23.11.2017
ה' בכסלו תשע"ח
ישראל היום
ארכיון מהדורה מודפסת וידאו החזון אודות העיתון פרסום צור קשר
23.11.2017
> לניוזלטר בתאריך
שתף ב-facebook | שלח לחבר
"אני ממלכתית"

רננה רז יודעת למה לקחו אותה לפרסומת של "ישראל מתייבשת" • אבל היא גם רוקדת, משחקת, ומנהלת פרויקט במוזיאון ישראל. אה, והיא גם אמא גאה לעומר הקטנה • אז מה עוד אפשר לבקש? "הייתי צריכה לחיות בשנות ה-50"

חגית רון רבינוביץ'

שמלה: MADE BY LILAMIST, 490 שקלים; עגילים וכפפות: קרן וולף, 1,150-520 שקלים; שרשרת: ליאת גינזבורג, 280 שקלים; טבעת: אוסף פרטי
|
צילום: עדו לביא
חולצה: קאלה, 200 שקלים; קרדיגן: נעמה בצלאל, 349 שקלים; ג'ינס: מנגו, 199.90 שקלים; שרשרת, שעון ומטפחת ראש: אוסף פרטי; טבעת, סיכת דש: קרן וולף, 520 שקלים; מטרייה: קאלה, 75 שקלים
|
צילום: עדו לביא
שמלה: MADE BY LILAMIST, 479 שקלים; ז'קט: אליאן סטולרו, 2,600 שקלים; נעליים: ניין ווסט, 600 שקלים; עגילים: ליאת גינזבורג, 200 שקלים; שרשרת, טבעת וצמיד: קרן וולף, 1,650-480 שקלים; שעון: אוסף פרטי; תיק: איל לסטר, 219 שקלים
|
צילום: עדו לביא

אקספרסיבית. "אף פעם לא הייתי רקדנית הבלט הגבעולית, הארוכה, הרזה. תמיד הרגשתי שאני נאבקת עם משהו בעניין הזה. אם בכל זאת הייתי בשורה הראשונה זה בגלל שעבדתי קשה מאוד או בגלל שיש בי תכונות אחרות כרקדנית שמפצות על הנתונים הפיזיים שאני חסרה אותם. למרות 165 הסנטימטרים שלי אני יודעת שהנוכחות שלי על הבמה היא אחרת. במה הרי מאירה גם משהו פנימי, לא רק חיצוני. הרבה פעמים אצל רקדנים הפנים מנותקות מהריקוד, ההבעה היא מהצוואר ומטה, ואני תמיד הייתי אקספרסיבית מאוד עם יכולות תיאטרליות. בכלל, תיאטרון-מחול הרבה יותר מעניין אותי מגוף שנע בחלל בלי צורך לספר סיפור".

בואו ברננה. "תמיד הייתי הרננה היחידה בשטח, ותמיד בטוחים שאני או ירושלמית או דתייה אורתודוקסית. לגמרי נהניתי מהעובדה שלא היו סביבי רננות אחרות, ואמא שלי תמיד התגאתה בעובדה שגם בתו הצעירה של בן-גוריון ענתה לשם רננה. השם שלי נבחר בגלל מזמור מתהילים ק' פסוק ב' המבקש 'עיבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה'. לאחותי הגדולה קוראים שירה, ויחד אנחנו שירה ורננה".

צפו בצילומים עם רננה:


צילום: רוני דלמאי
עריכה: רן מידן


גוף הריוני. "לפני שנה וחודשיים, בגיל 33, ילדתי את בתי עומר. אחרי שבעה ק"ג שהעליתי הפסקתי לספור, ואני חייבת להודות שלא היה לי נעים עם השינויים שעברו על הגוף שלי בהריון, אולי בגלל העובדה שהוא כלי העבודה שלי ואני כל כך מודעת אליו. פתאום הגב התחתון כבר לא כזה גמיש, ועד שהתרגלתי לשינוי הזה, למחרת כבר הופיע שינוי אחר. לקח לי זמן להבין מה עבר על הגוף שלי בזמן ההריון וכמה הוא זקוק בעצם לשיקום. הפעמים היחידות שהרגשתי נוח עם הגוף ההריוני שלי היו הפעמים שרקדתי, עד חודש שמיני, אגב".

דיאלוג. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 18, ומבחינתי הרווחתי לגמרי את אבא שלי בעקבות הגירושים. עד אז לא היה לי דיאלוג משמעותי איתו. הוא היה הולך לעבודה, חוזר מאוחר וקורא עיתון. כשההורים התגרשו היינו צריכים לייצר ערוץ תקשורת חדש, ועשינו את זה. הוא גם מופיע איתי ביצירה 'קראו לנו ללכת' שחוגגת השנה עשור, והעבודה על המופע קירבה מאוד בינינו. אני בפירוש חושבת שאם הורים מחזיקים מסגרת לא טובה רק בשביל הילדים שלהם, הילדים מרגישים את זה. לא ממש הופתעתי כשההורים שלי הודיעו לי שהם מתגרשים. הרבה יותר חשוב שילדים יגדלו בתחושה שההורים שלהם הם אנשים מאושרים ומסופקים, בטח בעידן שבו יש כל כך הרבה מודלים שונים ומגוונים למשפחות".

השפעה. "בגיל 5 התחלתי לרקוד בלט בפתח תקווה, עיר הולדתי, בסטודיו של מרים קופמן, שהיא שם ואגדה בלימודי הבלט. היא השפיעה עלי מאוד כי מעבר ללימוד הבלט היא החדירה בי דברים הרבה יותר עמוקים מפלייה-רלווה. למשל אהבת הריקוד. הייתי מחכה לרגע הזה שהיא היתה שמה לנו מוסיקה ומבקשת מאיתנו להקשיב לה, להתחבר ולרקוד כאוות נפשנו. אלו היו רגעים יצירתיים ומכוננים. גם את המשמעת העצמית הגבוהה שלי, לקום בבוקר ולהתמסר לשלל הפרויקטים שאני עושה, אני זוקפת לזכותה".

וונדר סטיבי. "מבחינתי יש מוסיקה מצד אחד והמוסיקה של סטיבי וונדר מצד שני. הוא אחד המוסיקאים שאני הכי אוהבת מכולם, והמוסיקה שלו מרחיבה לי את הלב והנשמה. הקפדתי לשמוע אותה כשהיו לי צירים, ואני מקווה מאוד לראות מופע שלו בלייב. שיגיע לארץ? דווקא לא, אני מעדיפה לראות מופעים של מגה-סטארים בחו"ל. ראיתי כבר את בריטני ספירס בשיקגו, וגם את בוב דילן. זו חוויה אחרת להיות מוקפת בקהל אמריקני שהיה היפי בסיקסטיז וחזר להקשיב לו בבגרותו".

זוויות. "בגלל הרגישות הגבוהה שלי לסביבה, לפרטים ובכלל, אני יכולה להתבונן בסיטואציות של החיים ולראות זוויות אחרות, שונות, שהן לאו דווקא על פני השטח. זו תכונה חשובה שמאפשרת לי ליצור, אבל הרבה פעמים היא בעוכריי. מספיק שמישהו אמר משהו בטון שהיה נדמה לי שיש בו מן האכזבה או הכעס, ואני כבר אתעכב על זה שעות".

חזון ישעיהו. "בגיל 12 עליתי לתורה בטקס בת מצווה רפורמי, וההפטרה שקראתי היתה פרק א' של חזון ישעיהו, אותו פרק שמדבר על ההידרדרות המוסרית של בני ישראל. והנה אני מוצאת את עצמי מזדעזעת לנוכח הסיפור שלנו עם הפליטים, לא מבינה איך יכולה להיות כזו שנאה לאחר ולחלש. אנחנו, שידענו את השואה. מעם שאמור לשמש דוגמה ומופת למוסריות, הפכנו לבהמות. בכל החזונות שיש, הנביאים תמיד מדגישים את חשיבות היחס לגר, ודרך היחס לגר אפשר להבין מהו מצבה המוסרי של החברה שבה אתה חי. אז עכשיו אלה הפליטים, וקודם היו הרוסים והאתיופים. מאז ההתרחשות עם הפליטים אני בפירוש מוצאת את עצמי חושבת לנטוש את כל העשייה שלי ולרוץ לפוליטיקה. אי אפשר להמשיך להפקיר את המדינה שלנו".

