמיד לדחוף את זה קדימה. אתה יכול לתמוך בדברים שתומכים במטרה, וזה אחד מהם - להגיע לכנס הזה ולקבל יותר הבנה לגבי המתרחש".

אפשר לעשות הסברה לישראל בפקיסטן?

"אם אני אספר בפקיסטן שאני תומך בישראל, בוודאי אם אומר את זה במקום ציבורי, מייד אהפוך לאויב. זאת מדינה מוסלמית ויכולים להרוג את כל המשפחה שלי וגם אותי. אי אפשר לדעת, זה מאוד מסוכן".

אחרי ארוחת בוקר אנגלית טיפוסית של נקניקיות ושעועית, הם התאספו בחדר הכנסים של החווה. בפינה הוצבו דוכנים קטנים למכירת ספרים וחומרים שקשורים לארץ הקודש. על דוכן הנאומים מישהו תלה את דגל ישראל, וברחבי החדר פוזרו עשרות ספרי תנ"ך באנגלית, חנוכייה ואפילו שופר.

האירוע נפתח במזמורי הלל לאל - בליווי גיטרה, כינור ואורגן. המשתתפים נעמדו, הצטרפו לשירה, עצמו עיניים ונשאבו לתפילה. בכלל, בערך בכל שעה הם מצאו סיבה חדשה שצריך להתפלל בעבורה. את שלב ההרצאות פתח מרטין צ'רלסוורת, כומר מכנסייה בשרוסברי, שהקריא פסוקים מהתנ"ך וחידד בפני הקהל הנוצרי את הקשר בין היהודים לברית הישנה.

אחריו עלה לנאום דיוויד נואקס, שכתב כמה ספרים על ישראל. הוא הסביר כי "הכוונה של ישו היתה לחבר בין שתי הדתות ולכן הנוצרים צריכים לעזור לקיים את הבטחתו של אלוהים. לאורך ההיסטוריה התנגדה הכנסייה ליהדות. היא טענה שהם השטן, הרחיקה יהודים מאזורי הכנסיות ולמעשה קידמה את האנטישמיות ונתנה לה לגיטימציה". נואקס גם הזכיר כי הכנסייה הקתולית לא גינתה מעולם את היטלר על התנהלותו, וכי הנאציזם התבסס על התיאוריות האנטישמיות של המאה השנייה והשלישית: "הכנסייה אמרה שליהודים אין זכות לחיות בקרב הנוצרים, וגם הנאצים אמרו שליהודים אין זכות לחיות".

המציאות נראית אחרת

כשהקרינו בפניהם סרט היסטורי המפרט כיצד הבריטים לא עזרו, ובעיקר הפריעו, ליהודים במהלך מלחמת העולם השנייה (הספר הלבן, אקסודוס וכו'), היו צופים שתפסו את הראש, אחרים לא הסתירו את מבט האשמה בעיניהם. שיא האירוע הוא ההרצאה של מאיירס, המשפטן מישראל, וכשזו מתחילה קשה למצוא כיסא אחד פנוי. מאיירס עושה את זה כבר שלוש שנים ברחבי העולם, ומשתדל להצליח במקום שבו משרד החוץ נכשל. את קרן ירושלים לצדק הקים כארגון לזכויות אדם ולצדק חברתי, עד שהבין כי הוא "מהארגונים הבודדים בתחומו שלא מאשים את הכיבוש בכל הבעיות ההומניטריות בארץ. בתור ארגון ציוני התנדבנו לשפר את תדמית המדינה ולהעניק תמונה מדויקת ומאוזנת יותר של הסכסוך הפלשתיני".

הקרן אירגנה הפגנות והרצאות הסברה מדרבן וז'נבה ועד ניו יורק ונלחמה בהגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד. "כתבנו דו"ח על זכויות אדם של פלשתינים ברשות הפלשתינית, שבעצם חושף את העובדה שהרשות היא המפרה המרכזית והקשה ביותר של זכויות האדם של התושבים הפלשתינים. היא מונעת מאזרחיה חופש ביטוי, חופש דת, חופש התארגנות, פוגעת בזכויות נשים וילדים, מבצעת מעצרים בלתי חוקיים, מוציאה אנשים להורג בגלל השתייכות פוליטית. מחינו על העובדה שארגונים גדולים כמו הפרלמנט האירופי והקונגרס האמריקני שולחים מאות מיליוני דולרים בשנה לרשות בלי למנף את התמיכה הכספית הזאת לקידום זכויות אדם ובלי לדרוש רפורמות. אנחנו רואים בזה מסר דו-פרצופי", הוא מצהיר.

