הרכבת הזו יצאה מזמן, וכל המדינה עלולה לרדת מהפסים

יו"ש.

הגורם הביטחוני הבכיר היה חד בדבריו. האירוע בקוסרה הוא קטסטרופה, אמר. אנחנו מתגלים בו במלוא מערומינו. המדינה היא הריבון בשטח רק על הנייר. בפועל, הריבון הם הקיצונים היהודים. הם קובעים את הטון. כולם מפחדים מהם, כולל הצבא, ובעצם בעיקר הצבא. זה ייגמר באסון.

ביקשתי ממנו לפרט. הוא אמר שקשה לבחור מאיפה להתחיל. העובדה שאנשי ימין קיצוני מקימים מאחז לא חוקי, שלא מפונה מיידית. העובדה שבמשך כמה ימים הם חוסמים את הכניסה והיציאה לכפר באין מפריע. העובדה שחיילים הצטלמו איתם, כאילו מדובר בסחבקיה ולא בפורעי חוק וסדר. העובדה שהם מקבלים מודיעין מתוך הצבא על פעולות עתידיות. העובדה שהתקשורת העולמית יושבת על האירוע, ומציגה את ישראל כמדינת אפרטהייד. העובדה שהרשתות החברתיות הפלסטיניות והערביות גועשות, כולל קריאות לנקמה. העובדה שגם חמאס עט על האירוע, בניסיון לחזק את מעמדו. ובעיקר העובדה שהם מקבלים רוח גבית.

גורם ביטחוני בכיר מסביר שלקיצונים היהודים ביו"ש יש רוח גבית ישירה ורוח גבית עקיפה. המינוח שבחר קשה לעיכול, כי הוא שאוב מעולמות האויב. יש להם זרוע צבאית, שפועלת בשטח, וזרוע מדינית, שיושבת בכנסת ובממשלה - הוא אומר. להערכתו, זה יוביל לקטסטרופה

ביקשתי שיהיה ספציפי. הוא ענה שיש רוח גבית ישירה, ויש רוח גבית עקיפה. הישירה מגיעה מהפוליטיקאים. המינוח שבחר קשה לעיכול לאוזן ישראלית, כי הוא שאוב מעולמות האויב. יש להם זרוע צבאית, שפועלת בשטח, וזרוע מדינית, שיושבת בכנסת ובממשלה. ביקשתי שמות. הוא ענה שלא חסרים. סמוטריץ', בן-גביר, סטרוק, סון הר-מלך, ושורה ארוכה של ח"כים בליכוד, אבל יותר מכולם ראש הממשלה ושר הביטחון שלא אומרים דבר ולא עושים דבר - למרות שזה תפקידם. העיקר ששריינו את שר הביטחון כדי שיוכל להתמקד בביטחון.

שאלתי לגבי העקיפה. הוא ענה שהיא מגיעה ממערכת הביטחון. מהמשטרה שלא באמת שותפה למאבק בטרור היהודי. משב"כ שחושב שהדרכים האלטרנטיביות שלו יפתרו את הבעיה. מהצבא שלא ממלא את ייעודו. אבי בלוט (אלוף הפיקוד - י"ל) היה גיבור לרגע, כשקיבל רוח גבית מראשי ההתיישבות במאבק שלו נגד שר הביטחון. במקום שיתחזק, הוא נחלש. הוא רועד מפחד.

תהיתי לאן זה יוביל להערכתו. הוא חזר על המילה "קטסטרופה". היעד המוצהר הוא לקבוע עובדות בשטח. היעד הלא מוצהר הוא למרר את החיים לפלסטינים, בתקווה שיעזבו. יעד משנה הוא לייצר הרתעה: מול הפלסטינים, וגם מול הישראלים - מול כוחות הביטחון, ומול הממשלה, הנוכחית והבאה בכל הרכב שלא תהיה. שאף אחד לא יעז להתעסק איתם, לא עכשיו ולא בעתיד.

