"שרב כבד בכל חלקי הארץ" אמר החזאי, אבל באופן מפתיע, בכרם בשרונה, בשעת בוקר, מזג האוויר די נסבל. שמונה נערים ונערות עוברים בין השורות, מנקים את גפני היין מ"חזירים". שרונה, אגב, זה לא רק נדל"ן בפריים לוקיישן בתל אביב. זה מושב בגליל התחתון שהוקם ב־1938. היום, כאז, הוא מתבסס על חקלאות באדמה הפורייה. כמה מהחקלאים כאן, כמו עוד 450 חקלאים ברחבי הארץ, מעסיקים את חניכי "אדם ואדמה" בעבודות החקלאיות. אחד מהם הוא אופיר שחר, תלמיד י"ב.
יו"ר מועצת התלמידים והנוער: "קוראים לאחדות אמיתית"
למה אתה לא משחק ב־PS5 כמו כולם?
"זה לא נותן את תחושת המשמעות שיש בעבודה קשה, וגם העבודה בחקלאות מחברת אותי, לפחות - ואני מאמין שגם את שאר החבר'ה כאן - לאדמה. דרך הפלייסטיישן זה לא היה קורה. הגעתי הנה כי משך אותי זה שלא לומדים כל היום אלא גם עושים דברים בידיים ויוצאים החוצה".
לקח זמן להתרגל?
"אני חושב שלכולם קשה פה בהתחלה. היה לי קשה לקום בבוקר. זה אחד האתגרים הכי גדולים שהיו לי, ועדיין יש לי. יש ימים שאני קם ממש עייף ובלי כוח, אבל לא היה יום שלא יצאתי לעבודה".
בתי ספר חקלאיים בכלל, ו"אדם ואדמה" בפרט, נחשבים למאתגרים מאוד. החניכים קמים מדי בוקר בחמש, ובשש הם כבר בשטח, עם הציוד ואוכל שהכינו בעצמם. הם עובדים חמש שעות ביום בחקלאות, בכל עונות השנה, ואז חוזרים, מתקלחים, אוכלים והולכים ללמוד שלוש שעות. החניכים אחראים לכל דבר שנוגע למחייתם ולעבודתם - מהכנת הכריכים בבוקר, דרך השיבוץ לעבודה אצל החקלאים ועד לניקיון המגורים והכיתות.
אל הפנימיות הפרושות מחצבה ועד לצפון רמת הגולן מגיעים חניכים מכל הארץ, וכמו סדר היום הנוקשה, כך הכללים הקפדניים: אין אלכוהול, אין עישון, ואלימות גופנית או מילולית גוררת עונש כבד. ובכל זאת, שיעורי הנשירה מהתוכנית נמוכים. רשת "אדם ואדמה", מבית השומר החדש, הוקמה ב־2015, ולומדים בה 320 חניכים בשש תוכניות בכל הארץ, בכיתות י' עד י"ב, דתיים, חילונים, ומה שביניהם - ויש גם מעברים בין ההגדרות.
בלי כפפות
אופיר מסיים לנקות שורת גפנים אחת, וכשאנחנו עוברים לשורה הבאה אני תוהה בקול מה מעניין אותו בעבודה המונוטונית הזאת. "רוב העבודות החקלאיות די חוזרות על עצמן, וזה נותן הזדמנות להתבונן פנימה, להתרכז במטרות האישיות שלי. המקום הזה, בכלל, הפך אותי לאדם הרבה יותר פתוח. לפני שהגעתי הנה הייתי בבית הספר של הקיבוץ שלי עם חברים שלי מכיתה א', ולא נחשפתי לאנשים שונים ממני".
אופיר, תלמיד י"ב: "רוב העבודות חוזרות על עצמן, וזה נותן הזדמנות להתבונן פנימה. המקום הזה, באופן כללי, הפך אותי לאדם הרבה יותר פתוח. עד שהגעתי הנה הייתי בקיבוץ, רק עם חברים שלי מכיתה א', ולא נחשפתי לאנשים שונים ממני"
טוב, הגזמתי. לא ממש נעים בכרם. הגפנים נמוכות ולא נותנות צל, יש פה קוצים וכל מיני חולירות. זה לא מפריע להילה גורן מקיבוץ החותרים, תלמידת י"א.
למה את כאן?
"היה לי נורא משעמם. רציתי לעבור בית ספר, לעשות משהו עם עצמי, לעבוד בחקלאות. כשהגעתי הנה קצת הרתיע אותי שזו פנימייה, וגם ההורים שלי הופתעו מהאפשרות, אבל כשהם הגיעו ליום הפתוח הם נדלקו על זה כמוני".
