22.02.2018
ז' באדר תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
22.02.2018
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
בשירות העבריין דרעי

כך הפכו רביב דרוקר וניסים משעל ליחצנים של אריה דרעי • אילו שאלות קשות לא נשאלו בשני הראיונות עם העבריין • הקלטת, המסמך המזויף והניסיון להשתמש באמנון לוי להפצת עלילה עדתית • הנזקים מפסק דין אולמרט מתחילים להשפיע • וגם: תעלומת השופט לשעבר המנסה להגן על מושחתים בצמרת

מרדכי גילת

דרעי. יודע אצל מי להתראיין
|
צילום: יוסי זליגר
דרוקר. סרט תעמולה מטעם
|
צילום: ליאור מזרחי
משעל. גם הוא תורם לקמפיין
|
צילום: משה שי
שפיגלמן. שיעור בעיתונות טובה
לוי. מדוע ניתק את יחסיו עם דרעי? כי ניסו להשתמש בו להפצת עלילה נבזית נגד המפכ"ל שהיתה עלולה לחולל סערה
|
צילום: אלדד רפאלי
טרנר. אנשי דרעי פיברקו תמליל שבו הם ייחסו למפכ"ל המשטרה דאז שורה של אמירות גזעניות נגד יו"ר ש"ס החשוד
|
צילום: דודי ועקנין

"חייבים לשנות את היחס של החברה לאסירים", כתבה לי לפני שבועיים בציניות הקוראת ע' מרחובות, "חייבים לעזור להם להשתקם. לא יכול להיות שהכנסת והממשלה הן מקום העבודה היחיד הפתוח בפניהם".

הקוראת ע' צירפה מספר טלפון וחזרתי אליה. היא זעמה על הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים; רתחה על קבלת הפנים החמה למורשעים; כעסה על אובדן הערכים הכי פשוטים של כל מדינה שפויה. היא לא הבינה, כמו רבים אחרים, איך הגענו למקום הזה שבו דרעי חוזר לחיים הפוליטיים ללא הפרעה. רגע, תיקון שלה: "בקול תרועה".

כל תמיהה שלה היתה צודקת. כל שאלה שהיא הציגה בשיחה איתי היתה במקומה.

לפני שבועיים קיבלו דבריה חיזוק נוסף בתוכנית "המקור" בערוץ 10: כתבת תדמית ארוכה של רביב דרוקר, מעין סרט הצדעה לאיש הפשע. הכתב כאילו כורע ברך, פורס לפניו שטיח אדום, ובמשך 60 דקות מאפשר לדרעי לצעוד עליו בדרכו חזרה לממשלה. משהו כמו מחווה לאיש המושחת והמשחית ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית.

ברגע הראשון חשבתי שניסים משעל מערוץ 2 התגנב לערוץ 10. סרט כזה הרי תפור למידותיו. אחר כך הבנתי שמשעל פשוט איחר את הרכבת. דרוקר הקדים אותו בהרבה: הוא סגר עם דרעי כבר לפני שלוש שנים, טס איתו לאיטליה, צילם אותו אוכל סטייקים בחיק הטבע, ניסה להציג אותו כאיש משפחה, חבר טוב ובעיקר עממי.

דרעי עממי? האיש שקנה בשעתו דירת פאר בת שני מפלסים בגודל 260 מ"ר בשכונת הר נוף; שחגג בבתי מלון מפוארים בארץ ובעולם (על חשבון אחרים); שטס ללונדון בכספי נותני השוחד; שסובל מבעיה מוטורית קשה בכף היד (הוא לא מצליח לכופף אותה לעבר הארנק והכיס הפרטי שלו), שמתחכך שנים עם מיליונרים ואנשי האלפיון העליון - הוא השתנה פתאום?

לצפות בסרט הזה ולהאמין שזה ההישג הגדול שבו התפאר הערוץ בקדימונים. לשמוע את דרוקר מכרכר סביב האיש שקם ראשון על שלטון החוק, ששיבש חקירות כאחרון הפושעים, שבישל באמצעות אחיו, שלמה דרעי, עדויות ותצהירי שקר בחו"ל; שגרר למגרשי הפשע אינסוף אנשים והשאיר פצועים מדממים; שאפילו על האם המאמצת של אשתו, אסתר ורדרבר, לא חס.