ומה אז, שאלתי. או שלפלסטינים יישבר, ויתחיל גל טרור ואפילו אינתיפאדה, שיובילו לפעולה נרחבת של צה"ל ולמלחמה, שזה בדיוק מה שקיצוני הימין רוצים. או שהרשות הפלסטינית תתמוטט על הראש שלנו, ואנחנו נצטרך לדאוג לקיום של שלושה מיליון פלסטינים. או שלעולם יישבר מאיתנו, והוא ידחק בנשיא טראמפ לפעול או שיפעל בעצמו ויהפוך אותנו למוקצים. אנחנו כפסע משם.

יו"ש 2.

אפשר לנפנף את הדברים הצידה בטיעון שמדובר בעוד בכיר רופס ששבוי בקונספציה, ואפשר להקשיב. הנעשה ביהודה ושומרון לא זכה בשלוש השנים האחרונות לקשב ראוי. הציבור והתקשורת היו ממוקדים בעזה, ואחר כך בלבנון, ואז באיראן, ובדרך גם בסוריה ובתימן. יו"ש עברה לידינו, למרות שהשפעתה על החיים שלנו כאן היא הגדולה ביותר.

התקופה הזאת, וגם חוסר העניין הציבורי, נוצלו לתנופה חסרת תקדים בשטח. תקציבי עתק הועברו מזרחה מהקו הירוק. למעלה מ-100 ישובים וחוות הוקמו, ואחרים שהיו בלתי חוקיים הוכשרו. הכבישים הורחבו ולעיתים קרובות הוכפלו. הריבונות הישראלית ניכרת בכל פינה, אבל היה לה גם מחיר: קיצוני הימין הרגישו חופשי להרים ראש. לא בחשכת ליל כמו בעבר, אלא לאור יום. בקבוצות גדולות שכבר מזמן אינן עונות לתיאור עשבים שוטים. לפני שבועיים הובאו כאן הנתונים: הטרור הפלסטיני בדעיכה, הטרור היהודי בנסיקה.

נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד

• המתקפה באיראן שטראמפ בלם: "עמדנו להשמיד את שאריות המשטר" | עמית סגל
  
  
• למה באמת יאיר גולן הפר את הבטחתו לעינב צנגאוקר? | עירית לינור
  
  
• שינוי הכיוון של בנט, והמלכודת שמחכה לאיזנקוט | משה קלוגהפט

מצופה היה מכל הגורמים - בממשלה ובמערכת הביטחון - לפעול, ולו כדי להלבין את השינוי הדרסטי שעובר השטח. הם העדיפו להתמקד בגזרות האחרות, שהיו תמיד אטרקטיביות יותר. צה"ל אמנם תגבר כוחות, אבל לא נתן מענה ממשי. זה הוביל לאנרכיה. לאיש הישר בעיניו יעשה. התוצאה היא מה שקרה השבוע בקוסרה. זה לא רק המצור הלא חוקי שמטילים קיצונים יהודים על אזרחים פלסטינים: זה הצפצוף המתמשך על החוק ועל הריבון - המדינה, הממשלה, הצבא.

טועים השרים והקצינים שמעלימים עין, בתקווה שזה יעבור. זה לא; כל אירוע כזה הוא המבוא לאירוע הבא, שתמיד יהיה אלים יותר. עבור הקיצונים בגבעות, המדינה ושליחיה הם רק המלצה. איך אמר הבכיר? גם אם ימנו את סמוטריץ' לאלוף פיקוד המרכז, תוך חודש הוא יוגדר כשמאלן וכאויב ההתיישבות.

אחרי התקרית בחודש שעבר בכפר תל, שבה נהרגו שני ישראלים וארבעה פלסטינים באירוע חיכוך שהפך לפיגוע, הלינו רבים על כך שהיהודים הוצגו כתוקפנים, בעוד האיום נובע רק מהפלסטינים שאחראים למצב המעורער בשטח. המציאות מוכיחה שהמצב מורכב יותר. הטרור הפלסטיני הוא אתגר תמידי, אבל הטרור היהודי הוא לא המצאה: הוא סכנה. סכנה לחיי אדם של יהודים ופלסטינים, סכנה להתיישבות שרובה מתנערת ממנו, סכנה לביטחון כלל תושבי ישראל, סכנה למעמדה של המדינה וליחסיה עם העולם. יש מי שאומר שרצוי לטפל בסכנות בעודן קומקום, בטרם יהפכו לקטר. במקרה הזה הרכבת כבר מזמן נוסעת, והיא מאיימת להוריד את המדינה כולה מהפסים.

הברית.

בסעודיה, פקיסטן וטורקיה חגגו השבוע את הסכם ההגנה שחתמו. ארדואן השווה אותו לברית נאט"ו. הפרשנים נחלקו בדעתם אם הוא נובע מרצון להציב משקל-נגד סוני לאיראן, או מרצון למצוא פתרון לחולשה שמקרינה ארצות הברית. גם מצרים הביעה עניין גלוי להצטרף להסכם, וגם מדינות נוספות.

בישראל, דווח, "עוקבים בדאגה" אחר ההסכם. הסיבות לדאגה מובנות. מההתקרבות של סעודיה לטורקיה העוינת, ועד להתחייבות להגנה הדדית במקרה שאחת המדינות תותקף. במזרח התיכון הכאוטי, אין לדעת מי יידרש לפעול איפה ומתי. בכל תכנון מבצעי עתידי יילקח מעתה בחשבון שאפקט משק כנפי הפרפר יהפוך אירוע טקטי-מקומי לסערה אזורית.

ההסכם הזה הוא במידה רבה תולדה של כישלון ישראלי. סעודיה היתה אמורה להיות עכשיו בצד של ישראל. בין הצדדים נוהלו שיחות אינטנסיביות, שהיו סיבה מרכזית להחלטתו של יחיא סינוואר לפתוח במתקפת 7 באוקטובר. המגעים נמשכו גם אחר כך, בחסות אמריקנית (של ממשל ביידן, ואחריו של ממשל טראמפ). הסעודים היו מוכנים לתת הרבה - נורמליזציה, הסכמי ביטחון וכלכלה - אבל היה להם תנאי אחד: שההסכם יכלול התחייבות לפתרון עתידי של הסוגיה הפלסטינית. הם לא דרשו שלום, לא הכרה במדינה פלסטינית, אפילו לא צעדים בשטח. רק התחייבות עמומה, שממילא מי יודע אם ומתי תקוים בעתיד.

ישראל סירבה, למרות לחץ אמריקני כבד. נתניהו חשש לעתיד ממשלתו, וויתר. הפוליטיקה ניצחה את האינטרס הלאומי. צחוק הגורל - וליתר דיוק: הטרגדיה של הגורל – היא שבתוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ, ישראל הסכימה להרבה יותר משביקשו הסעודים. בריאד חיפשו פתרון אחר, ואחרי שנכזבו מהתקווה שהמלחמה תפיל את השלטון בטהרן - בחרו בברית עם טורקיה ופקיסטן.

ארדואן רשם לעצמו עוד ניצחון, וחיזק את מיצובו כגורם רב השפעה באיזור. בעוד ישראל מרוכזת בטהרן, מתפתח לה אתגר עצום באנקרה תחת מנהיג שרואה בעצמו את בן-דמותו המודרני של סלאח א-דין. צריך רק לקחת את הפעלתנות של טורקיה בים, את ההצטיידות הצבאית, את ההשפעה הגוברת בסוריה ובעזה, את הפעילות באמצעות עמותות שונות במזרח ירושלים, את הקרבה לארצות הברית בכלל ולטראמפ בפרט שעלולה להתבטא ברכישת אמל"ח מתקדם, וכעת את ההסכם, לחבר לעוינות הגלויה כלפי ישראל - ולכל הפחות לקבל תמונה מדאיגה.

אבל בירושלים נרדמו בשמירה. השבוע קפצו שם כמוצאי שלל רב על הידיעה לפיה מדינה ערבית אחת ששמה נאסר בפרסום בצנזורה, אמרה למדינה ערבית אחרת ששמה נאסר לפרסום בצנזורה, שכדאי לה לחתום על הסכם עם ישראל ואז להתחזק צבאית - ולתקוף. מאז 7 באוקטובר כל ידיעה כזאת מחייבת התייחסות רצינית כדי שלא להיות מופתעים, אבל במחוזותינו היא נוצלה לקביעה האוטומטית שכל הערבים אויבים. זה, אגב, מה שאמרו מי שהזהירו מפני הונאה מצרית ערב ביקורו של סאדאת בישראל ב-1977. בפועל, הסכם השלום בין המדינות נותר יציב כבר כמעט חמישה עשורים, למרות אינספור אתגרים ומהמורות.

קטארגייט.

נתניהו הקדיש השבוע שעות ארוכות לחיזוק הברגים במפלגתו, כדי לוודא שח"כים שיתאכזבו בפריימריז יפוצו בדרכים אחרות. הוא גם מצא זמן לבקר בקניון מלחה ובמקומות נוספים, מה שלא הותיר בידיו שעה פנויה להיפגש עם חוקרי המשטרה בפרשת קטארגייט. כבר חודשים ארוכים שהם מבקשים לשמוע ממנו על הפרשה, מה ידע ומה אישר, אבל לראש הממשלה אין זמן.

נתניהו יודע שהוא נתון בפרשה הזאת במצב של אחד או אפס, שחור או לבן. אם ידע ואישר שאיש אמונו הקרוב, יונתן אוריך, עובד עבור קטאר ומקבל ממנה כסף (כולל במהלך חלקה הראשון של המלחמה), הוא הסכים בכך להפעלת סוכן קטארי בלשכתו. אם לא ידע ולא אישר, מדוע החזיר את אוריך לעבודה במחיצתו – באותה הלשכה, המסווגת, הרגישה – כשכבר ברור כי עבד בשכר עבור מממנת החמאס ומובילת הקמפיין נגד ישראל בעולם.

נתניהו מעדיף שלא לענות, כדי שלא להסתבך. אבל השאלות נערמות, וסופן שיישאלו, בין אם במשפט פלילי ובין אם בוועדת חקירה שתקום. על נתניהו היה לדעת, ולכל הפחות להתעניין, משום שהקמפיין להשחרת מצרים - שאותו ניהלו אוריך, ישראל איינהורן ואלי פלדשטיין - הטריף את קהיר, שהטריפה בתגובה את ישראל. זה עלה בכל מגע שניהלו שב"כ, צה"ל והמוסד עם המצרים, ומן הסתם גם המטה לביטחון לאומי ומשרד החוץ. לא היתה פגישה שבה הבכיר המצרי התורן לא הלין על כותרות שפורסמו בארץ, וביקש להפסיק את הקמפיין. במערכת הביטחון הוטרדו מהפגיעה האפשרית ביחסים, והרימו דגל. נתניהו שמע על כך במספר הזדמנויות - גם בפגישות עבודה עם ראשי המערכת, וגם בדיוני קבינט. ככל הידוע, הוא לא עשה דבר.

בית משפט או ועדה יזמנו בוודאי את ראש המוסד ואת ראש אגף תבל במוסד ואת ראש המחלקה במוסד שאחראי על מצרים, ואת ראש שב"כ ואת סגנו ואת האחראי על קשרי חוץ בשב"כ, ואת הרמטכ"ל וראש אמ"ן וראש אג"ת וראש אמ"צ וראש החטיבה לשיתופי פעולה בינלאומיים בצה"ל, ויבקשו לשמוע. הם יעידו על מה ששמעו בקהיר, ועל מה שהזהירו בירושלים. חלק מהדברים מגובים במסמכים, במכתבים ובסטנוגרמות. לחלקם יש גם סימוכין בכתבות עיתונאיות. יש הטוענים שגם האמריקנים היו בסוד העניין, והרימו גבה (וקול).

השלום עם מצרים הוא אבן יסוד בביטחון הלאומי של ישראל. ערעורו, שנעשה במכוון, עבור כסף, בשליחות מדינה עוינת, מתוך לשכת ראש הממשלה, פגע לפיכך בביטחון הלאומי של ישראל. הנזק הפוטנציאלי היה גדול פי כמה מזה שעלולים היו לגרום המרגלים שפעלו בעבור איראן. הוא נבלם רק משום שבקהיר היו אחראים יותר מאשר בירושלים, ונשמרו שלא לשבור את הכלים.

מוסד.

רומן גופמן טען, בשם מקורביו, כי הדיח שני ראשי אגפים (בהמשך לסגן שהודח) משום שכשלו בהכנת המבצע האחרון באיראן. הוא הוסיף שזכותו לעצב את מטה הארגון כרצונו, עם אנשי אמונו. זאת טעות, ולא רק משום שלא מדובר בארגון פרטי. להדחה כזאת של בכירים בגופי הביטחון אין תקדים, אלא אם היא נבעה מפרשיות שקשורות בטוהר מידות.

התוצאה תהיה נזק כפול. האחד, שמטה המוסד ידבר בקול אחד, קולו של גופמן. הדוגמטיות המחשבתית היא מתכון לאסון: ע"ע 7 באוקטובר (או שאגת הארי). השני, שאנשים יקטינו ראש, כדי שלא להיכשל. המוסד בנוי על היצירתיות שלו, ועל כך שאנשים עפים רחוק במחשבה ובמעשה, לא עפים הביתה. גם מבצע הביפרים היה כפסע מכישלון, וגם מבצעים מפוארים אחרים. מי שלא ירגיש בטוח לעשות, ולהיכשל, לא יישאר במוסד, שיהפוך לבינוני. זאת הסכנה. לא צריך להיות אפס-אפס-שבע כדי להבחין בה.

נהרי.

כל המילים הטובות שנכתבו, ונאמרו, ושודרו, לא יספיקו כדי לתאר את מעלותיו הטובות של אורן נהרי, שהלך שלשום לעולמו ממחלת ה-ALS. אורן היה עיתונאי מעולה, והיסטוריון מעולה, ואדם סקרן וערכי וחבר טוב, אבל יותר מכל הוא היה אדם אמיץ: אמיץ באופן שבו נלחם במחלה ודיבר על אודותיה, אמיץ באופן שבו סיקר ותיאר ושידר, ואמיץ באופן שבו השליך ממה שקרה על מה שקורה ומה שיקרה.

נהרי לא הסתיר את דאגתו למה שקורה כאן. הוא נחרד מכך שאנחנו לא לומדים מההיסטוריה כדי לדאוג לעצמנו להווה ולעתיד טובים יותר. כשהתבשר על מחלתו, והבין שיפסיד, שאלתי אותו אם נחמץ ליבו על מה שלא הספיק - על מסעות ונסיעות וספרים שלא יראה ולא יקרא. לא, השיב. אני רק מצטער בשביל המשפחה, ובעיקר בשביל הנכדים. יכולתי להיות אחד הסבים המעולים בהיסטוריה.

נהרי לא הסתיר את דאגתו למה שקורה כאן. הוא נחרד מכך שאנחנו לא לומדים מההיסטוריה כדי לדאוג לעצמנו להווה ולעתיד טובים יותר

ישראל הפסידה אדם מעולה. הציבור הפסיד מספר סיפורים מעולה. התקשורת הפסידה עיתונאי מעולה. משפחתו הפסידה בעל, ואבא, וסב ואח מעולה. ואני הפסדתי חבר מעולה. יהי זכרו ברוך.