מאיירס, שנולד בפנסילבניה ועלה לישראל בגיל 18, מספר למשתתפי הכנס מעל דוכן הנאומים על העלייה המאסיבית ארצה בעיקר מהמדינות הסובייטיות, מזכיר את הקסאמים והגראדים, זורק סטטיסטיקה על הרוגים ועל פיגועים וגם מנסה להתמודד עם התהייה מדוע חרדים לא משרתים בצבא. הנוצרים בולעים את המידע בשקיקה ומציפים אותו בשאלות דוגמת: "איך מגיבים לבחור יהודי שאומר שאסור לתמוך במדינת אפרטהייד", "איפה אני יכול למצוא דיווחים בתקשורת שנותנים גם את הצד השני", "מה צריך לענות למי שטוען שהציונות בבסיסה נגד שלום כי היא שוללת שתי מדינות" ועוד.

מאיירס ספג את האהבה לישראל מהבית. אמו היתה מי שחיברה אותו לתנועת Christian Friends of Israel, שאיתה הוא עובד כבר שבע שנים. "באירופה אין הרבה נוצרים אוונגליסטים, יש מיעוט קטן פרו-ישראלי, ובגלל זה חשוב לעבור מכנסייה לכנסייה ולהיאבק באנטישמיות, וזה מה שהארגון שלנו עושה", מספר כריסטוף לנארד מאיסטבורן, שעובד עם תנועת Christian Friends of Israel ופתח בפינת החדר דוכן קטן למכירת מזכרות וספרים על ישראל: "כמו שיש סוגים שונים של חרדים וחסידים וחב"ד, ככה גם יש סוגים שונים של נוצרים וחשוב לנו להסביר את זה. אנחנו לא מיסיונרים. אני רואה את זה כפריבילגיה שיש ביכולתי לעזור ליהודים".

"אני משוגע, אני אוהב חומוס כל כך", אומר לנארד בעברית וחוזר לאנגלית, "אני הולך מדי פעם בפעם לבית כנסת אורתודוקסי, אני אוהב ללמוד את התורה. הם יודעים שאני נוצרי וכולם נחמדים אלי, חוץ מחסיד אחד מחב"ד שלא חברותי אלי. אני משתדל לחגוג גם את החגים היהודיים - חנוכה, פסח, יום כיפור. צמתי בתשעה באב - אמנם שתיתי, אבל בעבר עשיתי את יום כיפור בלי לאכול או לשתות. זה קשה, איך לעזאזל אתם עושים את זה בישראל?"

את תשומת הלב הגדולה גנבה בחורה קטנה וצנומה בגופייה מעוצבת עם דגל היוניון ג'ק. היא בת 24, נולדה בבית לחם ולצורך העניין נקרא לה בשם הבדוי מריה, ותכף תבינו גם למה. "זה סיפור מוזר, אבל הוא התחיל רק לפני עשרה חודשים", היא מספרת, "נולדתי בסוף האינתיפאדה הראשונה למשפחה נוצרית פלשתינית. הבית שלי ישב ברחוב שמחבר בין בית לחם לירושלים. זה היה רחוב עמוס. דתיים אורתודוקסים היו מגיעים להסתובב אצלנו וכילדה אני זוכרת שהייתי מוכרת להם מוצרים בעסק המשפחתי שלנו. גדלתי בבית עשיר ואירחנו כל הזמן אנשים שונים מכל המגזרים. נהגנו לנסוע לחופשות בצפון ישראל, בתל אביב, לעשות קמפינג בטבריה. בערך כשהייתי בת 12 החלה האינתיפאדה השנייה, החיילים סגרו צד אחד של הרחוב והאזור הפך מתוח ולחוץ. כשהפלשתינים התחילו להתקומם, סגרו לנו גם את הצד האחר של הכביש".

"היינו בדיוק באמצע שיפוצים בבית", ממשיכה מריה. "ההורים שלי השקיעו בזה את כל חסכונותיהם וברגע אחד איבדנו את העבודה - האזור הפך לשטח צבאי סגור, וחמישה מטרים מהבית שלנו הקימו מחנה צבאי. מהרגע שהחיילים כבשו לנו את הבית הם החלו להיכנס מתי שרצו, לקחו את אבא שלי לכלא. בכל פעם שהחיילים החליפו משמרות הם היו נכנסים אלינו הביתה, מסלקים אותנו החוצה ועושים חיפוש, גם באמצע הלילה. כמה פעמים אחרי שאמא שלי ניסתה במשך כמה דקות ולא הצליחה להעיר אותי כי אני ישנה ממש חזק, היא התחננה בפני החיילים שייתנו לילדה הקטנה להמשיך לישון, אבל הם סירבו, עלו במדרגות לחדר שלי והתחילו לצרוח ולצעוק ולכוון עלי רובים כדי להעיר אותי באמצע הלילה.

