הדרך למפץ הפוליטי הגדול

הכי מתסכל לדבר היום עם תומכים שפויים של בנימין נתניהו. הם רואים את המציאות נכוחה, מבינים שחייבים להכריע את חמאס ואסור להיכנע לו, יודעים עד כמה מסוכן להתמסר לחזונות השלום המחודשים מול אבו מאזן. הם מסכימים שנתניהו אשם באחריות ל־7 באוקטובר, בגרירת הרגליים בדרום, ברפיסות בצפון, במלכודת שאליה נכנסנו כולנו. אבל, הם שולפים את האס הגדול ושואלים - מה האלטרנטיבה? האם נתמסר לבני גנץ, יאיר לפיד ומטורפי קפלן? ולכן המסקנה שלהם היא שחייבים לקחת גלולות נגד בחילה ולהדק את השורות. כי ביבי וחבורתו הם הרע במיעוטו, ומדיניות הזגזוג של נתניהו מונעת לפחות בחירות שיעלו לשלטון את בני גנץ ושות', ויובילו לאבדון מוחלט.

הם צודקים, כמובן, בכל מה שנוגע למרבית האלטרנטיבות הפוליטיות שנמצאות היום בזירה, אבל הם טועים אסטרטגית. כי בטעותם הם מנציחים את המלכוד שבו אנחנו נמצאים זה שנים ובמיוחד בשבעת החודשים האחרונים. מלכוד שבו נתניהו, הקואליציה המכונה ימין, יחד עם גנץ, איזנקוט ודרעי, מובילים אותנו לאבדון ודאי.

פרדוקסלית, דווקא האנשים הטובים בימין שרואים את המציאות נכוחה, הם שממשיכים להבטיח היום את ניצחון הדרך ההפוכה למה שהם מאמינים. קחו, למשל, את הסקנדל בדרום, את אי מיטוט חמאס והסחיטה המחריפה בסוגיית החטופים. זה כבר פחות עניין של ויכוח על עובדות - מכל המחנות מסכימים שההתקפה הראשונית על צפון הרצועה בלבד, מבלי לאגף במקביל מגבול מצרים, היתה טעות פטאלית. הכל מסכימים שאסור היה לגרור רגליים ולהגיע אחרי שבעה חודשים למצב הנוכחי.

לגבי המו"מ, גם ראשוני הדוחפים לוויתורים החלו לקלוט השבוע שלא ניתן יהיה להגיע להסכמה ללא כניעה מוחלטת שלנו. מה המשמעות של כניעה יודע כל אחד, במיוחד אחרי התנפצות מדיניות חלומות השווא של הדור האחרון. למרות זאת, יש אצלנו גורמים רבי כוח שימשיכו להתעלם מהמציאות ומסכנותיה. ימשיכו לרמות את עצמם ואותנו, כאילו אפשר לחדש את המלחמה בעוד חצי שנה, כאילו לא ייגרם לנו נזק לאומי היסטורי משחרור אלפי מחבלים מהמתועבים ביותר, וממה שהכניעה לחמאס תקרין על כל שכנינו.

אבל קחו את סוגיית החטופים וראו דווקא את אשמת נתניהו והקואליציה שלו. כי ההסכמה למתווה שהעבירה ממשלת נתניהו השבוע, במסווה של הצעה מצרית, היא אסון לאומי בפני עצמה: הפסקת הלחימה דה־פקטו, החזרת כל התושבים שנמלטו מצפון הרצועה, שיקום עזה וכמובן שחרור אלפי מחבלים. הכל רק כדי לעבור לשלב הסחיטה הבא, מבלי לקבל אפילו את כל החטופים והגופות. את ההצעה הזו עצמה שללו נתניהו ומקורביו עד ממש לאחרונה, רק שהם נכנעו כעת, כרגיל, בדינמיקה שמאפיינת את בנימין נתניהו, מפלגתו והקואליציה שלו, מאז ומעולם.

כך נכנע נתניהו מאז ומעולם

חשוב לנתח את הדינמיקה הזו ולגלות שלושה דברים: 1. ביבי בעצמו טען עד לפני שבוע שמתווה כזה מופקר ומסוכן. 2. נתיב ההידרדרות הזה של נתניהו יימשך, ללא ספק, עד שהוא ירים דגל לבן ללא תנאי, בדיוק כפי שקרה במו"מ הנוכחי. 3. זו דרכו של נתניהו מתמיד - כך הגענו ל־7 באוקטובר ועד הלום. 

