הסוף למאבק של משפחת גודארד: "אבא יקבר ליד אמא שכל כך אהב"

החטוף החלל מני גודארד הושב לפני יומיים (חמישי) לקבורה בישראל, למעלה משנתיים לאחר שנרצח ב-7 באוקטובר ונחטף לעזה. מני, שהיה דור ראשון לאימו ניצולת שואה, התגורר בבארי והיה מוכר בתור שחקן בקבוצת הפועל בארי והיה המתים המיתולוגי של הקיבוץ.

הוא נרצח ונחטף מביתו בקיבוץ ב-7 באוקטובר והושב לישראל בחמישי האחרון לאחר מעל שנתיים בשבי חמאס. אישתו איילת נרצחה גם היא ביום הנורא. מור ובר, בנותיו, מספרות עליו ועל התחושות יומיים בלבד לפני הלוויתו בקיבוץ בארי.

"הלב הכי גדול שיש"

“עכשיו אפשר לדבר על אבא. הוא היה הלב הכי גדול שיש. הוא לא ידע להגיד לא על שום דבר” מספרת מור ביתו הבכורה. “אבא תמיד עבד כדי להגשים את החלומות שלנו, מהקטנים ועד הגדולים. מהבוקר עד הלילה - כל המהות שלו הייתה המשפחה, לעזור, להיות שם. אנשים שפגשו אותו גם לתקופות קצרות בחיים מספרים איך השפיע עליהם, איך ידע להאמין בהם ולהראות להם את הדרך". היא מתארת את הבית שבו גדלה: “הכול היה בציורים, בדיחות, משחקים. ותמיד יחד עם היכולת לדרוש ולעמוד על שלו”.

"אבא היה אדם ששם את המשפחה במקום הראשון", מור משתפת סיפור משפחתי - שהפך לסמל בעיניה. כאשר סבא שלה הזדקן, מני רצה להעביר אותו לבית האבות בבארי למרות שהתקנון לא אפשר זאת למי שאינו חבר קיבוץ. “מבחינתו זו לא הייתה אופציה אחרת. הוא התעקש לסעוד אותו, אפילו איים לעזוב את הקיבוץ. בהתחלה אישרו זמנית, ולבסוף סבא נשאר שם עד הסוף”.

זוגיות של ערכים

ומעשים אשתו של מני, אמא של בר ומור, נרצחה גם היא ב-7 באוקטובר. בר מתארת זוגיות של השלמה מוחלטת: “אמא הייתה אשת חינוך, ערכים ומילים. אבא היה איש של מעשים. ביחד הם היו זוגיות מדהימה. הם הספיקו לעשות כל כך הרבה, תמיד יחד, אבל גם ידעו להיות עצמאיים. והדבר הכי חשוב לשניהם היה המשפחה”.

כך היה גם כאשר החליטו לאמץ את גוני, אחיה הקטן: “זו הייתה החלטה משותפת ומלאה. הם היו מסורים לחלוטין, גם אם זה בא על חשבון חלומות, וגם למרות הקושי של הורים מבוגרים לילד קטן”.

“זאת הלוויה שלישית שאנחנו מארגנים. רק עכשיו אני מבינה כמה לא היינו שם. זאת הלוויה שלישית שאנחנו מארגנים- קברנו את אמא בקבורה זמנית ואז בבארי, ועכשיו שוב. היינו באאוט לגמרי. בתוך סוף שבוע גשום היינו צריכים להחליט מה רוצים ומה לא”. אתמול, היא מספרת, נפתחה מולם קשת כפולה: “זה היה מחזה מרהיב. הרגשנו שזו ממש מתנה מאבא ואמא”.

"החודש האחרון היה קשה במיוחד", בר מספרת על התקופה המייסרת מאז שאביה הוחזר: “החודש האחרון היה אולי הכי קשה מאז 7/10. אחרי 72 שעות שבהן הוחזרו ארבעה חללים הרגשתי ששוב רצחו את אבא שלי. לא הצלחתי לקום. אנשים מסתכלים עליי בעיניים ולא יודעים איך לגשת”.

לדבריה, גם לאחר שקיבלו הודעה רשמית על מותו, הכאב הלך והחריף ככל שפעימות השחרור נמשכו: “ידענו שהחזרת אבא תהיה מורכבת פחות באופן יחסי. ידעו איפה הוא ממוקם, הרגע שבו מי שהיה קשה יותר להחזיר חזר לפניו גרם לבלבול וקושי בלתי נסבל. בכל פעימה היינו בטוחות שזה הוא. 24 פעמים התאכזבנו מחדש”. היא מוסיפה: “מצד אחד אכזבה שאבא לא חזר. מצד שני, הלב מתמלא בשביל כל משפחה אחרת שמקבלת את היקר לה. אנחנו יודעות היטב מה זה להיות אחרונים”.

"מנציחים אותם בשיר"

על מצבת אמא ומתחת למצבת אבא נכתבים שני בתים מתוך “תודה אנשים טובים” של אריק איינשטיין: “זה השיר שמנציח אותם. כל השנים הם כיוונו אותנו והיו המצפן שלנו”.

מור מדגישה כי המשפחה תיאבק להקמת ועדת חקירה, אך רק לאחר שאחרוני החטופים יוחזרו: “זה חייב לקרות. אבל זה יקרה רק אחרי שכולם יחזרו. נקדיש לזה את חיינו ואת הכוחות שנשארו”. היא מצטטת משפט שאבא אמר בסרטון של שני ההורים שלה מתקופת מבצע שומר החומות, שפורסם מחדש בסוף השבוע: “זה לא נגמר עד שזה לא נגמר, מסכמים רק כשזה נגמר”.

“אנחנו כאן באמת עד שכל החטופים יחזרו. העם לא ישאיר את המשפחות לבד. חייבים להוריד מהשיח את הנושא של חטופים-חללים’. זה לא סגירת מעגל, זו חובה ערכית ומוסרית להחזיר את העם שלנו הביתה”.

היא מסבירה: “זה לא כי הייתי צריכה את אבא שלי. זה כי אני לא יכולה לחיות במדינה שבה חוטפים אדם מהמיטה שלו או לוחם שיוצא להילחם ואף אחד לא דואג להחזיר. כולם חייבים לחזור”. ועל התחושות כעת: “יש הקלה, אבל אין שמחה. הסוף שלנו לא סוף שמח. אני יכולה לנשום קצת יותר טוב — אבל אי אפשר באמת להרגיש הקלה עד שכולם חוזרים”.