"איבדתי חברה טובה שהחיילים ירו עליה בטעות. מבחינה כלכלית פשטנו רגל. לא היה לנו אוכל, היינו חיים על לחם כי לא נתנו לנו לצאת מהבית. בגיל 14 ראיתי גופות, הרבה גופות, ומוח נוזל החוצה. המון דם. זה הפך לחלק מהחיים שלי. הבית שלנו התמלא בכדורים, וכבר הצלחתי להבדיל בין אלה של הישראלים לאלה של הפלשתינים. כילדה לא ידעתי את מי להאשים, אבל כולם מסביבי היו נגד ישראל".

"מסתירים את האמת"

אחרי שנבנתה חומה מסביב לבית המשפחה, מריה המתבגרת החליטה לצאת ללמוד משפטים. היא למדה ברמאללה ובאבו דיס והחלה לגלות דברים חדשים. יום אחד פגשה את האקדמאי הווארד סטרן מברייטון, שהראה לה כי בתנ"ך כתוב שהאדמה הזאת שייכת לעם היהודי. "הרגשתי שמסתירים ממני את כל האמת כי לא הרשו לנו לקרוא את התנ"ך, זה בניגוד לחוק. התחלתי לשאול שאלות, והיתה לי הבנה של האמת. הווארד לקח אותי ליד ושם. עד אז רק שמעתי את המילה 'שואה' בבית הספר, אבל לא ידעתי יותר מזה. ראיתי שהיהודים עברו דברים נוראים והבנתי שיש סיבה לכך שהישראלים מתנהגים ככה.

"כשהתחלתי לקרוא את התנ"ך ראיתי שאנשים שנאו את היהודים והרגו אותם רק כי אלוהים אוהב אותם. הם נמצאים כאן 3,000 שנה. הפלשתינים הגיעו לפה מקפריסין ומאותו רגע התחילו להילחם ביהודים. אחר כך הבנתי שאמנם אנחנו עם כבוש, אבל שמעולם לא היתה מדינת פלשתין, ובפעם הראשונה שהיתה לנו הזדמנות לשלוט על הגדה המערבית אפילו לא הצלחנו לעשות את זה. וככה התחילו להשתנות לי הרגשות והמחשבות.

"היו לי התלבטויות, ואפילו שנאתי את עצמי על זה שאני מרגישה ככה, אבל עכשיו אני בעמדה שבה אני רוצה לדבר למען ישראל. ברגע שהתחלתי לומר את האמת בבית לחם, שהאדמה הזאת שייכת לישראלים, ישר איימו להרוג אותי, אז הייתי צריכה לברוח. עזבתי את הבית לפני חצי שנה בלי כלום במזוודה. אני גרה עכשיו בברייטון כי אין לי ברירה - ועכשיו אני מקבלת באנגליה הזדמנות לדבר בכנסים. אני מתחילה עם הדברים הקלים, לדבר מול נוצרים ויהודים ולספר את הסיפור שלי. אני מחכה כבר לרגע שבו ארגיש מספיק בטוחה כדי להתחיל לדבר עם האנשים שלי, הפלשתינים. זה יהיה ממש מסובך. אני יודעת שאני מסכנת את החיים שלי בכך".

"אני גם חושבת שישראל מגינה על הפלשתינים בכך שהיא שולטת עליהם, ולא - הם יתחילו להרוג זה את זה", היא ממשיכה. "אם ישראל תצא, חמאס לא יצליח אפילו לספק חשמל, והכל יתמוטט. מאז שהייתי קטנה הייתי שומעת אותם מתבדחים עם אבא שלי: 'ברגע שנגמור עם האנשים של שבת, נתחיל עם האנשים של ראשון'. חומת ההפרדה חיסלה לגמרי את המשפחה שלי, אבל היא מונעת מאנשים מטורפים להרוג ומאנשים אחרים למות ואני לגמרי מבינה את הצורך של הישראלים באבטחה".

