פרקטיקת הניצחון של חמאס

בכל אתר וערוץ חדשות מונים יותר מ־200 ימי לחימה בעזה, אף  שצה"ל סיים את המלחמה.

חמאס ספג מכה קשה, אבל קשה לומר שישראל השיגה את יעדיה, שכן היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס לא חוסלו, והחטופים לא שבו הביתה. אדרבה, יציאת צה"ל מרוב שטחי הרצועה הובילה לחזרת חמאס, שמנסה לחדש משילות. לאורך החודשים שבהם תמרן צה"ל בעזה, מטרת חמאס היתה להמשיך ולהרוויח זמן. עבורו, שרידות היא ניצחון. לאחר שהסתיימה עסקת החטופים הראשונה, לחמאס לא היתה כל כוונה להגיע לעסקה נוספת.

אם חמאס לא מתכוון להחזיר את החטופים - אין סיבה שאיסמעיל הנייה, חאלד משעל ומוסא אבו מרזוק (למרות היותו אזרח אמריקני) ימשיכו לחיות

העסקה הראשונה יצאה לפועל הן בשל הלחץ הצבאי המאסיבי הישראלי, והן בשל התמיכה הגורפת של מדינות מערב אירופה ושל ארה"ב בישראל. היקף התמיכה שישראל זכתה לה, בשל הזעזוע ממעשי הטבח של 7 באוקטובר, הפתיע במידה מסוימת את הארגון. לכן ניסו ראשיו, בשלהי חודש ינואר, להסביר את המניע של חמאס למתקפה בחוברת שפרסמו תחת הכותרת: "הנרטיב שלנו - מבצע מבול אל־אקצא". היה זה, בין היתר, ניסיון לרכוב על גל ההפגנות המתעורר באירופה בעד הפלשתינים, ורצון לשנות את הנרטיב מתוקפן לקורבן.    

אבל כאמור, לאחר הפעימה האחרונה של שחרור החטופים ב־1 בדצמבר, חמאס ידע לנהל את המו"מ על עסקה נוספת בהתאם לאינטרסים שלו, ולהציג את הישגיו לכלל הפלשתינים: הוא השיג הפוגה בקרבות, שחרור עצירים מבתי הכלא בישראל ואת הרחבת הסיוע ההומניטרי. נוסף על כך, חמאס למד שני דברים חשובים מהעסקה: ראשית, מהסיקור הישראלי ידע חמאס כי הלחץ החברתי על ההנהגה הישראלית יאלץ את הדרג המדיני להתקפל וללכת לעסקה נוספת, והפעם בתנאים הנוחים בהרבה לארגון.

שנית, עם הזמן יגבר הלחץ הבינלאומי על ישראל, ובצירוף התסיסה הפנימית בציבוריות הישראלית, הרגישה לחיי אדם, ישראל תיאלץ להפסיק את הלחימה. ואם היא תרצה לראות בחזרה את בניה ואת בנותיה - היא תצטרך להתיישר עם התנאים של חמאס.

מהשלב הזה ואילך, הרף שהציב חמאס לעסקה נוספת עם ישראל לא השתנה: סיום מוחלט של המלחמה, נסיגה מרצועת עזה וריקון בתי הכלא מאסירים פלשתינים, לרבות רבי־מרצחים.

חמאס הציב את הדרישות הללו משום שמבחינתו לא משנה מה יקרה - הרווח כולו שלו. אם ישראל תחליט להיענות לדרישות, חמאס יציג לפלשתינים בעזה (ובמובן רחב יותר גם באיו"ש) את היותו הגורם היחיד שיכול להתמודד עם ישראל, ולנצח. אבל גם אם ישראל תסרב לתנאי הארגון, יהיה זה ניצחון לחמאס: משום שישראל לא הצליחה לשחרר את החטופים, ומפני שדי להביט בתמונת המצב: כמויות אדירות של סיוע נכנסות לעזה, השווקים חוזרים לפעילות מלאה, תושבי הרצועה שבים למקומם ואף מצטלמים בחוף הים, צה"ל סיים את התמרון הגדול, ומעמדה הבינלאומי של ישראל נמצא בשפל - כל אלה מבלי שחמאס נדרש אפילו לוויתור אחד. למה לחמאס לגלות התגמשות אם הוא מרגיש מנצח?

ובכן, לכאורה, ישראל נמצאת במלכוד. אבל אין זה אומר שאנחנו צריכים לשקוע בו. שלושה מהלכים יכולים לסייע בשינוי המצב: האחד, פעולה רחבה ומיידית ברפיח לטובת השלמת חיסול גדודי חמאס. השני, סיפוח שטחים בצפון הרצועה - לא לשם התיישבות (זו יכולה להיות בעתיד), אלא כצעד ענישה לחמאס, כהוכחה מוחשית לנזק הטריטוריאלי שגרם לתושבי עזה וכרצועת ביטחון ליישובי העוטף. והצעד השלישי, חזרה למדיניות החיסולים של צמרת חמאס, הן בחו"ל והן בעזה.

אם חמאס לא מתכוון להחזיר את החטופים - אין סיבה שאיסמעיל הנייה, חאלד משעל ומוסא אבו מרזוק (למרות היותו אזרח אמריקני) ימשיכו לחיות.