דווקא לתומכים המפוכחים של הקואליציה חשוב להזכיר את ההתנהלות ההיסטורית של בנימין נתניהו. כך הוא אימץ את יאסר ערפאת לחיקו אחרי מהומות המנהרה; כך הוא חתם על הסכם וואי; כך הוא מטפח את הרשות הפלשתינית מ־96' ועד היום; כך הוא הכיר פעמיים במדינה פלשתינית; כך הוא תמך בהתנתקות; בדיוק כך הוא נכנע בעסקת שליט; כך חיזק את חמאס עם מזוודות הכסף; כך הוא טען שסינוואר מורתע והוביל את קונספציית ההונאה העצמית שלנו; כך הוא אפשר להחליש את צה"ל ולנסוך במערכת הביטחון רוח של מורך ותבוסה. הכל רעיונות ותהליכים מבית היוצר של השמאל הישראלי, שאומצו והופעלו בידי מנהיג הליכוד, מפלגתו והקואליציה שלו. הרטוריקה - שפויה ותקיפה, המעשים הרי אסון.

כך בדיוק קרה גם בשבעת החודשים האחרונים, מאז סוכות. שהרי נתניהו הוא ראש הממשלה שדווקא תחתיו, אחרי ההתקפה המרושעת והמזעזעת ביותר מאז השואה, הובלנו למצוקה חסרת תקדים: מצוקה צבאית בשלוש חזיתות, מצוקה בינלאומית מקוממת ומסוכנת, ומצוקה חברתית פנימית. דווקא תחתיו, בחצי השנה האחרונה, נכנסנו למלכוד מוחלט.

אלא שלא מדובר בגזרת גורל. האויב אמנם חורש את מזימותיו ומקדם אותן זה שנים ארוכות; העולם אכן, בחלקו הגדול, צבוע ואפילו אנטישמי; הממשל האמריקני הנוכחי באמת קושר לנו את הידיים בציניות, לצרכיו הפוליטיים. אבל כל אלו לא מהווים את הסיבה העיקרית למצוקה. הסיבה המרכזית היא שאין מי שיפרוץ קדימה וינווט את הספינה הישראלית הטובה והמוצקה, מהים הסוער לחוף מבטחים. אנחנו עדר ללא רועה, חטופים בידי הנהגה ומערכת פוליטית שלא ראויות לנו.

לבני גנץ ולגדי איזנקוט יש חלק מרכזי בפיאסקו של חצי השנה האחרונה, והזמירות ששומעים מיאיר לפיד ומהשמאל המובהק מעוררות חלחלה בפני עצמן. אבל עובדה היא שההרכב הקואליציוני הנוכחי, בהובלת קבינט המלחמה של נתניהו, הוא שהכניס אותנו לסמטה ללא מוצא.

נכון שלא פעם, כאשר מקשיבים ליריבי נתניהו, הזמירות שהוא מזמר נשמעות הגיוניות ומאוזנות יותר מאלו של יריביו. אבל, מעשי ידיו של ביבי אסוניים ומדברים בעד עצמם. חוץ מזה, גם תומכיו השרופים ביותר יודעים שהוא לא אומר להם את האמת, ואי אפשר לסמוך על בדל הצהרה או התחייבות שלו. קחו, למשל, את סוגיית קטאר וערוץ אל־ג'זירה. שימו לב מי מטפח את מדינת הטרור הזו כל השנים ומי לא מונע את התפקוד של אל־ג'זירה מישראל גם עכשיו, אף שנאלץ להעביר חוק שמאפשר לו להעיף את ערוץ האויב הזה לכל הרוחות. ביבי ממשיך להונות גם את תומכיו, כל הזמן.

רוח והנהגה חדשה

לכן, הדרך היחידה להיחלץ מהמלכוד הלאומי הנוכחי, המסוכן לקיום המדינה, היא באמצעות הנהגה ורוח חדשה, שונים לחלוטין מכל מה שיש לנו. הנהגה שתהיה מוכנה להוביל באומץ, בניגוד לרוח הדור האחרון. הנהגה שתעז להתייצב מול הממשל האמריקני, מול האג, מול כל האויבים שלנו, ולסחוף את הציבור אחריה בהבטחות של דם, יזע ודמעות. הנהגה שרוב הציבור יאמין לה וייתן לה אשראי להוביל אותנו מהחושך אל האור, גם אם בדרך לא זרועה.

אלא שכדי להגיע למנהיגות ולדרך חדשה כאלו חייבים לחולל מפץ פוליטי מוחלט. כזה שירסק את מפת המפלגות הנוכחית, יעלה כוחות ומפלגות חדשות ויבנה קואליציות שונות לחלוטין. ללא נתניהו, לא בהובלת גנץ וללא מערך הכוחות הנוכחי. זו הדרך היחידה להוציא אותנו מהמלכודת הלאומית המסוכנת מאי פעם.