טווין פיקס. "בתור נערה מתבגרת צפיתי ב'טווין פיקס'. זה היה כמו להקשיב לצ'יזבט. מצד אחד אתה נורא מפחד מההמשך, ומצד שני אתה לא יכול להפסיק להקשיב. מאז אני עוקבת אחרי כל מה שדיוויד לינץ' עושה, עד אחרון סרטיו, וסוגדת לעשייה שלו. היכולת שלו לשלב בין הפסטורליה לאפל ולמוזר מסעירה את הדמיון שלי ונותנת לי הרבה השראה".

ישראל מתייבשת. "מכל עבר צועקים לי בכל יום וכל היום 'ישראל מתייבשת'. בפירוש קיבלתי על עצמי משימה לאומית. מבחינת האנשים ברחוב, אני יושבת כל היום בתוך הטלוויזיה ונסדקת. אני שמחה שלפחות אנשים מזהים אותי עם תשדיר שבאמת הוביל לשינוי משמעת המים ולא עם מכונת כביסה. בכלל, יש לי עבר מלא בפרסומות לחברות ממשלתיות. כנראה אני משדרת משהו ממלכתי".

כשל מערכת. "רציתי מאוד להתגייס לצבא, אבל לא הייתי מוכנה בשום אופן להפסיק לרקוד אחרי 13 שנה שאני מתמסרת לעניין, והמערכת הזו בפירוש כשלה במתן פתרון הולם עבורי. למה לספורטאים מצטיינים מתייחסים ולרקדנים מצטיינים לא? ישבתי בלשכה והסברתי: 'אבל אני רוקדת', וענו לי: 'יופי, גם אנחנו רוקדים'. בסופו של דבר נאלצתי להשתחרר מהצבא. אני לא מתביישת ולא מצטדקת ולא מתנצלת אבל מאחר שאני אדם שחשוב לו לתרום למקום ולחברה שבה הוא חי, מצאתי את הדרכים שלי לתת ולהעניק גם בלי התיווך של הצבא".

לידת בית. "ילדתי את עומר בלידת בית, והלידה היתה מדהימה ואימתנית גם יחד. החוויה הכי קיצונית שהגוף והנפש שלי עברו, ללא ספק. זה לא שהיה לי ברור מתחילת ההריון שאני יולדת בבית, אבל עם התקדמות ההריון נחשפתי למערבולת של רפואה דפנסיבית עם גברים בעמדות מפתח שמונעת מאימה, מפחד ומכסף. לא רצינו, אני ובן זוגי, להישאב אליה בעל כורחנו. לא רציתי שילחיצו אותי בלידה, שיתערבו לי, שיקדמו אותי. פיתחתי חוסר אמון מוחלט במערכת וביקשתי לעצמי חוויה אחרת, הרי כל הבדיקות שלי היו תקינות. החמרה בנוהלי לידת בית? חבל שבישראל כמו בישראל אנחנו מאמצים מגמות אמריקניות. באירופה לידות הבית מקובלות, ומבינים שם כמה לידה כזו טובה לאם ולעובר גם יחד, בתנאי כמובן שההריון תקין והכל כמו שצריך. לידת בית נוספת? אני באמת לא יודעת כרגע. לא מספיק רחוקה מחוויית הלידה של עומר, שהיה בה בהחלט סוג של טראומה. מודה שלא ידעתי לקראת מה אני הולכת".

מלנכוליה. "לא הבנתי את זה עד שילדתי את עומר, אבל עכשיו אני בפירוש יכולה להעיד שילד יכול לתקן בך דברים ולתת לך הזדמנות לעשות 'ריסטארט' לעצמך ולמבנה האישיות שלך. עומר שיחררה אותי מהתכונה הזו שהיתה בי, להיות קשה עם עצמי ולהתעכב על דברים שכבר היו ואין טעם ותכלית לחפור בהם שוב ושוב. היא ילדה שרק מלהסתכל עליה אני מתמלאת בכזה אושר גדול, אז למי יש זמן לשקוע במלנכוליה או להיות בדיכאון? נפטרתי בזכותה מהרבה דברים שלא היטיבו עימי, ואני שמחה על כך".

נקודת מגע. "ביום חמישי הבא, 12 ביולי, ייערך במוזיאון ישראל בירושלים ערב שיזלוג אל תוך השעות הקטנות של הלילה, שנקרא 'נקודת מגע'. אירוע שיזמן מפגשים ליליים, סוערים וחד-פעמיים בין יוצרים למוזיאון, ליצירותיו ולחלליו, ויעניק למבקרים בו חוויה אחרת של ביקור במוזיאון, שונה מהחוויה הסטרילית והשגרתית שאליה אנחנו רגילים. אני מתרגשת להיות המנהלת האמנותית של האירוע הזה, שבו ישתתפו רבים וטובים, בין השאר רונה קינן, שחר סגל, יואב קוטנר ואייל שני, שיתחברו בדרכם שלהם לחללי המוזיאון השונים וייתנו להם אינטרפרטציה אחרת. תהיה מוסיקה ויהיה ריקוד ויהיה פרפורמנס, ואני מקווה שכל החודשים הרבים האלה שבהם שוטטתי במוזיאון, הגיתי רעיונות וחיברתי אליהם אמנים יעניקו לקהל המבקרים חוויה משמעותית ואחרת של המוזיאון. אני גאה בפרויקט הזה, הוא הדבר הכי גדול שעשיתי עד כה".

סיפור על אהבה וחושך. "התוודעתי לספר הזה של עמוס עוז בזכות הסרט הדוקומנטרי הנפלא של יונתן ומאשה צור, 'ישר אל תוך השמש הקיצית', שהתחקה אחר כתיבתו הספרותית ומשנתו הפוליטית של עמוס עוז. ראיתי את הסרט, שבו הוא מצטט קטעים מהספר, ורצתי לקרוא אותו, ספר עב כרס שלקח לי זמן לקרוא. אני לא מבולעות הספרים המהירות. לשמחתי הוזמנתי לערב שבו יוצרים נפגשו עם סופרים, והיתה לי הזכות לראיין את עמוס עוז ולנהל איתו דיאלוג על הספר הזה. לקראת הראיון חזרתי בשנית אל הספר. מאז שעומר נולדה אני לא מגיעה לקריאת ספרים, וחסרה לי תחושת העייפות המרדימה שמזדחלת אל הגוף באופן מנחם ומרגיע, תחושה שרק ספר טוב יכול להעניק".

ערעור הביטחון. "אני זוכרת את היום הזה, אחרי שהוקרן הפרק הראשון של 'אהבה מעבר לפינה' שבה שיחקתי את קרן, חברתו של יהודה לוי, וירדתי לרחוב. פתאום כולם זיהו אותי למרות ששנים לפני זה רקדתי ויצרתי ועשיתי. זה מדהים איך ההשפעה של הטלוויזיה, שהיא מדיום שטוח בעצם, חסרת פרופורציות לכל מה שאני מכירה. זה סוג של טראומה שיכולה לערער את הביטחון ולדפוק את החיים אם אתה לא יודע איך להתמודד עם זה. לשמחתי אני אדם עם בסיס טוב שבריא בנפשו, אבל אני לגמרי יכולה להבין אנשים שהתערערו בעקבות פרסום. הפער הזה בין מה שהקהל חושב עליך לבין מה שאתה באמת הוא גדול, ויש טוקבקים, ויש חוסר גבולות האופייני למדינתנו. אני לגמרי מרגישה שאני יכולה להיכנס לקניון בלי שיבחינו בי. נראה לי שחלק מהסלבריטאות היא כמה אתה משתף פעולה עם העניין הזה".

פוינט מרשים. "היה לי ברור מהתחלה שאני אקרא לבת שלי עומר. זה שם ישראלי שאני אוהבת מאוד שמזכיר לי בת של שכן שהיא ילדה מיוחדת מאוד. עומר מלאת חוש הומור, פעלתנית ופיזית מאוד. היא עדיין לא הולכת אבל כשהיא מתיישבת היא מותחת את אצבעות כפות רגליה בפוינט מרשים ביותר. אם היא תלמד בלט? רק אם תרצה, ואיכשהו יש לי תחושה שהיא יותר בכיוון של מוסיקה. אבא שלה מנגן על כל כלי אפשרי ועושה גם מוסיקת פולק קאנטרי. אני קוראת לה סיפורים, שרה לה וכמובן רוקדת לה בסלון בלייב. אנחנו שמות 'אגם הברבורים', וזה מלהיב אותה עד מאוד".

