היום שאחרי מחר
ב־1989 הוציא האייתוללה חומייני את הפתווה שלו שמורה לכל המוסלמים לרצוח את הסופר סלמאן רושדי בעקבות ספרו "פסוקי השטן". מאז חלה תפנית מהפכנית במערב, וקשה להגיד באיזה צד נמצאים האינטלקטואלים הליברלים או הרדיקלים בארה"ב, בבריטניה או בצרפת. מה שברור הוא שהתחולל תהליך מואץ בזמן האחרון, שהביא להכשרה מוחלטת של האסלאם הפונדמנטליסטי הרדיקלי ובייחוד בארה"ב.
הביטוי הברור של הפיכת האסלאם הרדיקלי למוקד הזדהות של הארגונים והמוסדות האופפים כמו גלקסיה את המפלגה הדמוקרטית, הוא המאמר הארוך של ניקולס קריסטוף ב"ניו יורק טיימס" שמאשים את ישראל במתקפה של פשעי מין נגד הפלסטינים. מה שחשוב יותר זו ההתייצבות החד משמעית של העיתון מאחורי הכתבה, גם אם המערכת לא פרסמה אותו כתחקיר חדשותי. הצד החשוב הוא, שהטיימס הוא הגוף המשפיע ביותר על המפלגה הדמוקרטית, על הליברלים כביכול בחברה האמריקנית, ופרסום כתבת הביבים של קריסטוף מאותתת, שהטיימס מתייצב בעמדה אנטי־ישראלית נחרצת; כפי שאבחנו עיתונאים בארה"ב: המסר הוא שמעכשיו מתנהל ציד חופשי על ישראל, על כל דבר ישראלי, יהודי. יש בין הדמוקרטים כאלה שכבר מודאגים. האסטרטג הפוליטי הוותיק ג'יימס קארוויל אמר, שההתבטאויות של כל מיני "צעקנים עם פה גדול" נגד ישראל עוד עלולות לעלות לדמוקרטים בבחירות.
בסוריה תלו בובה של נתניהו במדי אסיר
אפשר גם לקחת את הכתבה של קריסטוף למישור של ההסברים האישיים, וזה בהחלט מעניין. אבל היא קודם כל מבטאת תופעה שמתפתחת לאורך שנים רבות ולא הוקדשה לה תשומת לב. למרות שקריסטוף הוא עיתונאי חף מכל גדולה, בכל זאת יזכרו אותו כמו שזוכרים את מאמרו של איליה ארנבורג בפראבדה בסוף ספטמבר 1948. לארנבורג, למרות הכל, היתה איזו גדולה. הוא פרסם מאמר קיצוני נגד הציונות ובכך סימן את המפנה במדיניות סטלין נגד ישראל ועוד יותר מכך - נגד היהודים. זו היתה תחילתו של גל אנטישמי עקוב מדם, שהגיע לשיאו כעבור חמש שנים בעלילת הרופאים.
אפשר להגיד שלא צריך לערב את ההורים. אבל סיקרן אותי מוצאו של ניקולס קריסטוף ומיד נתקלתי בשם פולני, ולדיסלב קריסטופוביץ'. זה אבא שלו. תחקיר על זהות המשפחה שחיבר אירה סטוהל ב"וושינגטון פרי ביקון" מעלה וריאציות שונות של שם אביו. מה שחשוב הוא, שהוא כנראה רומני אולי ממוצא פולני, ששירת ב־1942 בצבא הרומני שנלחם כתף אל כתף עם צבאו של אדולף היטלר במלחמת העולם השנייה. משום מה ניקולס קריסטוף שהתייחס אל אביו בכתבות אישיות ובספר אוטוביוגרפי ניסה לייחס לו זהות ארמנית. ואפשר להבין אותו: הארמנים נמצאים היסטורית בקטגוריית הקורבנות. אבל להיות בצבא הרומני תחת הרודן הפרו נאצי אנטונסקו, בתקופה שבה הרומנים רצחו כ־350 אלף יהודים, זה אירוע שונה. אין הוכחה שהאב השתתף במעשי הנאצים, אבל הוא היה שם כשהרציחות התרחשו.
ההסבר של המלומד הגדול ברנרד לואיס המנוח במאמר גדול משנת 2005 הוא, ש"שנאת יהודים, רדיפת יהודים, ובאופן כללי להיות רע כלפי יהודים" זה דבר שמעניק ל"לא יהודים" תחושת שחרור, תחושת רווחה. פשעי הנאצים עוררו אי נוחות בזיכרון של המערב, כולל שיתופי הפעולה, ההשלמה והאדישות. עכשיו "ישראל ובעיותיה מאפשרים להשליך את משא האשמה ומגבלות הרסנים, ולחזור לפוזיציה המוכרת והנוחה יותר של תוכחה כלפי המדינה היהודית מתוך עמדת עליונות מוסרית".
קריסטוף טשטש לחלוטין את עברו וזהותו של אביו, אבל הוא ועיתונו מביאים לידי סיכום את התופעה ארוכת השנים של הפיכת העולם הערבי/המוסלמי ל"עולם המחר". "המחר" - עולם המחר - הוא מושג בסיסי בתרבות האידיאולוגית שנוצרה בתווך הקומוניסטי־סוציאליסטי־ליברלי. מהו המחר הזה, שהפלמ"חניק חיפש אותו כל כך, "מחפש אותו בלי הרף / למענו לוטש הוא חרב!" פעם זה היה ברור. זאת היתה ברית המועצות והחזון הסוציאליסטי / קומוניסטי.
המיתוס של עולם המחר נשאר אך התרוקן מתוכנו המקורי. הדבר היחיד אולי ש"המחר" של אתמול הוריש לאנשי המחר דהיום הוא שלילת הציונות ומדינת ישראל כשכל זה מגולם במושג "האנטישמיות החדשה". מושג שנכנס לשימוש לראשונה ב־1953.
האידיאל הפך לבדיחה
אורי אבנרי, שעדיין משמש כעורך הראשי של התקשורת בישראל מקברו, הבחין בהתפתחות החדשה כבר ב־1947, בספרון קצר שחיבר בשם "מלחמה או שלום במרחב השמי". הכיוון היה מאבק באימפריאליזם, כשהציונות היתה מהמובילות במאבק הזה, עליית העולם השלישי ובתוכו - העולם הערבי. ב־1952 הוא מצא את הגיבור שלו, מנהיג מהפיכת הקצינים החופשיים במצרים גמאל עבד אל נאצר.
בשנות החמישים עוד גילם נאצר איזה אידיאל של סוציאליזם ערבי, דרך שלישית של מדינות בלתי מזדהות במאבק הבין גושי במלחמה הקרה. על פניו הוא נראה כמנהיג של פשיזם ערבי, כמי שאימץ את הנאציזם באמצעות מאות אם לא אלפי פליטי אס־אס שטואטאו מרחובות גרמניה והתנחלו במצרים ובסוריה. זה היה הרושם הראשוני של הכתב המדריך המוביל של לה מונד אריק רולו. עד שפתאום שינה רולו את טעמו בהשפעת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית.
מי היה מעלה בדעתו שארגוני "זכויות אדם" המוכוונים בידי חמאס, ישמשו כמתווכי מידע לניו יורק טיימס והאו"ם. קל להאשים את "הכסף הקטארי", אבל חמאס מבצע את לוחמת המידע שלו כשהוא מעביר את הרעל שלו דרך הניו יורק טיימס ושלל ארגוני NGO
כשנאצר מת כשלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים אבנרי כתב עליו בהערצה, שלא היה מעניק לשום מנהיג ישראלי. "בעיני הישראלים היה סופרמן, חורש מזימות כל יכול, היטלר של המזרח התיכון... ובצד השנאה - ההערצה... התוחלת הכמוסה שבבוא היום יהיה הוא האיש (שיעשה שלום)... אבל הוא היה אחת הדמויות הגדולות בתולדות המרחב, אדם עתיר הצלחות מופלאות... הוא הוכיח שמנהיג ערבי יכול להיות נקי כפיים (ומגשים) החלום של עולם ערבי מתחדש ומתנער, החוזר ותופס את מקומו כמרכז של תרבות ועוצמה, המעורר כבוד ברחבי תבל", ספד העיתונאי הישראלי המוביל למי שכונה "הרודן המצרי".
אבנרי כמייצג השמאל, עוד לא השתכשך בסגידה לאש"ף וליאסר ערפאת ב־1970. אבל בסופו של דבר ערפאת והפלסטינים מילאו את החלל שהותיר הפאן ערביזם והנאצריזם ושטיחים אדומים נפרסו באירופה לארגון הטרור הפלסטיני.
ברית המועצות, עולם המחר מאתמול, שיחקה תפקיד מפתח בהחדרת הערבים כמייצגי הקדמה והמחר. היא עשתה זאת בעוד היא עצמה שוקעת ומאבדת את עמדת המנהיגות שלה כלפי השמאל בעולם. נקודת המהפך שבו הוזז כדור הארץ מצירו היתה מה שנקרא אצלנו מבצע סיני (קדש) ובעולם מוכר כמבצע סואץ.
בעוד בריה"מ מאבדת מכוחה האידיאולוגי והשפעתה בעקבות הוועידה ה־20, מאבדות צרפת ובריטניה את מעמדן המדיני כמדינות קולוניאליות, השמש שוקעת על האימפריה שנראית עלובה. ומנגד, אלג'יריה עולה עם ארגון השחרור של ה־FLN. נאצר המובס לכאורה הופך לסופר סטאר בינלאומי. מלחמת אלג'יריה מכוננת את התפיסה שרצח המוני בשם האידיאלים שהמרקסיזם עומד מאחוריהם - שחרור לאומי ומאבק בקולוניאליזם, הוא מוצדק.
אבל כאשר האידיאלים האלה נעלמים ונשאר רק הטרור האסלאמיסטי במלוא אכזריותו, מה בדיוק מושך את המערב הליברלי ובוודאי השמאלי האדום לתמוך ואף להזדהות איתו? אפשר להגיד שזה בלתי נתפס. מה גורם לאינטלקטואלים האירופאים והאמריקנים להפנות עורף לסלמן רושדי ולבת דמותו איאן הירסי עלי ורבות כמוה, ולהיכנס לדיאלוג נוטף סירופ מהול בריר עם איסלאמיסטים אירופאים כמו טארק רמדאן?
בסופו של דבר העיניים על הכדור. השמאל הרדיקלי סוחב איתו מורשת של אנטי־אמריקניות, שלילת המערב, הרס הדמוקרטיה, וכמובן שלילה טוטלית של הקפיטליזם שנתפס לא רק בשמאל כאבי הטומאה. הוקמה הברית האדומה-ירוקה (שמאל עם איסלאמיזם טרוריסטי פונדמנטליסטי) ולאחרונה הברית הכחולה־אדומה. בפשטות: המפלגה הסוציאליסטית או הסוציאל דמוקרטית (למעשה, הקומוניסטית) שממנה צמח זוהרן ממדאני הפכה לשליטה של המפלגה הדמוקרטית. בדרך זו חוברת המפלגה הדמוקרטית למשולש הרומנטי שכולל גם את האיסלאמיסטים תומכי חמאס.
המאבקים המשותפים מאז הפגנות ההתנגדות למלחמת עיראק ב־2003 יצרו תהליך של חיבור השמאל באירופה ובארה"ב עם האיסלאמיסטים. קודם היו אלה הטרוצקיסטים שחברו לאיסלאמיסטים; בהמשך גם סתם ליברלים ששונאים את הנשיא בוש ואת המלחמה בעקבות 11 בספטמבר. אבל מזה שני דורות ברור למהפכני המערב, שהחתרנות הקומוניסטית או השמאלית־רדיקלית, גם כשהיא מחוזקת בארגוני טרור כמו הבריגדות האדומות וכנופיית באדר מיינהוף, אינה מספיק אפקטיבית כדי באמת למוטט את הסדר ואת הדמוקרטיה באירופה ובאמריקה.
מי שהוכיח ששלילת ערכי המערב אצלו מקבלת עוצמות שלא נראו כמותן - היו ארגוני הטרור האיסלאמיסטים, וזה הסוד הגלוי. האידיאל של העבר של סוציאליזם וקידמה הפך לבדיחה; האידיאל של היום הוא ניהיליזם גמור של שלילת כל המערכת התרבותית והזהותית שמאפיינת את המערב מאז שהאדם הקדמון צימח צוואר. לאחרונה נודע, שאפילו גדול המחזאים והמשוררים ויליאם שייקספיר עובר "דה־קולוניזציה" באקדמיה. עוד צריך לחכות ולראות מה המשמעות של זה.
בעורקיהם
לאורך השנים תמיד היו לשמאל ולשוחרי הקידמה וגם הדמוקרטיה מיתוסים מגייסים שהיוו מטרה מוסכמת, מעוררת פתוס והזדהות. למשל, מלחמת ספרד במחצית השנייה של שנות השלושים. התועלת התעמולתית המגייסת היתה חשובה לבריה"מ יותר מאשר ניצחון של הפשיזם, במקרה הזה הלאומנים של פרנקו. היתה מלחמת אלג'יריה. גם מלחמת השחרור של הישוב הציוני היתה קרובה במעמדה כאידיאל מגייס למלחמת ספרד או יותר מאוחר אלג'יריה.
לאחר מכן, וייטנאם. אם כי וייטנאם שימשה יותר כגיוס אנטי־אמריקני מאשר פרו־וייטנאמי. אבל האנטי־ציונות, המאבק נגד הציונות בגלגוליה השונים זה סיפור ששורד את כל העליות והמורדות בתולדות השמאל. והערבים תמיד היו שם בקו העימות הדם והחיכוך עם היהודים.
הפלסטינים הפכו ממטרה מדינית שאפשר להבין אותה בעבר, לחלק ממחזור הדם הפוליטי ברוב מדינות אירופה, בוודאי בצרפת, בבריטניה, בבלגיה אולי גם באיטליה.
חמאס זורם בעורקי המערכת המפלגתית האירופית. עכשיו גם בארה"ב. מי היה מעלה בדעתו שארגונים המופיעים כארגוני זכויות אדם המוכוונים בידי חמאס, ישמשו כמתווכי מידע לגופים כמו הניו יורק טיימס ובוודאי האו"ם. קל להאשים את "הכסף הקטארי". אבל חמאס מבצע את לוחמת המידע שלו כשהוא מעביר את הרעל שלו דרך הניו יורק טיימס ושלל ארגוני NGO – ואלה המקורות המוסמכים שמכניסים את החומר לוורידים של השמאל הבינלאומי והישראלי.
התפיסה המוכרת בישראל, והיא שיקוף של התהליכים במערב, היא שמול הלחץ האימפריאליסטי האלים הבלתי פוסק של האסלאם וארגוניו, מוכרחים להגיע להסדרים אפילו זמניים באמצעות ויתורים.
הדו־שבועון "כותרת ראשית" דיווח באוקטובר 1984 שישראלי בשם פרופ' אסא כשר הופיע בפורום של יהודים וערבים בגרמניה והציע החזרת פליטים ליפו ומשא ומתן על עתיד הגליל: "אני לא מוציא מכלל אפשרות שהגליל יציג בפני בני אותה דילמה שהגדה (יהודה ושומרון בשמאליזית) מעמידה בפנינו היום. כדי לשמור על הרוב היהודי בישראל ועל משטרה הדמוקרטי של המדינה, יתכן שיהיה צורך להעניק לגליל מעמד נפרד, למשל מחוז אוטונומי".
התוצאה בסוף היא, שקבוצות פוליטיות שמתקוממות מול ויתורים כאלה כפי שבאו לביטוי בהסכם אוסלו ובהתנתקות, מתחילות להצטייר כ"מכשול לשלום". כאויב. כך מוצגים מנהיגים ותנועות שמתנגדים ללחץ משמאל להגיע לפשרה קיומית מול הפלסטינים, אש"ף או חמאס. למען עולם המחר של העולם המוסלמי גם טבח 7 באוקטובר מתקבל כהתגלמות הצדק. "ההיסטוריה לא התחילה ב־7 באוקטובר", אמרה נשיאת אירלנד – שאחותה נעצרה על ידי ישראל כאחת המשתתפות במשט הטורקי לעזה.
למען עולם המחר של העולם המוסלמי גם טבח 7 באוקטובר מתקבל כהתגלמות הצדק. "ההיסטוריה לא התחילה ב־7 באוקטובר", אמרה נשיאת אירלנד. היא לא מתכוונת לפרעות שהפלסטינים הערבים עשו נגד יהודים בארץ ישראל החל מ־1920
היא לא מתכוונת לפרעות שהפלסטינים הערבים עשו נגד יהודים בארץ ישראל החל מ־1920, וגם לא לניסיון להשמיד את הישוב היהודי ב־1948, בבחינת אפילוג שמגשים את המצופה מבעלי בריתם של הנאצים. היא התכוונה לתקלות ההיסטוריות שבהן ישראל המאוימת והמותקפת הנחילה תבוסות לערבים.
