7 מינים, 7 ניצחונות: "בעזה רואים שהשתקמנו – וזה שורף להם"

גפן | "כשאתה עסוק בלהביט לאחור, אתה מת"

גל פאוקר בן ה־26 חזר מהטיול הגדול באוסטרליה זמן קצר לפני 7 באוקטובר, ואז עוד לא ידע מה יעשה בחייו. היום הוא מתפעל יקב מצליח ומגשים את החלום של סבו, גדעון פאוקר ז"ל, שנרצח באותה שבת.

"אני לא יכול להגיד שיין תמיד עניין אותי", הוא מגלה. "לא ממש הכרתי את התחום, ובדרך כלל רק עזרתי לסבא במה שצריך. אחרי 7 באוקטובר קיבלתי החלטתי לסיים את מה שהוא התחיל, ומהר מאוד התגלגלתי לתוך העולם. איך אמר לי יינן ותיק? 'אולי לא תתעשר, אבל בטח תיהנה'. הוא צדק".

גדעון פאוקר הקים יקב ביתי קטן בניר עוז עם כמה חברים, ובהם גדי מוזס, חיים פרי ז"ל, יורם מצגר ז"ל ואחרים. הם הכינו את היין במרתף וחילקו אותו ביניהם. החבית הראשונה בוקבקה אי־אז ב־2008.

היקב הקטן עדיין קיים, כמו גם הכרם הצנוע שנשתל מחוץ לגדר הקיבוץ, והתוצרת עדיין מחולקת בלעדית בין החברים, ואינה נמכרת. לצד האחווה הקיבוצית, הקימה משפחת פאוקר גם יקב מקצועי "יקב פאוקר" - וגל הוא היינן הראשי.

"אני פחות אוהב דברים שחוזרים על עצמם, כמו שתילה וקטיף", הוא אומר. "גפן ויין הם ענף יותר רגוע בחקלאות המתועשת, וזה בא לי טוב. יש כאן משהו שחי את כל עונות השנה".

גל, נכדו הבכור של גדעון, הוא בנו של רז ואחיו של סיון, שנפצע קשה במתקפה הרצחנית. ימים לא קלים עברו על המשפחה. "אני מסוג האנשים שמסתכלים קדימה, כי כשאתה עסוק בלהביט לאחור אתה מת", אומר רז, אביו של גל. "כל המשפחה התרוממה סביב היקב, כי צריך שיהיה בשביל מה לקום בבוקר. הדבר הכי קשה באירוע שעברנו הוא העניין הנפשי. כדי לפתור אותו צריך עשייה - והיקב נתן עשייה. אישית, אני לא נוגע באלכוהול. אבא שלי תמיד טען שאני הבן המקולקל".

המלצה לסיור - נקודה ירוקה:
רן פאוקר, אחיו של גדעון, הוא מייסד "נקודה ירוקה", הגן הבוטני של קיבוץ ניר עוז, שחוקר כבר יותר מ־60 שנה את הצמחייה המקומית ואת התאמתה לאקלים המדברי. אפשר לתאם סיורים במקום. כמו כן, בימי שישי "יקב פאוקר" מציב בקיבוץ עגלת יין עם נשנושים, טעימות ומכירת התוצרת.

חיטה | "כבר שנים בקושי קצרנו, ופתאום, השנה, 90 אחוזים מהגידולים שלנו ילכו לגרעינים"

כמעט 30 שנה, עופר ליברמן מקיבוץ ניר עם שבעוטף עזה, מתפעל את גידולי השדה - ועדיין, בכל פעם כשהחיטה צומחת משהו בו מתעורר. "אתמול התרגשתי", הוא מספר. "כבר כמה שנים כמעט לא קצרנו ממיליון ואחת סיבות, ופתאום, השנה, 90 אחוזים מהגידולים שלנו ילכו לגרעינים".

עוטף עזה הוא האסם של המדינה, ובקיבוץ ניר עם לבדו מגדלים כ־5,000 דונמים של חיטה. מבחינת ליברמן, אחרי 7 באוקטובר זה לא רק יבול, אלא גם נוכחות. "זו שמירה על הקרקעות", הוא מסביר. "אם לא אהיה עליהן, אנחנו יודעים מי כן יהיה. הפגיעה בצד השני יותר משמעותית מירי של טנקים, כשהם רואים שאנחנו חוזרים ועושים את מה שאנחנו אוהבים. נכון, קרה אסון נורא, אבל ברגע שהם קולטים שחבל הארץ משתקם, זה שורף להם".

ליברמן הוא פטריוט אמיתי. באוקטובר 2023 כבר חזר לשדות, ובנובמבר של אותה שנה, עם הפסקת האש הראשונה, הוא ואנשים זרעו חיטה כדי לא לפספס את היבול גם בשנה הכי שחורה. הם עשו זאת כשעל כל טרקטור מונף דגל ישראל.

"לפני 7 באוקטובר האמנתי שככל שיהיו פה יותר פועלים מעזה ותהיה להם כלכלה טובה, כך לא יהיה להם אינטרס להרוג אותנו, כי בסוף אנשים רוצים לחיות", הוא אומר. "בקיבוץ עבדה חמולה מבית לאהיא, וב־7 באוקטובר חלקם נהרגו מירי מחבלים, אבל כמה ימים אחר כך גילינו שהקיבוץ היה ממופה במדויק, כולל מיקומים של בית הרבש"ץ והמרפאה. מי עשה את זה? אותם פועלים, שהיו חברי נפש. מתברר שאנחנו מדברים באשכנזית עם הערבים".

למשפחת ליברמן ארבע בנות, שלוש מהן היו לוחמות. ענבל, אשר שימשה בעבר רכזת הביטחון של הקיבוץ, פיקדה בשבת השחורה על כיתת הכוננות, ולמעשה היתה ממצילות היישוב, שאליו המחבלים לא הצליחו לחדור. לפני שנתיים היא נבחרה להדליק משואה בערב יום העצמאות בהר הרצל.

"כל הבנות שלי גרות בקיבוץ", מתגאה ליברמן. "מכר שלי שאל אחת מהן 'באיזה גיל אבא תפס אתכן לשיחת מוטיבציה?' אבל האמת היא שלא היה צורך. הן פשוט ראו איך אשתי ואני מתנהלים, והן יודעות שלחיות כאן זו ציונות אמיתית".

המלצה לסיור - מצפור אסף סיבוני: ממערב למאגר מים ניר עם, ממש בסמוך לקיבוץ, הוקם מצפור לזכרו של סמ"ר אסף סיבוני ז"ל, לוחם חטיבת הנח"ל, שנהרג באסון המסוקים ב־1997. אפשר לראות משם את העיר ג'באליה שברצועה, את גבעות הכורכר, וכמובן, את המאגר היפה.

רימון | "המשפחה סירבה לעקור את המטע"

לפני 45 שנה יורם ורונית קדמן עברו למושב ישע שבדרום חבל אשכול כדי לעסוק בחקלאות. הם הביאו לעולם ארבעה ילדים, וב־7 באוקטובר איבדו את שחר ז"ל, שנרצח בכניסה לניר עוז. "כל משפחה של מושבניקים שנפגעה באותה שבת - אם היא עוסקת בחקלאות, מצבה הנפשי טוב יותר", אומר יורם, שמשפחתו מחזיקה ב־125 דונם של רימונים.

בעבר הוא שקל לעקור אותם בעקבות התחרות הקשה בענף. "חברים אמרו לי בזמנו 'רימון זה להיט'", הוא נזכר. "ב־2006 זה אכן היה פצצה. לא היו עשרה אחוזים ממה שהשוק ביקש, היו רק 5,000 דונם, אבל עד 2010 נטעו עוד 50 אלף דונם ברחבי הארץ, ולכן ב־2012 היתה קריסה. פשוט היה יותר מדי".

"המשפחה סירבה לעקור את המטע", מספרת רונית. "רצינו שיהיה לנו בשביל מה לקום בבוקר, אפילו אם לא נרוויח, רק שנצא בלי הפסד. זה קשה, מתסכל, אבל טוב שלא עקרנו".

דווקא כשהשוק התייצב והביקוש בחו"ל תפס גל, באה המכה הגדולה של 7 באוקטובר. תוך כדי ההתמודדות עם האבל על מות בנם, הם היו חייבים לשווק את הסחורה, שכן העונה היתה בשיאה - ובתם אורנה לקחה את העניינים לידיים. "בכל יום הגיעו 70 מתנדבים", נזכר יורם. "לא ידענו איך עובדים עם כמות כזו, שרק רוצה לעזור, וזה הצליח בזכות אורנה. הם העמיסו, נסעו, חילקו ומכרו. חלום של כל יצרן".

מאז יורם לא עוזב את רימוניו, ורונית, שחזרה להתגורר במושב אחרי תקופה ארוכה בקיבוץ רביבים, דואגת לשווק את מיץ הרימונים הקפוא שהם מכינים. שניהם כבר מומחים לפרי, שמגיע לשיאו באזור חגי תשרי.