המשתתפים מתחברים בקלות זה לזה, הרי יש להם כל כך הרבה דברים משותפים. "נורא עניין אותי לפגוש אנשים כמוני, כי הרי לא פוגשים נוצרים אקטיביים פרו-ישראלים בכנסיות, יש בודדים כאלה. אירוע כזה נותן מוטיבציה, כי אתה יכול לחלוק דעות וחוויות עם אחרים ורובם גם ביקרו בישראל בשלב כזה או אחר", מסביר פיליפ בוסנאקט בן ה-23, רופא מתמחה אנגלי, ששמע על הכנס מהוריו. "במקום אחר, כשאני מספר שביקרתי בישראל חמש פעמים, מסתכלים עלי במבט נורא מופתע. אפילו התנדבתי בבית החולים הדסה במשך שישה שבועות. בכלל, כמשפחה, בכל פעם שהגענו לחופשה בישראל הרגשנו שאנחנו תומכים בעם היהודי ומבזבזים כסף שהולך אליהם, וזה דיל טוב לשני הצדדים.

"אנשים לא יודעים על אלפי הטילים שנורו מהשטחים, ורק מתמקדים במעשים האגרסיביים של ישראל כלפי הפלשתינים, ואז הצופה התמים חושב שישראל היא הכוחנית והוא תומך באנדרדוג. אין הרבה מידע לגבי מה באמת קורה חוץ ממה שמפורסם בתקשורת, ולכן זה נראה כאילו ישראל פשוט רוצה הכל לעצמה ותעשה הכל בעבור זה. אם ישראל עושה משהו רע זה מתויג כמדינת ישראל, ואם הערבים עושים משהו שנחשב רע זה מדווח בתור מעשה של מטורף אחד. בדרך כלל כשאני מספר כשאני פרו-ישראלי התגובה היא מאוד ביזארית, לא יודעים מה לחשוב ולרוב שואלים אותי: 'ומה עם כל מה שאנחנו רואים בחדשות?' כי אם אתה שואב את המידע שלך רק ממה שאתה רואה ב-BBC, זה באמת יכול להיראות ממש רע ובוודאי מוזר שאתה תומך בישראל".

העיתונאי סאם היינס, בן 23, שכותב באתר אינטרנט נוצרי, משתדל להשתמש בתקשורת כדי לפרוץ גם אל מחוץ לקהילה האוונגליסטית. "אני מנסה להפיץ את דעותיי בתקשורת ולדבר למען ישראל, כמו גם ללמוד עוד על המצב ולהבין", הוא טוען, "הנוצרים בבריטניה לא תומכים בישראל - הם רואים אותה כמו דיסנילנד של הדת שלהם. כאן ישו נולד ודברים כאלה, ולא מתעניינים בדברים אחרים. רוב הציבור כלל לא מבין ולא מתעניין, אבל זה נורא בריטי לתמוך באנדרדוג ולכן יש הרבה פרו-פלשתינים. אני מאמין שברגע שאנשים יבינו את כל התמונה ואת ההיסטוריה, הם יחשבו אחרת".

"מבחינת אריכות ימים, מוות בלידה או רמת ההשכלה, איכות החיים של ערבים פלשתינים שגרים בשטחים גבוהה בהרבה ביחס לכל הערבים במדינות השכנות שלא מקבלות אותם כאזרחים", מסביר מאיירס לנוצרים, "המצב שלהם טוב יותר אצלנו למרות התהליך הקשה פה והסכסוך והמצב הבלתי ברור של הזכויות שלהם. אני אומר, 'בואו נשים דגש על האפרטהייד הערבי שקורה שם', וזה מסר בעד העם הפלשתיני וקשה להתנגד לו. המטרה היא לגרום לסטודנטים לא להאמין לכל סלוגן ולכל מה שמדווחים בתקשורת". צריך להודות שזה לא פשוט שפלשתיני צריך לעמוד שעה וחצי במחסום ולעבור בדיקה בדרך לעבודה, אבל להסביר מאיפה זה בא ומה היה ההיגיון של לבנות את גדר ההפרדה וכמה פיגועים היו לפני וכמה אחרי. יש להתייחס לנקודות הכואבות, ולא רק להציג את הצד הצודק שלנו, וכששואלים שאלות - להתייחס אליהן ולא רק לצעוק את הסיסמאות שלנו יותר חזק ולחשוב שאם נרים את הקול, אז נישמע. זאת השיטה האפקטיבית ביותר של הסברה".

הכתב היה אורח קרן ירושלים לצדק

nirw@israelhayom.co.il