צפון מול דרום. "חרשתי את כל הארץ לאורכה ולרוחבה עם 'קראו לנו ללכת', שבוחנת טקסים ומיתוסים ישראליים עם פסקול של שירים ישראליים, ודרך ההופעות האלה למדתי המון על הארץ שבה אני חיה. אני בהחלט יכולה להצביע על שוני מהותי בין צפון הארץ לדרומה. כאילו קיבוצי הצפון התפכחו מהחלום הציוני, ויושבי הדרום עדיין נאחזים בו בנאיביות, מבקשים לראות את התמונה השלמה. זו תחושתי הסובייקטיבית שקיבלתי מתגובות הקהל למופע".

קטעי יו-טיוב. "המופע 'YOUMAKE REMAKE' שיצרתי יכול לסקרן כל מי שאוהב תרבות, אבל גם כל מי שאוהב לגלוש ביו-טיוב. המופע מציג תגובות בימתיות לקטעי יו-טיוב, לאו דווקא מהנצפים ביותר, ומוכיח שכל חומר גלם שרק נתקלים בו ברשת יכול לשמש השראה ולהפוך ליצירה מזהב. השילוב בין הסרט לתגובה הבימתית שלו יוצרים יחידה חדשה של מסך ובמה שלא היתה קיימת לפני כן. אני מאמינה בפרויקט הזה ומתרגשת לראות אנשים שחוזרים לראות את המהדורות המחודשות שלו, עם הסרטים המעודכנים".

רב?ה. "אמא שלי, מירה רז, היא הרב?ה הרפורמית של משכנות רות דניאל, והיא זו שחיתנה אותי ואת בן זוגי אור בחתונה רפורמית, שלתדהמתי לא מוכרת על ידי המדינה שלנו, שמבחינת חופש דת מתנהלת ממש כמו איראן. תמיד הפריע לאמי חוסר השוויון שיש ביהדות האורתודוקסית בין נשים לגברים, וסמוך לגיל המצוות שלי היא נחשפה לתנועה ליהדות מתקדמת, הקימה קהילה רפורמית בפתח תקווה והוסמכה להיות רב?ה. אני לא צריכה לממש מצוות חיצוניות כדי להוכיח את הדתיות שלי. מבחינתי, לחנך את עומר ל'ואהבת לרעך כמוך' זה חשוב יותר מכן חזיר או לא חזיר".

שעבוד למראה. "אני רואה חברות שלי מתוקתקות מראה, ואני יודעת שאני לא יכולה להשתעבד לעניין הזה של טיפוח, אופנה, טרנדים, בטח לא מאז שעומר נולדה. זה לעמוד, להתאפר ולהסתרק או להיות עם עומר עוד רבע שעה. אני גם לא בחורה כזו טרנדית. טרנדים זה יופי על אחרות, מבחינתי הייתי צריכה לחיות בשנות ה-50, לבושה בכל הגזרות הקלאסיות והנשיות המופלאות".

תשוקה ליצירה. "אני עושה כל מה שיש בי תשוקה לעשות אותו, ולכן קשה לי להגדיר את העשייה שלי. ולמה בכלל צריך להגדיר, כי זה עושה סדר בראש? אני מגדירה דברים אחרי התהוותם. אם בכל זאת אני צריכה לחפש הגדרה שתכיל את כל המטרייה שאני יושבת תחתיה ולא תדחק אותי לפינה אחת, הייתי מגדירה עצמי כיוצרת רב-תחומית. אני באה מהמחול, אבל מעניין אותי לשחק, ומעניין אותי לשיר, ומעניינת אותי במה. ואם מחר אקום ותהיה בי תשוקה ליצור מכונית, זה בדיוק מה שאעשה".

hagitr@israelhayom.co.il

חזרה לדף ראשי | לניוזלטר מתאריך: