למצוא רוע בכל דבר

כל מי שהאזין לראיון המלא של השרה אורית סטרוק בגלי צה"ל, יכול היה להתרשם בקלות שהיא לא מזלזלת בחיי חטופים ולא מחפשת לפגוע ברגשות בני משפחותיהם. אבל לא הרבה טרחו לשמוע עד הסוף - וגם אלה ששמעו, לא ממש הקשיבו. וזה לא משום שמחפשים את הסנסציוני, אלא מכיוון שמחפשים אותה.

"הטיית האישוש", קוראים לזה בפסיכולוגיה ובתיאוריות של השפעה חברתית. זו הנטייה שלנו, כפרטים וכחברה, לחפש כל בדל מידע שיאשרר את ההנחות המוקדמות שלנו. ואם אנחנו מורגלים לחשוב שימנים מסוגה של סטרוק, שמתנגדים לעסקה במתווה המסתמן, פועלים ממניעים של נקמנות פרימיטיבית, אטימות רגשית או משיחיות קיצונית - אנחנו נקושש כל בדל ציטוט שייתן לנו את התחושה שצדקנו לגביהם.

אלה תכונות האופי שמיוחסות למתנגדי העסקה, ואלה המניעים שמיוחסים בעצם לכל מי שסבור שיש להעצים את הלחץ הצבאי על חמאס. בצד אחד ניצב המחנה ההומאני, הרגיש, האמפתי לבני האדם, שוחר החיים והתקווה, הקשוב למצוקות הזולת - ובצד השני שורצים האטומים, האינטרסנטים, המתלהמים וחמומי המוח. זו רמת השיח שאליה הידרדרנו: דמוניזציה טוטאלית למי שמשמיע עמדה שלא מסתדרת עם הבון־טון התקשורתי המקובל, והשטחה מוחלטת של תפיסת עולמו ושל השקפותיו. רק הם, המשיחיים האלה, עומדים בין החטופים לחירות. לכן המאבק הרעיוני, המהותי, המדיני - הוא נגדם. והפרחים? לבלינקן.

הזיקיות של חיינו

סטרוק לא הראשונה, כמובן. גלית דיסטל אטבריאן התייחסה במהלך חג הפסח למפגן מחאה שבו הושלכו חצאי פיתות על הקריה, וכתבה: "הפיתות שנזרקו אמש לא היו אקט שנועד לזעזע את הציבור כי שכחנו את החטופים", אלא "מחאה של זיקיות שמתחפשת כל פעם למשהו אחר".

מישהו החליט שהיא כינתה את משפחות החטופים "זיקיות" - ובזה העניין נגמר. בפוסט המלא שהיא פרסמה ברשתות אפשר היה לקרוא בקלות, שחור על גבי מסך, שהביקורת היא כלפי טרמפיסטים שרוכבים על סוגיית החטופים - בדיוק כפי שרכבו קודם לכן על סגרי הקורונה, על מוצ"ש־אצל־היועמ"ש, על בלפור, על הרפורמה, על הפרדה מגדרית בתפילות רחוב - כחלק ממאבק פוליטי נגד הממשלה.

שום דבר לא עזר, וכנראה גם לא יעזור. היא סומנה. סטרוק סומנה. סמוטריץ' סומן. בן גביר סומן. פורום הגבורה סומן. פורום התקווה סומן. כל מי שלא בצד של המחאה נגד הממשלה סביב סוגיית החטופים או סביב כל סוגיה אחרת - מסומן כהתגלמות הרוע האנושי.

הדמוניזציה הזו היא דרך מעולה להשתיק יריבים - ולהשטיח את הדיון. ומה שצריך להטריד ולהעציב יותר מהעוול הבוטה שנעשה לסטרוק, לדיסטל אטבריאן ולרבים אחרים הוא העוול שנגרם לכולנו. ישראל ניצבת בפני החלטה גורלית, והדיון הציבורי על אודותיה מנוטרל באופן מכוון ומניפולטיבי. לא תצליחו כמעט למצוא שיג ושיח מושכל על פרטי עסקה עם חמאס ועל מחירה הטקטי והאסטרטגי. רק הטחת האשמות הדדית וייחוס כוונות רעות ותכונות אופי איומות למי שמתנגד לה.

זה עצוב במיוחד כשמדובר על דמויות כמו סטרוק, שכמו שחשף כאן אריאל כהנא לפני כמה שבועות, היתה כנראה השרה היחידה שהתריעה שוב ושוב על התעצמות חמאס ושיגרה מכתבים ואזהרות לכל מי שרק אפשר היה - לפני 7 באוקטובר.

"יום פקודה בוא יבוא לכשחמאס יחליט", היא כתבה ב־5 בספטמבר לחברי הממשלה ולצמרת הביטחונית - אבל התעלמו בגאוותנות. בדיוק כפי שמבטלים גם עכשיו בזלזול את דבריהם של היחידים שביקרו באופן שיטתי את יסודות הקונספציה המדינית והביטחונית שהביאה עלינו את 7 באוקטובר, כן - כמו בן גביר וסמוטריץ'.

במובן הזה, צודקת גלית דיסטל אטבריאן: זה דפוס מתמשך שמלווה את האגף הפעיל נגד הממשלה עוד לפני המלחמה. כך היה בדיוק גם במאבק נגד הרפורמה. לא היה אפשר, בדוחק הקפלניסטי, להשמיע טיעונים בעד הרפורמה.

העולם נחלק לשוחרי דמוקרטיה ושלטון חוק - מול פשיסטים מחרחרי דיקטטורה שרוצים להחריב את המדינה. אנשי אקדמיה שתמכו ברפורמה סומנו, הודרו, הושתקו. הופעלה צנזורה עצמית ברורה. פורום קהלת, שנתפס האחראי הרעיוני לרפורמה, סומן כגוף פסול ומוסכן ואנשיו נרדפו תקשורתית ופיזית. או כמו שאמרה עו"ד דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועמ"ש, בדיון שתוכנו נחשף על ידי ישי פרידמן בערוץ 14: כפי שאין דיון באקדמיה "בעד או נגד אנטישמיות" כך לא צריך להתקיים דיון אקדמי בעניין הרפורמה.

עם זילבר במערה

לאנשים מסוגה של דינה זילבר ואחרים אין כנראה עניין אמיתי בדיון ציבורי פתוח ותוסס, וזה מעיד משהו על מחויבותם השטחית לדמוקרטיה שמבוססת על פלורליזם של דעות. אם היא וחבריה רצו אז ורוצים גם עכשיו לחיות בתוך תיבת תהודה רעיונית ולהימנע מכל סוג של הפריה מחשבתית - זה עניין שלהם. אבל את המחיר האיום על הכיתתיות המחשבתית שילמה ועודנה משלמת החברה כולה.

חלק גדול מתופת 7 באוקטובר קשור בדיוק בזה. בהשתקה ובזלזול בכל עמדה שעמדה בסתירה לעמדות המערכת הביטחונית - כמו עמדותיהם של סטרוק או סמוטריץ'. באטימת האוזניים לביקורת על מערכת המשפט שהובילה לסימון התומכים ברפורמה כאויב פנימי שיש להכריע בכל מחיר. בהשלטת אווירת מלחמת אחים, בעידוד מרי אזרחי וגלי סרבנות ו"לא נתייצב למילואים" - והכל מתוך תפיסה שבצד השני - בממשלה ובקרב תומכיה - אין יריבים אידיאולוגיים או סתם אנשים עם השקפת עולם אחרת, אלא טיפוסים אטומים, נקמנים, משיחיים ושוחרי רע.

עשו לעצמכם ולמצפון הדמוקרטי שלכם טובה: תקשיבו לסטרוק עד הסוף. לפחות תדעו למה אתם מתנגדים, ולא רק למי.