לראות ולהאמין שלכבוד איש המופת הזה הכין ערוץ הטלוויזיה את כתבת החיבוק והפרגון ממשפחת "הוא שילם את חובו לחברה". דרוקר כאילו אומר בסרט לצופים: אני לא גבי גזית שנבחרי ציבור שסרחו אינם מקבלים אצלו במה ומיקרופון. אני לא שולח אותם לכל הרוחות. אני מצפצף: לי לא מפריע שעבריינים ינהלו את המדינה וישלטו בקופתה.

אפילו לא קצה קרחון

מדוע שאריה דרעי יחשוש לשוב לחיים הפוליטיים כשערוץ טלוויזיה חשוב רואה בו גיבור תרבות? מדוע שהוא לא ישתף פעולה עם עיתונאי שמתנדב להפיק עליו סרט תעמולה שספק אם יחצן מקצועי היה מפיק טוב יותר? מדוע שמצביעי ש"ס ותמימים אחרים לא יקבלו את האסיר המשוחרר במחיאות כפיים, כשמגיע אליו דרוקר ובמקום לומר לו קישתא, הביתה, לאדם עם רקורד כמו שלך אין מה לחפש יותר בממשלה, נושא אותו על כפיים?

כאן הבעיה והיא הולכת ומחריפה כשצופים בסרט. הוא אינו מציג את דרעי האמיתי, האכזר, חסר החמלה והמעצורים. הוא אינו נותן ביטוי לרצף ולחומרת מעללי האיש במשך 13 שנה. ציבור גדול מבני הדור הצעיר אינו יודע מי האיש, איך עשה לביתו ולביתם של חבריו, איך הפקיר את השכבות החלשות במשך חמש שנות כהונתו כשר הפנים, איך הוביל חלק גדול מהן לעולם של חושך ובערות, כפי שכתב בשעתו הסופר אלי עמיר.

"ראשי ש"ס לא מייצגים אותי, לא מדברים בשמי ולא בשמם של מאות אלפי בני עדות המזרח. הם מבזים ומביישים את אבותיהם, רבני יהדות המזרח שהיו ראשי קהילות ליברליות, סובלניים, נאורים... הם רוצים להחזיר אותנו בכפייה, בהסתה ובטרור מילולי למשטרים אפלים, לא דמוקרטיים - למשטרי האייתוללות שמהם ברחנו וניצלנו כאן בארץ.

"הם מדברים בשם העוני, הפיגור, הקיפוח, הבערות, משטרי ההשבעות והאמונות התפלות. הם לא עשו דבר למען שכבות המצוקה בהיותם שרי הפנים, העבודה והרווחה".

עמיר לא היה היחיד שסלד מחבורת דרעי ברוח הזאת. היו גם אחרים, אבל בסרט התעמולה אין להם זכר. אין זכר גם למעשים המחרידים של דרעי הרואים אור בספר שפירסמתי באחרונה, "קללת דרעי", שלטענת דרעי שמע עליו, אבל לא קרא. דרוקר מציג בסרט את כריכת הספר, אומר ש"זה ספר קשה על הפרשה", מזכיר כלאחר יד שדרעי הורשע בשוחד ושערעורו נדחה - אבל בורח מערימת חומרי הנפץ. חסר לו שיקלקל לדרעי את תשדיר השירות.

זו הסיבה שגם מי שצפה בסרט מבני הדור הצעיר עדיין לא מכיר את פרשת הדירות; את פרשת שקיות הכסף שהועברו בלילות; את החדירה לצמרת שירות הביטחון הכללי; את החפרפרות במשטרה; את העובדה שמהרגע שהתיישב במשרד הפנים, התחיל לדרוש ולקבל שוחד; את רדיפת השופט צמח המנוח, אב בית הדין במשפטו; והמצמרר מכל - את ההתעללות באם המאמצת של יפה דרעי, אסתר ורדרבר, שהתגוררה בניו יורק.

חודשים ארוכים סירבה הזקנה לחתום על תצהיר שקר לטובת דרעי, ולכן הצמיד לה האחרון מעין "מפקח אישי" שאיים עליה, הפחיד אותה ואסר עליה להיפגש עם נציגי המשטרה. דרעי התעלל בה בצורה אכזרית בניסיון לשבור את רוחה, תוך הפצת סיפורי כזב נוראיים עליה ועל בעלה המנוח איסר: הם היו עשירים, טען באמצעות אנשיו, בעזרתם קניתי את דירת הפאר. מקור עושרם היה גניבת רכוש וכסף רב מהנספים בשואה.

זוועה, רשעות, אכזריות שלא תיאמן, בייחוד אחרי שהתגלה כי במשך זמן רב הוקלטה האם המאמצת בחשאי בידי השליח של דרעי, בניסיון להכשילה. שוב ושוב ניסה השליח לשים בפיה דברים שאינם אמת, והיא הדפה אותו בעקשנות. היא סירבה לשתף איתו פעולה ממש עד יום מותה.

המלצה לדרוקר ולמשעל

זה פרצופה של חלק מהתקשורת. העיתונאים עומדים בעליבותם בתור אצל דרעי והוא קובע מי יהיה ראשון, על מה יענה, מה ישאלו אותו ומה לא. הם שפוטים שלו, כפי שדרוקר עצמו אומר בסרט: "כשהשופט צמח הקריא את פסק הדין הייתי צמוד לרדיו, מתפלל שדרעי יורשע. בזתי אז לעיתונאים של דרעי, עיתונאים מכובדים שקסמו של דרעי שבה אותם והם הפכו למעין נושאי כליו".

עכשיו הבוז הוא לדרוקר. עכשיו הוא הצטרף אל החבורה העלובה ההיא שאחד מחייליה היה ונשאר ניסים משעל. שלושה ימים אחרי הסרט, מוחל על הכבוד להיות ראשון, קידם משעל בתוכנית הטלוויזיה שלו את פניו של חברו, התחפש כרגיל למראיין נוקשה ותרם את חלקו לקמפיין.

לו ולדרוקר אני מציע לחזור אל ימי פרוץ הפרשה ולצפות בראיון טלוויזיה אמיתי שקיימו אז יורם רונן ז"ל ואלישע שפיגלמן עם דרעי בערוץ הראשון. ראיון בלי הנחות, בלי מתנות, בלי עיגול פינות. דרעי נראה אז רע. לא כריזמטי, לא מהפנט, לא קוסם.

שיעור פשוט בעיתונות: כששואלים את השאלות הנכונות, הקסם מתפוגג. אני לא מגלה את אמריקה.

שיעור מאמנון לוי

דוגמה אחרת מאותה תקופה, שלדרוקר ולמשעל יש מה ללמוד ממנה, לקוחה מאירוע דרמטי שאליו נקלע העיתונאי ושדר הטלוויזיה אמנון לוי. לוי עבד אז בעיתון "חדשות" כאשר חוקרים פרטיים מטעם דרעי נשלחו לצותת לשני טלפונים בדירתי בגבעתיים. הם נתפסו בקלקלתם רק אחרי שהיתה בידם קלטת שיחה ביני לבין המפכ"ל דאז, יעקב טרנר.

ימים ספורים אחרי מעצר החשודים, כשאמנון לוי היה בחתונה בכפר חב"ד, טילפנו אליו מחצרו של דרעי והזמינו אותו בבהילות לפגישה במלון לרום בירושלים. "תגיע לשם עכשיו", ביקש איש הקשר, "זה ממש בוער".

לוי עזב הכל, דהר למלון וקיבל לידיו תמליל מפחיד של השיחה כביכול ביני לבין טרנר. הליבה של המסמך: טרנר ואני, שני גזענים ידועים, משתמשים בביטויים גזעניים. על פי אותו תמליל, אמר לי טרנר כי "חייבים לחסום את הפרענק הזה ..."

לוי סירב לקבל לידיו את הקלטת מחשש להסתבכות בעבירה פלילית, דהר עם התמליל הסודי לעיתונו והתייעץ עם עורכיו ועם פרקליטי העיתון. עלתה אז השאלה האם המסמך אמיתי או מפוברק והאם לא מדובר בהפצת עלילה מרושעת לצורך שחרור השד העדתי.

ההחלטה שקיבל לוי, בעצה אחת עם עורכיו, היתה: הוא לא יכתוב שורה לפני שתיערך השוואה בין הטקסט לקלטת. לבקשתו, נשלחה הקלטת מירושלים, עמית לעבודה האזין לה, העלילה נחשפה: לא נמצא זכר לביטויים העדתיים. הקלטת נשלחה לבדיקה גם במעבדה ונקבע סופית: התמליל מפוברק.

מה עשה לוי בעקבות הניסיון להשתמש בו להצתת אש במדינה באמצעות המסמך הכוזב? ניתק את קשריו עם דרעי. לא רצה לשמוע ממנו. כשהאחרון הורשע ונשלח לכלא, חשב לוי שדרעי בא על עונשו. הוא נתן ביטוי לכך במאמר ב"הארץ".

לוי השבוע: "היו דברים, אבל אין לי רצון לשוב אליהם. הכל כבר מאחוריי".

טביעת אצבע של "השופט"

כשמני מזוז כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, נהגו גורמים במשרד המשפטים לדבר על שופט לשעבר, מוכשר ומתוחכם, הנוהג להתנחל בלשכת היועץ ושוכח ללכת. "השופט", הם כינו את האורח וכמעט באותה נשימה ציינו כי בנועם הליכות, ברמזים, בשיחות לבביות שבהן נפרסת השקפת העולם שלו, הוא מנסה להשפיע על החלטות מזוז.

הוא נהג לדבר על הצורך לצמצם את המלחמה בעברייני הצווארון הלבן; הגן בדרכו המיוחדת על חלק מהשחיתות השלטונית, תיעב בגלוי את עדנה ארבל, פרקליטת המדינה דאז, שהמליצה על הגשת כתב אישום בתיק האי היווני; חיבק את "עיתונאי וחשודי חוות השקמים"; סימן לעצמו מטרות אגב שיחות תמימות על שירה וספרות קלאסית. גם אנשים חדי עין, שמיעה ותפיסה התבלבלו כששמעו אותו מדקלם את טולסטוי.

על פי מבחן התוצאה, תרמה אז נוכחותו בלשכת מזוז, כמו נוכחות אורחים אחרים, לסגירת תיק האי היווני. פרצה שערורייה גדולה, נימוקי הסגירה של מזוז לא נשמעו משכנעים, היועץ נשחט ציבורית. השופט האורח, לעומת זאת, נשאר כדרכו יבש. הוא נשאר בצל. הוא המשיך לתעתע באלה שלא הכירו אותו.

כשמזוז נחשף לתיקים רגישים חדשים, סיפרו יודעי סוד, כשהוא אישר את פתיחת החקירות נגד הנגבי, רמון ואולמרט; כשהעז לקדש מלחמה בצמרת רשות המסים - הוא מצא את עצמו מול השופט לשעבר ולהקת מקורביו בתקשורת. הוא לא ציית להם, לא קיבל החלטות על פי עולם המושגים המעוות שלהם, לא נכנע לתכתיבים שלהם - ונרדף. עד היום הם אינם מוכנים לסלוח לו.

מיהו לעזאזל אותו כבודו לשעבר, שידיו הארוכות מגיעות כמעט לכל מקום? בקהילה המשפטית מסרבים לנקוב בשמו. מסרבים לאשר או להכחיש את הניחוש שלי. מה כן הם מספרים? שאותה דמות מסתורית לא נחה לרגע.

הם מספרים שלכבודו יש הרבה זמן פנוי ושהוא מנצל אותו לפגישות בבתי קפה עם שופטים חברים מהשורה הראשונה, ובעיקר עם שופטות שאיתן עבד בעבר; שהוא מקפיד לשמור על קשרים עם בעלי תפקידים אחרים; שהוא משתמש בכוחו להכנת קמפיינים לטובת חשודים ונאשמים מיוחסים; שהוא מקיים פגישות עם פוליטיקאים. שהוא מצליח לכבוש אותם גם כאשר חלק מהם יודעים שמדובר בעצם בנחש.

למה נזכרתי בו דווקא עכשיו?

כי טילפנו אלי כמה אנשים, מאותה קבוצה של יודעי הסוד כלשונם, וסיפרו לי ש"החבר של כולם" ממשיך "לעבוד". שכבודו לשעבר, ששיבח את הכרעת הדין בתיק אולמרט בירושלים, טרוד עכשיו בתיקי ליברמן ואולמרט. שהוא מתנהג כמי שמבקש לחלץ את השניים, ובעיקר - לסכל את קבלת ערעור הפרקליטות נגד ראש הממשלה לשעבר. זה בהישג ידו, הוא רומז, ונוטע תחושה שהוא מושך בחוטים.

הכל התחיל בירושלים

עדיין קשה לאמוד את גודל הנזקים של פסק הדין במשפט אולמרט, בקטעים שבהם זוכה האחרון מפרשת טלנסקי וראשונטורס, אבל אין ספק שהנזק עצום. אין ספק שהטעויות הגסות של השופטים מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל חיזקו נבחרי ציבור שסרחו ומתעקשים לשוב למגרשי הכוח, הכסף והשררה, חילחלו גם לרשויות המקומיות וריפו את ידי המשטרה והפרקליטות. המלחמה בשחיתות השלטונית ספגה מהלומה.

אין ספק שההססנות של חלק מאנשי התביעה להגיש כתב אישום נגד השר ליברמן, גם בעבירות הניתנות להוכחה בקלות יחסית, נובעת מאותו פסק דין; שהענישה המגוחכת של ראש הממשלה לשעבר (חרף הרשעתו בארבע פרשיות חמורות) פתחה בעצם את הדלת לשובם של עבריינים לחיים הציבוריים; שהרוח הרעה הפורצת מפסק הדין משמעותה אחת: אנשים ששיקרו בבתי משפט, שרמסו את החוק, שקיבלו בסתר מאות אלפי דולרים במעטפות, שהפרו אמונים - יכולים להיות מחוקקים.

הרוח הרעה הזאת חדרה בשבוע שעבר גם לאולם שבו מתנהל משפט נאשמי הולילנד וגרמה לסערה: הסנגורים הכריזו על מעין מרד בשופט דוד רוזן משום שהאחרון חיפש דרכים לקידום המשפט, לרבות שמיעת עדים במקביל לשמיעת עד המדינה החולה, ודחה את התנגדותם. הם לא אהבו את ההחלטה, הודיעו כי אינם ערוכים לחקירת עדי תביעה ועתרו לבג"ץ.

העתירה נדחתה לא לפני שהרכב השופטים בראשות הנשיא אשר גרוניס הסביר לעותרים ולנציגי התביעה, מי בעל הבית בבית המשפט. מי קובע את סדרי הדין.

כבודם הבינו כנראה מה שגם רוזן ודאי הבין: שיש מי שאינם ממהרים, גם אחרי 23 ישיבות שבהן נחקר כבר עד המדינה, לשמוע את הנאשמים. שהאחרונים אינם ששים להגיע אל דוכן העדים.

והוא היה שר המשפטים

רגע לפני שאני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת השלמנו את הכנת המדור הזה ואת סריקת מכתבי התגובה, שאל אותנו אחד הקוראים איך התעלמה התקשורת מדברים של חיים רמון ששודרו בתוכנית על דרעי. הרי אם היה משהו בעל ערך ציבורי בסרט של דרוקר, אמר, זה "המשהו".

צודק הקורא: בחתונת אחד מילדיו של דרעי נשמע רמון אומר לאולמרט, שבועות ספורים אחרי חשיפת פרשת מפלצת הולילנד, את המשפט הבא: "אם הם לא מעמידים אותך לדין על שוחד את האימ-אימא שלהם אנחנו נזיין... את האימא של האימא שלהם אם הם ימצאו איזה תת-סעיף ג'... תאמין לי..."

זה היה שר המשפטים של מדינת ישראל. זו לשונו. מי מינה אותו לתפקיד הרגיש? מי שמינה את הירשזון לשר האוצר: אהוד אולמרט.

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: