בין שקי החול בבילינסון לעמדות הירי בביתנו, "הצלתי" את אבי

מסגד חסן בק היה אז רק בן 32. הוא הוקם לפני שהתורכים עזבו, מדרום-מערב לשוק הכרמל, ואיים משם עלינו, ברחוב קלישר 24. הוא נקרא על שמו של האיש אשר יזם את בנייתו, מושלה הצבאי   של יפו, חסן בק אל-בצרי אל-ג'אבי, שאכזריותו הלכה לפניו.

חיילי ה"הגנה" התמקמו בביתנו, והציבו עמדות יריה לכיוון הצלפים על המסגד. אבא נקרא לשירות, אמא היתה בהיריון והיא ואחי, ינון, החליטו לארוז את חפציהם ולעבור לצפון העיר, למקומות בטוחים יותר. במשך חצי שנה נדדו, כפליטים, בין בתי קרובים שונים, עד שהתמקמו בפתח תקווה, בביתו של הדוד ברוך, אחיה של אמי. כיוון שעברנו לפתח תקווה, זכיתי להיוולד בבית חולים בילינסון, ומאז אני מציין בכל מסמך הדורש זאת ממני, כי מקום הולדתי הוא פתח תקווה, וחש שזו לא האמת ההיסטורית, שהרי לא גרתי שם באמת...

אמא קיוותה מאוד ללדת אותי בחג השבועות. לילה קודם לכן אחזוה צירים ראשונים, והיא הצליחה במשימתה וילדה אותי בערב החג. משום מה הניחה בתיק שלקחה לבילינסון את הספר "כ"ה שנה להבימה", ואפילו הצליחה לקרוא כמה עמודים בו, אבל רק לאחר הלידה סיימה אותו.

זה היה בית חולים במלחמה. אבא קיבל חופשה לרגל הלידה, לקח את אחי והגיע איתו לבית החולים. זה היה יום לאחר תחילת ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור, ולכן זכה בחופשה נדיבה במיוחד. מחלקת היולדות נמצאה בסוף הפרוזדור הארוך. על אדני החלונות היו מונחים שקי חול ובשני צדי הפרוזדור שכבו חיילים פצועים. אבא אחז בידו של ינון כדי להרחיקו מן המראות הקשים מהר ככל האפשר. היתה זו הפגישה הראשונה עם המשפחה שאליה נקלעתי בשמחה. אחת עשרה שנים לאחר שהחליטו להעניק לבנם הבכור שם יפה ונדיר כל כך, נאלצתי להסתפק בשם הכי פופולרי בארץ, רק משום שזה היה שמו של סבי.

לימים אמר לי אבא שהוא חייב לי הרבה. ביקשתי שיסביר למה כוונתו, והוא אמר שבזכותי קיבל חופשה מן הצבא, ואלמלא קיבל אותה, היה עליו להשתתף בכוח שירה ב"אלטלנה"

השיבה הביתה היתה מלווה באנחת רווחה. מן המסגד כבר לא היו יריות. לא היה דמיון רב בין הבית שהושאר לצבא, לבין זה שהוחזר למשפחה. הגאווה הגדולה – המקרר החשמלי – שבק חיים לכל חי, וב-10 השנים הבאות הסתפקנו בארון קרח. אמא ואבא סירבו לציין זאת, ואם מישהו בכל זאת התייחס לכך, הם חזרו ואמרו שזה הקורבן הצנוע ביותר שיכלו להעלות על דעתם.

כיוון שאין רע בלי טוב, היו כמה יתרונות לארון הקרח. ילדי רחוב קלישר נהגו להיתלות מאחורי עגלת הקרח בתקווה שהעגלון לא יראה אותם.

את בלוק הקרח היה ינון לוקח מן העגלה ומביא הביתה במלקחי ענק ובמיומנות רבה, ואנחנו, הילדים, היינו "מנקים" את העגלה מפיסות קרח שנותרו בה, ואשר היוו חלופה סבירה לקרטיב. בשבתות הייתי מתלווה לינון, בדרכו אל החנות היחידה בשוק הכרמל שנותרה פתוחה בשבת – חנות הקרח. הוא בא עם המלקחיים, לקח חצי בלוק שעלה 190 פרוטות וחזר איתי הביתה, כשאנחנו מותירים שביל ארוך של טיפות קרות, ומקיימים שיחות נפש.

לימים אמר לי אבא שהוא חייב לי הרבה, ולא ישכח זאת לעולם. חצי בצחוק וחצי ברצינות. ביקשתי שיסביר למה כוונתו, והוא אמר שבזכותי קיבל חופשה מן הצבא, ואלמלא קיבל אותה, היה עליו להשתתף בכוח שירה ב"אלטלנה".

כבר ידעתי על פרשת אלטלנה, אך לא ידעתי עד אותו רגע, כי אבא היה אמור להיות בכוח שירה בה. שאלתיו מה היה עושה אילו היה שם. הוא אמר לי כי בן גוריון עשה את הדבר הנכון גם כלפי האצ"ל וגם כלפי הפלמ"ח, והיה צורך ביד ברזל כדי להבטיח שיהיה לנו צבא אחד ולא אוסף מיליציות. יחד עם זאת, הוא עצמו מאושר שלא היה צריך להחליט בדילמה הנוראה. אני לעומת זאת, הייתי צריך רק להיוולד, כדי להפוך את אבא לבעל חוב גדול כל כך...