משבר האמון בין הממשלה לציבור אוכל אותנו מבפנים. זה משפיע על היכולת שלנו להילחם, לנהל משא ומתן, לשחרר את החטופים. זה משפיע גם על הדרך שבה ישראל נתפסת במזרח התיכון. תחושת האחדות היא זו שהצילה את מדינת ישראל ב־7 באוקטובר. זו בערך המשימה היחידה שהמימוש שלה הוא בשליטת הממשלה. אולם ככל שנוקפים הימים והממשלה מדחיקה את האחריות שלה ל־7 באוקטובר, כך הסדק הולך ומתרחב.
0_bUuXvZptc8xD60G41V | קרדיט: יפעת גליק
דרך הסדק הזה חמאס משחק בראשם של הישראלים. כל סרטון של חטוף שמתפרסם, נועד להפעיל לחץ פסיכולוגי. כך הפכה הוכחת חיים מהירש - בן למשפחה דתית מירושלים, אוהד הפועל ירושלים ששמו נישא בכל משחק בארנה - להפגנה נגד הממשלה. דבר אחד צריך להיות ברור: במשפט שלמה של החטופים אין פתרון ברור שמשאיר את התינוק בחיים. זו האמת הקשה, ללא קשר לממשלה. חמאס לא ישחרר חטופים בלי לחץ צבאי מאסיבי עליו. כל עוד לא מתמרנים ברפיח, חמאס ימשיך להציב דרישות שמשמעותן ויתור על הביטחון.
חוסר האמון בממשלה הוא זה שגורם לאנשים לצאת לרחובות ולבקש את החטופים בהפגנות ובשלטים. אין מה לחפש פה אסטרטגיה או חשיבה צבאית. זה מאוד פשוט: הם לא מאמינים שאי אפשר לנהל משא ומתן בתנאים שחמאס מציב; הם לא מאמינים לדברי הרהב של השרים; הם לא מאמינים לנתניהו והם מחפשים משהו להיתלות בו. ממשלת ישראל חייבת להתעשת, אי אפשר להתעלם ממשבר האמון הזה. זה לא יעזור להגיד שוב ושוב את מה שאיש אינו מכחיש, שחמאס אשם.
להתעשת זה אומר במעשים דוגמת תמרון מאסיבי ברפיח, להפסיק עם הגימיקים ופשוט להילחם. ולהתעשת זה גם במילים ובהכרזות: נתניהו צריך לקחת אחריות. בלי ליד ובלי תירוצים נוסח "אמרתי שכולם אחראים". פשוט להגיד בקול מול המצלמות "אני אחראי ויש לזה משמעות". לבקש אמון מתושבי ישראל עד לסיום המלחמה. רק עד לסיומה.
מאז 7 באוקטובר הפוליטיקה היא הדבר הכי מאוס והכי פחות חשוב במציאות שלנו. נתניהו והשרים צריכים להתחייב שילכו לבחירות מייד אחרי המלחמה, כי יש משמעות לאחריות שלהם. גם אם הם משוכנעים שהם צדיקים. למה? כדי להוריד את העננה מעל ראשיהם, את החשד של רבים שהם מתכוונים למשוך את המלחמה עד כלות רק כדי לשרוד פוליטית. בכל ציוץ של דובר מטעם הממשלה כי הבחירות יהיו רק במועד שלהן, גובר המשבר הזה. זה הרי כמו לומר "הכל בסדר, לא קרה כלום, עולם כמנהגו נוהג". קרה, ועוד איך.
אנחנו במלחמת הקוממיות השנייה שלנו. רוב הישראלים הופכים ימנים יותר בעמדותיהם המדיניות ובמקביל מתרחקים יותר מהממשלה. שני וקטורים הפוכים. משפחות נהרסות. בני גילי חזרו למילואים. המשק מתמודד עם משבר אדיר. עם ישראל מתגלה במלוא עוצמתו. הכל קורה ביחד.
זה אירוע דרמטי שלא היה כמוהו. אי אפשר לדבר על שגרה. לא שגרת יום ולא שגרת בחירות. גם אם בממשלה יש כאלה שחושבים אחרת, אין להם ברירה. זה מה שצריך להצהיר, זה מה שצריך לעשות כדי לייצר אמון - גם אם חלקי.