לא חששת לעזוב הכל?
"פחדתי שהחברים שלי מהקיבוץ כבר לא יהיו חברים שלי, ושאפספס דברים כמו להדריך בתנועת הנוער בקיבוץ. ברור שמפספסים דברים, וברור שזה קשה שכל החברים שלי במקום אחד ואני במקום אחר. אבל לומדים לחיות עם זה. עם הזמן הבנתי שבחרתי להיות פה למרות הקושי ולמרות הוויתורים".
היו לך רגעי שבירה?
"ברור. לדעתי לכולם היו, זה חלק מהתוכנית. אם את פה ואת לא שואלת את עצמך 'מה אני עושה פה?' ו'למה אני עושה את זה לעצמי?', משהו בך לא בסדר. אין לנו שנייה לנשום. פשוט צריך למצוא את הנחת בתוך זה. נכון, עכשיו נראה שאני עובדת, אבל בתוך זה אני בנחת שלי. את מבינה? יש לי המון זמן לחשוב. עבודה חקלאית ממש מרפאת לפעמים. האמת היא שבהתחלה היה לי נורא קשה לעבוד שש שעות ולחשוב, אבל עכשיו אני נהנית מזה ממש. למדתי להסתדר יותר טוב עם עצמי".
מה היה לך הכי קשה?
"הרגשתי לא שייכת. שאני עוברת משהו שאף אחד לא עובר. שכולם מצליחים להתחבר אחד לשני וליהנות מהעבודה, ורק אני לא".
ואז גילית שיש עוד ילדים שמרגישים כמוך?
"ברור! כולם!"
היא עובדת בלי כפפות, כי היא אוהבת להרגיש את הצמחים. "בסוף טוב לי פה, ואני מרוויחה כאן המון. זו הדרך הכי טובה שיכולתי למצוא כדי להעביר את הזמן שלי בתיכון. יש לי פה המון חברים טובים, אני נהנית מהעבודה ואני גם מוצאת בה המון משמעות. החיבור לארץ, לאדמה. אנחנו עובדים בכל עונות השנה, בכל סוגי העבודות, זה מטורף ממש, זה חיבור חזק.
"את גם נעשית מודעת פה לתהליכים בעצמך ובאחרים. דברים לא פשוט קורים, מתחילים ונגמרים. כמו בגפן, כמו בחקלאות בכלל. באמת הכל מתחבר. מי שלומד כאן, יש לו יותר סבלנות והוא מבין טוב יותר מה הוא עובר. כל התחושות והמשברים הם זמניים, וכשטוב לאדם - כל האתגרים מתגמדים".
נוסף על "אדם ואדמה", פועלת בארץ גם רשת "רגבים", שבה לומדים כ־1,000 תלמידים דתיים, בשמונה תוכניות, מהגולן ועד הנגב. הלו"ז שם דומה לזה של "אדם ואדמה". "יש לילדים האלה יכולות גבוהות, הם קולטים מהר בלימודים, ואת שאר הזמן הם מנצלים לחקלאות", מסביר גבריאל חמו, מנכ"ל עמותת "רוח הגולן", שתחתיה פועלת "רגבים". "התוכנית קשה, אבל קשה זה טוב, זה מחשל. אנחנו, ההורים, צריכים להאמין בהם. זה הכל. לא לפחד לדרוש".
בעקבות השורשים
אוקיי, אז הנערים הנדירים האלה נהנים מהעבודה למרות הקושי, אבל האם קיים מאחורי הסיפור גם אלמנט כלכלי־לאומי? האם המדינה אכן זקוקה לידיהם העמלות? "ראשית, יש מחסור בכוח אדם", מסביר לי החקלאי שעובד פה עם בני הנוער. "שנית, יש כאן קבוצה של חבר'ה חרוצים מאוד ואיכותיים בצורה קיצונית. אין דברים כאלה. הם עובדים מתוך אהבת הארץ והאדם, יש להם הספק גבוה, וזו פשוט עבודה איכותית במחיר אטרקטיבי מאוד".
התשובה, ובכן, היא גם וגם וגם - התוכנית נחוצה למדינת ישראל גם בפן החינוכי, גם בפן הלאומי וגם, קצת, בפן הכלכלי. "איך הנערים שלנו יחזיקו את המדינה הזאת בלי חינוך, בלי שורשים עמוקים?", תוהה טלי אלמוז מהר תבור, ממקימות "אדם ואדמה תבור", אשתו של דובר צה"ל לשעבר, אלוף מוטי אלמוז, שעובד בחווה לצידה. "היום 'ציונות' ו'הגשמה' הן כבר לא מילים גסות. בטח אחרי המלחמה. בלי זה אי אפשר להתמודד עם המציאות".
רננה אנגל (38), מנהלת התוכנית יחד עם שכניה זיוון, גדלה באחד מיישובי עוטף עזה. היא בעלת עדר בקר, והיום גרה ברמת צבי, נשואה ואם לשלושה. "הפריחה בתיכונים החקלאיים בשנים האחרונות נובעת מזה שהנוער מחפש משמעות ועשייה אמיתיות, במיוחד מאז 7 באוקטובר", היא אומרת. "הוא מחפש חיבור פיזי ורוחני למקום הזה. התקופה האחרונה הביאה איתה הרבה עיסוק בעניין הזהות, וכאן יש משהו מאוד ברור - חקלאות זה לא רק כלכלה, זה גם ערך מיוחד וחשוב ביותר של חיבור לאדמה, לשורשים".
אנגל מבהירה שאכן קיים צורך אמיתי, מהותי, בבתי ספר כאלה, ממש כמו פעם, כשהנוער תרם לפתרון בעיות לאומיות. "כשבערבה היה משבר גדול בחקלאות, הוקם 'אדם ואדמה חצבה', וכשבגליל היתה בעיה במשילות, הקמנו את 'אדם ואדמה תבור'. עכשיו הקמנו שתי תוכניות בעוטף, ובשנה הבאה תיפתח תוכנית נוספת ביראון שבגבול לבנון".
היא מספרת שמבחינת משרד החינוך זו היתה צפרדע שלא היה קל לבלוע. הם לא הצליחו להבין איך ניתן ללמוד לבגרות מלאה בשלוש שעות לימודים ביום. אלא שאז הגיעה הקורונה, ואחרי שבוע-שבועיים, כשתלמידי בתי הספר החקלאיים חזרו ללימודים ולשדות, האסימון נפל. "הם פתאום הבינו שהשזיפים חייבים להיקטף, לא אכפת להם קורונה או לא", אומרת אנגל. "גם ב־8 באוקטובר התייצבו פה תלמידים לעבוד, בזמן שהמדינה היתה בשוק. הם הבינו את המשימה שלהם.
"הם לומדים פה יהדות לעומק מהמקום של ערכים, מוסר, היגיון. היהדות שייכת לכולם, וגם הציונות. מי שהזיעה שלו נטפה על האדמה הזאת, לא משנה כמה יהיה קשה כאן בעתיד - לא ישקול לעזוב. הוא מבין שכל אחד כאן חשוב, גם אם הוא רק קוטף לימונים.
"בתוך כל האידיאלים, לכל אדם יש את הקשיים שלו. יש תלמיד שצריך לזמור בכרם, למשל, והאצבעות שלו קופאות, והוא לא מבין מה הוא עושה פה. אנחנו על זה, רואים את רגעי המשבר האלה, ויש כאן כל מיני גורמים שמלווים אותם. גם העובדה שהצוות יוצא איתם לעבודה ומתקשה איתם באותם רגעים נותנת להם כוח. אנחנו גם מדברים הרבה על הסדק, על כך שגם בין המרצפות צומחים דברים. השאלה היא מה אתה בוחר לעשות עם הקושי".
נוסף על כך, משרד החינוך מפעיל ברחבי הארץ יותר מ־60 חוות לחינוך חקלאי, ובהן לומדים עשרות אלפי תלמידים, מהגן ועד י"ב.
להשתלט על הסוס
בתי הספר החקלאיים "רגבים" ו"אדם ואדמה" לא המציאו את הגלגל. הוא הומצא ב־1934, עם הקמת בית הספר החקלאי "כדורי", שעדיין פועל ממש כאן בכפר תבור. המקום שבו למדו גדולי האומה, ביניהם יגאל אלון ויצחק רבין, ואפילו אלי יצפאן. פעם זה היה בית ספר אליטיסטי שכדי להתקבל אליו היית צריך להיות הבן של בן גוריון. היום זה בית ספר אזורי שעדיין שומר על המסורת החקלאית ועל הערכים שלפיהם הוקם.
הילה, תלמידת י"א: "אם את פה ואת לא שואלת את עצמך 'מה אני עושה פה?' ו'למה אני עושה את זה לעצמי?', משהו בך לא בסדר. אין לנו שנייה לנשום. פשוט צריך למצוא את הנחת בתוך זה. עבודה חקלאית מרפאת. היום אני נהנית מזה ממש"
אביו וסבו של סהר פלג (15) למדו ב"כדורי", והיום גם סהר עצמו. הוא מטפל בסוסים במשק ולא מפסיק לחייך - גם משום שהראיון הוציא אותו משיעור אנגלית. "יש בלימודים פה משהו שקושר אותי לעבר", הוא אומר, "מאוד מגניב להיות באותו בית ספר כמו סבא, זה מאוד נדיר בארץ. אני אוהב את המשק, את הערכים ואת החברים. למדתי כאן המון כלים לחיים. איך להשתלט על סוס, איך לגדל צמחים, איך לעשות כל מיני דברים, ולא רק בעט ובעיפרון".
חברתו לכיתה, נועה בן זאב, מוסיפה: "אני אוהבת את הבחוץ, פחות את הכיתה. מאז שהיינו ילדים עבדנו עם הידיים, וכאן אנחנו עובדים במשק, בחממות, בפינת החי, בדיר, בסוסים". הראיון נקטע על ידי הצלצול שהוא, כמובן, השיר "שיבולת בשדה".
ב"כדורי" לומדים, בכיתות ז' עד י"ב, כ־1,600 תלמידים, חלקם במתכונת פנימייתית. "החשיבות העליונה היא עצמאות תזונתית במדינת ישראל", מסבירה עדנה בז, מנהלת בית הספר. "אנחנו לא יכולים להיות תלויים באיש, ואני לא בטוחה שמבינים את זה בחלונות הגבוהים. מעבר לזה, מדובר בערך: כשאתה קרוב לאדמה, כשאתה מייצר את מה שאתה אוכל, אתה בתודעה של הודיה, אתה יודע להעריך את זה, אתה צנוע יותר. יש משהו בקרבה לאדמה שקצת הלך לאיבוד בעידן החדש".
"אנחנו לא מגדלים בהכרח את הרפתן הבא, אלא תוך כדי עבודה התלמידים מבינים את הקשיים של הרפתן ויכולים לקחת את זה קדימה", מסביר רועי בר אילן, מנהל כפר הנוער כדורי. "יש לנו בוגרים שהקימו חברות אגרו־טק אדירות. לשם אנחנו מכוונים, למקומות של החדשנות, יחד עם מוסר העבודה ואהבת הארץ".
השעה כעת בכרם היא תשע בבוקר, והשרב שהבטיחו החזאים כבר מורגש היטב. החבר'ה מוציאים כריכים שהכינו בחמש בבוקר, אוכלים ונחים, מקווים להצליח לגנוב טבילה במעיין הסמוך אם יסיימו את העבודה מוקדם.
בן אייל מנהריה הגיע ל"אדם ואדמה תבור" בשנה שעברה, כשהיה בכיתה י"א. "ממש כיף לי פה", הוא מעיד.
אבל אתה קם בחמש בבוקר.
"כיף להתכרבל, אני לא אשקר, אבל לקום לעבודה זה כיף מסוג אחר. זה משהו שיותר מתאים לי. היום מתחיל בעשייה, ואז הוא כבר מלא, לא משנה איך הוא יימשך. כשהגעתי ראיתי שגם הלימודים טובים. יצאה לי בגרות די טובה בעיניי".
בן למד ל־5 יחידות בחקלאות, 5 יחידות באנגלית ו־5 יחידות במתמטיקה, רחוק מאוד מהסטיגמה הישנה של בתי ספר מקצועיים או חקלאיים. כשאני שואלת אותו איזו עבודה הוא הכי שונא לעשות פה, הוא מתקשה לענות.
ואיזו עבודה אתה הכי אוהב?
"בעיקר זמירות וקטיף קלמנטינות. אני חושב שרוב הנערים בגילי יעדיפו קטיף קלמנטינות על טלוויזיה ומחשב, הם פשוט לא נחשפו לזה. אם לא הייתי כאן, היתה לי הרבה פחות מודעות לכל העניין של מה ומי אני רוצה להיות. גם מוסר עבודה היה חסר לי. בעיקר אני חושב שלא הייתי מוצא משהו שבאמת עושה לי טוב ומביא לי נחת. זה גילוי שהיה מאוד משמעותי עבורי.
"הייתי מחובר לארץ גם לפני התוכנית, ועכשיו אני מאוד מחובר לאדמה באופן כללי. אולי אין הרבה אנשים שהולכים לבית ספר חקלאי, אבל זה לא נראה לי כזה מיוחד. מצאנו פשוט מה שמתאים לנו. מבחינת הנפש והלב - אין יותר טוב מזה".
שר החינוך, יואב קיש: "כשילדים עובדים יחד באדמה, הם לא רק לומדים על חקלאות – הם חווים מה זה להיות חלק מהארץ הזו, מה זה שורשים אמיתיים ומה זו יצירה ישראלית משותפת. זו לא רק למידה על חקלאות, זה שיעור חשוב בציונות מעשית."