"אין 613 (תרי"ג) גרגירים ברימון, כמו שנהגו לומר", מגלה רונית. "יש מורה למדעים שבכל שנה קונה ממני שני קרטונים כדי לתת לתלמידים שיספרו, ואף פעם זה לא אותו מספר גרעינים. גם אני ספרתי, וברימון אחד היו 420 ובאחר 600. מדובר באגדה".

המלצה לסיור - דרך נחל הבשור: דרך עפר משולטת באורך של כ־18 ק"מ, שמתאימה לכל רכב ועוברת מגן לאומי אשכול ועד לקיבוץ צאלים. "עדיף להגיע בחודשי החורף, כי עכשיו חם", ממליצה רונית. "הכי טוב לבוא כשפורח, ואז פוגשים כלניות, אירוסים, צבעונים, ויש גם מים".

שעורה | "כולם פה רצו לחזור לעשייה כמה שיותר מהר"

גל גודארד, בן 40 מקיבוץ בארי, מסמן לנו לנסוע אחריו לשטחים החקלאיים של הקיבוץ, ומשאיר אחריו ענן סמיך של אבק. הוא מומחה לגידול תפוחי אדמה עם אלפי דונמים, ולאחרונה קיבל על עצמו גם את שטחי השעורה של הקיבוץ.

גל הוא בנם של מני ואיילת גודארד ז"ל, שנרצחו ב-7 באוקטובר, היחידי במשפחה שבחר בחקלאות. "זו עבודה מספקת", הוא מסביר. "אתה מגיע בבוקר לשדה, לשקט, לאוויר הפתוח, ובסוף רואה את התוצאות בעיניים. שדה שאין בו כלום, ותוך כמה חודשים אנחנו מוציאים ממנו תפוחי אדמה".

הוא נעצר עם הטנדר הלבן ליד שדה השעורה. אם חיטה גדלה כאן בעשרות אלפי דונמים ונחשבת למלכה המקומית, השעורה מסתפקת ב-500 דונמים צנועים, כמעט ולא מורגשת. עין לא חקלאית תתקשה בין השתיים, אבל לשעורה יש זיפים ארוכים וגרגירים דקים יותר.

כל השעורה של הקיבוץ הולכת למזקקה הישראלית "מילק אנד האני", שם מייצרים ממנה וויסקי משובח, שגם מקבל את החותמת של "בארי". "הקרקע החקלאית של הקיבוץ עובדה מאז 7 באוקטובר, וטוב שכך", אומר גל. "בשנה הראשונה נסענו לכאן מדי יום מים המלח, ועכשיו אנחנו מגיעים מקיבוץ חצרים. העבודה בסופו של דבר מרפאת, וראית את המהירות שבה חזרנו לתפקד. כולם רצו לחזור כמה שיותר מהר לעשייה".

גל מספר שהחיים בקיבוץ חצרים, שאליו פונו, נוחים, אבל בקיץ הבא הוא מתכוון לחזור עם משפחתו לבארי. הוא יודע שזה לא יהיה קל. אמנם לביתו לא נכנסו מחבלים ב-7 באוקטובר, אבל הוא איבד שם את הוריו ורבים מחבריו.

"קשה לדעת מה יהיה", הוא מודה. "אני איש בארי, גדלתי פה, אני כבר יותר משנתיים נמצא כאן כל יום בשדות, ולצד הקושי אני מרגיש גם סיפוק גדול, אבל ייתכן שאחרי שנחיה כאן שנה נחליט שזה קשה מדי ונוותר. אין לדעת".

המלצה לסיור - יער בארי: "אני יותר אוהב את היער בחודשי החורף, כשהכל פורח", אומר גל. "אבל גם בקיץ אפשר לערוך טיולי אופניים, שיוצאים ממרכז האופניים 'לה מדווש', שממוקם בכניסה לקיבוץ".

תמר | "כל הזמן אמרו לי 'תשתול, יהיה טוב'"

אלי גלעד, בן ה-73, ממושב משואה, טוען שהוא המגדל הפרטי הראשון בבקעת הירדן, ששתל תמרי מג'הול. היום ישראל נחשבת למובילה בעולם, מבין מגדלות הזן הפופולרי.

"בשנת 1986, כשהתחלתי, מי שמע על מג'הול?", הוא צוחק. "הגיע קונטיינר מחו"ל של זנים שונים וכל מגדל לקח את מה שהכיר. מג'הול בעברית זה 'לא ידוע', וזרקו אותו, כאן, במשואה. היום זה הענף מספר 1 בכל האזור".

גלעד לא נולד כחקלאי, וגם לא נראה כמו איכר טיפוסי. הוא מקועקע ולבוש כמו חבר בכנופיית אופנוענים, אחד מתחביביו, אבל מתחת לקשיחות מסתתר עובד אדמה מסור. "אני במקור מתל אביב", הוא מסביר. "הייתי מכונאי טרקטורים, וחבר שלי, הסתובב בבקעה ומכר כלים חקלאיים, סיפר שמחפשים מכונאי. הגעתי ב-1977, ואז לא היה כאן עץ. היית יוצא בצהריים והשיערות היו נשרפות מהחום. עכשיו אלה יחסית חיים קלים".

כמו רבים בבקעה, הוא גידל בהתחלה ירקות - עד שהציעו לו להשקיע בתמרים. "כל הזמן אמרו לי 'תשתול, זה יהיה טוב', ובסוף שכנעו אותי. היום אתה רואה אלפי דונמים של תמרים לאורך השבר הסורי-אפריקני, מהכנרת ועד קיבוץ אילות שבערבה, כי זה האקלים שמתאים לתמר. חום, קצת יובש. ועדיין, יש הבדל בין התמר של הערבה לזה של הבקעה. שלנו הכי טוב".

הטיפול בתמר כולל דילול, קשירות, השקיה, ודשן בתחילת השנה, ורק בספטמבר הפרי נקטף, מופץ לשווקים המקומיים ומוטס לחו"ל, "היכן שאין צרות ולא חסר כאלה". אמנם הבקעה פחות סבלה מהמלחמה, אבל גלעד היה מגויס במשך יותר מ-400 יום לכיתת הכוננות של המושב. "אני שייך לגיוס 1971 של סיירת אגוז", הוא מתגאה. "אחרי הצבא, שום דבר לא מפחיד אותי".

אף אחד מילדיו של גלעד לא הלך בעקבותיו לחקלאות, ובגילו הוא עדיין יורד מדי יום לשטח. כשהתעניינתי אם תמרים הם עבודה או עדיין אהבה, הוא לא חשב לשנייה וענה "אהבה".

המלצה לסיור - מעיין עוג'א: "לפני כמה שבועות הייתי שם עם חבורת האופנוענים", מספר גלעד על שמורת הטבע הממוקמת בנחל ייט"ב. "זה מסודר יפה, יש נביעת מים, והסתובבו שם טיילים מכל הארץ". באתר רשות הטבע והגנים מזהירים מכניסה למגלשה המפורסמת, כמו כן, רצוי לבקר כשמזג האוויר נעים.

תאנה | "רק אם יש לך שטח קטן, אפשר עוד להתגלגל"

לא הרבה נשאר מהתכנון המקורי בנוגע לראש פינה, שהוקמה ב-1882 כמושבה, והייתה אמורה להתרכז בחקלאות ובהפרחת האזור. היום יש שם הייטקיסטים, כמה היפים ומעט איכרים, שעדיין יוצאים מדי בוקר לשדה. "מי רוצה לעבוד קשה, להיות פועל בניין?", שואל דודי אורן, בן ה-72, שנולד בראש פינה ומשפחתו שייכת לדור המייסדים. "כשהייתי בן 14, אלה שהיו אחרי צבא והיום בני 80 פלוס ירדו לסדום כדי לעבוד ולחסוך לבית. היום יש לי שני ילדים שעברו להתגורר במרכז, כי אין להם מה לחפש בחקלאות".

דודי תמיד היה חקלאי. הוא גידל בעצמו, ועבד לא פעם כשכיר ברמת הגולן ובקיבוצים הסמוכים. גם היום, בגילו, הוא מטפח שטח קטן, ולא מוותר על התחום. יש לו שבעה דונמים של זיתים, בעיקר בשביל שמן, וארבעה דונמים של תאנים, שאינם גידול שכיח בישראל.

"זה יותר ג'וק שנכנס לראש", הוא צוחק. "זה לא נפוץ, כי הקטיף יקר. אם בפירות אחרים פועל יכול למלא מיכל של 300-400 קילו ביום, בתאנים, אם הוא יצליח לקטוף 100 קילו זה טוב. הכל ידני, מגרד, עבודה עדינה. רק אם יש לך שטח קטן, אפשר עוד להתגלגל".

דודי מגדל בשטח שלושה זני תאנה: סקאי, חורטמני ונצרתי. בחודשי הקטיף, שמתחילים ביולי ונמשכים עד ספטמבר, הוא מבצע את העבודה עם פועל מהסביבה, ואת היבול מביא הביתה, שם רונית, אשתו, אחראית על המיון, האריזה והמכירה לתושבי הסביבה.
הכל קטן, צנוע, כמו החקלאות בימינו, שבה מי סופר את האיכר שיוצא בבוקר לשדה גם כשמתעופפים טילים מלבנון.

דודי, אגב, יצא לשטח בזמן המלחמה, כי מישהו היה צריך לאסוף את הפרי מהעץ.
"לפני 30 שנה חקלאות הייתה כדאית", הוא אומר. "אבא שלי לא ממש עבד בזה והתפרנס יפה, אבל היום אם אין לך 300 דונם לעיבוד אתה לא מחזיק מעמד זמן רב. אני מחזיק שטח קטן, כי זה טוב בשבילי".

המלצה לסיור - האקליפטוס של שי: רס"ר במיל' שי טרמין ז"ל, לוחם עורב צנחנים, בנה של שלומית, אחייניתו של דודי אורן, נהרג בלחימה בעזה בדצמבר 2023. משפחתו הקימה לזכרו מצפה בראש פינה, מקום בו אהב להתבודד עם פק"ל קפה. "יש שם ספסלים לישיבה, עם תצפית לכל הצפון, מהחרמון ועד הכנרת", דוד מספר.

זית | "תחמיאו, זו המדינה, זה המצב, זה מה יש"

ב-2009, כשאביה ורוני הילמן ממושב נוב שבדרום רמת הגולן חשבו מה לשתול בשטחם, הם החליטו על זיתים לשמן, כי הזית דורש פחות טיפול, ובנוסף המהלך אפשר פיתוח עסק של טיולי ג'יפים.

החלוקה הייתה ברורה: רוני, אשף נהיגת השטח, יבלה בחוץ, ואילו אביה תנהל את העסק מהמשרד - רק שבאותם ימים אף אחד לא חזה מלחמה ארוכה, שגם כעת לא עושה רעשי סיום. רוני צבר מאז 7 באוקטובר למעלה מ-700 ימי מילואים, וביום שביקרנו היה בדרכו מעזה, לחופשה קצרה.

"הכי מעצבן שבמקום שיגידו 'כל הכבוד', המשפט הראשון שאני שומעת זה 'אין חיילים אחרים?'", אביה צוחקת במרירות. "זה מחרפן. תחמיאו, כי זה המצב, זו המדינה וזה מה יש. פעם אמרתי 'שגברים יעבדו בשמש, אני רוצה את המזגן', ואכן עשיתי עבודות הנהלת חשבונות ושיווק. היום אני עומדת וממלאת פחי שמן".

אביה, ילידת קצרין, לא תשכח איך היא ורוני עבדו שעות בכרם כדי להציב ליד כל שתיל טרי שני קרטוני חלב ריקים, כהגנה מפני חזירי הבר. "להגיד שהייתי מגדל זיתים בשביל עצמי? לא", מבהיר שמוליק הילמן, אביו של רוני, השותף איתם במטע. "הזיתים הם בשבילם. מזיתים לא מרוויחים מי יודע מה, ובטח שלא חוגגים".

אביה לוקחת אותנו לשטח, הנושק לגבול הסורי, בג'יפ הפאג'רו החבוט. היו תקופות שבהן נאסר עליהם לעבד את המקום בגלל המצב הביטחוני, ובמלחמה האחרונה, נחת ממש ליד טיל ענק שיורט בדרכו מאיראן.

נוסף על כך, הם מתמודדים גם עם שינויים דרמטיים באקלים. "בשנה שעברה היו 24 טון יבול, והשנה זכינו לשבע טונות בלבד", היא מספרת. "אם אין לפחות שני גלי קור טובים במהלך החורף זו בעיה, ובשנה שעברה לא היה אפילו אחד. תוסיף לזה את ההתחממות הגלובלית, ותראה איך היבול משתנה. לגבי השנה הקרובה, נראה איזה קיץ נקבל".

במקרה, הופיע בשטח ראובן בירגר מכפר קיש, מדריך חקלאי, המומחה בגידול זיתים. הוא הביט בעצים, וקבע שהמסיק הקרוב יהיה מצוין. אביה חייכה. סוף סוף חדשות מעודדות.

המלצה לסיור - עין אי"ה: "המעיין נמצא ליד קיבוץ מיצר", מספר רוני הילמן, שבנוסף לגידול זיתים מדריך טיולי ג'יפים בסביבה. "אפשר להתרחץ בו, והוא גדול יחסית ומתוחזק היטב. כדאי לשבת מתחת לעץ ולצפות על סוריה וירדן". המעיין נקרא על שם סמ"ר אילון יעקב הורביץ ז"ל, שגדל במושב נוב ונהרג בפברואר 2004, בתאונת אימונים בצה"ל.