אני חוזר על עמדתי שעכשיו זה רק זמן להכריע את האויב, שאסור ללכת למערכת בחירות בזמן מלחמה. אבל באותה נשימה, המלחמה מחייבת יעדים וביצוע. אחד החשובים בהם הוא החזרת החטופים החיים באמצעות לחץ צבאי. המשמעות היא שמשבר האמון חייב להידחות בכמה חודשים - אבל נתניהו מוכרח להתעשת.
בחירה מנהיגותית
ובהמשך לכך: שורה שלמה של בכירים במערכת הביטחון יסיימו את תפקידם אחרי השלב הנוכחי במלחמה. אין אפשרות אחרת. כך גם כאמור הפוליטיקאים שאחראים - מראש הממשלה ומטה.
מדינת ישראל זקוקה לניצחון בשדה הקרב ולאמון מלא של אזרחי ישראל במנהיגות שמובילה אותם, דרג צבאי ומדיני כאחד. ללא אמון, צ'רצ'יל לא היה מסוגל לנאום את נאום ה"דם, יזע ודמעות" שלו. בישראל של חצי השנה האחרונה כבר ראינו מספיק דם ויזע, ואין סוף דמעות, למרבה הצער. למי שבוחר להתפטר, לממש את האחריות שלו ולקיים מעשה של מנהיג, צריך להכיר תודה על כך. ראש אמ"ן אהרון חליוה אחראי למה שקרה, כפי שאחראים אלה שלפניו. לכן הוא הולך הביתה.
בעשורים האחרונים הוא משרת את מדינת ישראל בשדה הקרב. נתקלתי בו באינספור תפקידים שמילא. הוא לוחם ומפקד בולט שעשה המון למען מדינת ישראל. סיום הקריירה שלו, בסימן הכישלון המודיעיני הבולט וקבלת האחריות, לא מבטל את זכויותיו הרבות ואת תרומתו לביטחון המדינה.
יהיו כמוהו עוד בכירים רבים שילכו הביתה, וטוב שכך. ולכן דווקא בנקודת הזמן הזאת - מה שנתפס כשפל בקריירה - צריך להגיד לו ולהם תודה על שירותם. להבהיר שההחלטה להתפטר נכונה וראויה. בהמשך תהיה ועדת חקירה, מסקנותיה יבהירו בדיוק את עומק האחריות והמשמעות. אין שמחה בכישלון שמוביל לפרישה. אין שמחה לאיד באירוע כזה שעובר עלינו.
לעומת ראש אמ"ן, יהודה פוקס בחר לסיים את תפקידו כאלוף פיקוד מרכז מסיבותיו שלו, לא בגלל אחריות למחדל. בחצי השנה האחרונה מתחוללת מלחמה גם באיו"ש. מתקפת חמאס ניערה את כולם. התגובה הצבאית מדויקת. מגיע לו הרבה קרדיט על מה שעשה כאלוף, ולאורך קריירה ארוכה ומשמעותית בהגנה על המולדת. אבל במקום זה בחרה ח"כית לתקוף אותו. עוד לא נולד אלוף פיקוד מרכז שאיזו הר מלך לא תתקוף.
תמיד אלה אלופי הפיקוד שאשמים, ולא הדרג הפוליטי. הם, הקצינים, אחראים לזה שלא מחילים את החוק על בקעת הירדן; חלילה לא הממשלה. הם אחראים לכך שמנהלים משא ומתן עם הפלשתינים, שמעבירים פועלים בזמן שכל חברי הכנסת ה"נחושים" מעוצמה יהודית מצהירים נגד. הרצפה תמיד עקומה. תמיד יש תירוץ או פקיד ציבור או אלוף להאשים. עם כל הבכיינות הזאת, נשאלת השאלה למה בכלל מישהו שמגדיר את עצמו כימני בוחר בחבורה הזו, שאף פעם לא מצליחה לעשות דבר. תמיד מישהו מונע מהם. עדיף לבחור בעז, היא לפחות שומרת על אדמת הארץ - ועם פוטנציאל לתת חלב. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו