הסכם ההגנה בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן מציב בפני ישראל תמונה מורכבת. במבט ראשון, מסגרת ביטחונית המחברת בין שלוש מדינות מרכזיות בעולם המוסלמי - ובהן מעצמה אזורית החברה בנאט"ו ומדינה בעלת נשק גרעיני - עלולה להיתפס כהתפתחות שלילית. אולם לצד הסיכונים קיימים גם יתרונות אפשריים לישראל, ובעיקר שורה של פערים בין שלוש השותפות, המטילים ספק ביכולת להפוך את ההצהרה על הגנה הדדית לברית צבאית אפקטיבית.
מבחינת ישראל, חיזוק ביטחונה של ערב הסעודית אינו בהכרח שלילי. ישראל וריאד חולקות אינטרס ביציבות המפרץ, בחופש השיט, בהחלשת החות'ים ובהגבלת יכולתה של איראן לערער את הסדר האזורי. ככל שהמסגרת החדשה תחזק את ההרתעה הסעודית ואת יכולות ההגנה שלה מפני טילים וכטב"מים, גם ישראל עשויה ליהנות מכך בעקיפין.
ארדואן: "אין לאפשר לישראל להטביע את האזור בריח אבק השריפה והדם"
המבחן האמיתי: מה יקרה בשעת מלחמה?
אולם השאלה המרכזית היא עד כמה טורקיה ופקיסטן אכן מוכנות להילחם למען ערב הסעודית. קל יותר להצהיר שהתקפה על אחת תיחשב להתקפה על כולן מאשר לממש התחייבות כזו בשעת מלחמה. סעודיה מתמודדת כעת עם החות'ים, ולא ברור שטורקיה או פקיסטן יהיו מוכנות להיכנס למערכה משמעותית לצדה. הדבר נכון עוד יותר במקרה של עימות ישיר עם איראן.
פקיסטן חולקת גבול עם איראן ומקיימת עמה מערכת יחסים מורכבת, ולכן אינה יכולה לראות בטהרן רק אויב. גם טורקיה מתחרה עם איראן בזירות מסוימות ומשתפת עמה פעולה באחרות. כאשר ריאד תבקש סולידריות מול איראן, השאלה החשובה לא תהיה מה כתוב בהסכם, אלא מה יהיו אנקרה ואסלאמאבאד מוכנות לסכן למענה.
קווי השבר בתוך הברית החדשה
גם בין ערב הסעודית לטורקיה נותרה חשדנות. היחסים ביניהן השתפרו, אך ההתקרבות אינה מוחקת שנים של תחרות על השפעה בעולם הסוני ומחלוקות ביחס לאחים המוסלמים, קטאר, מצרים והסדר האזורי. מבחינת ריאד, התחזקות טורקית גדולה מדי במפרץ אינה בהכרח רצויה; מבחינת אנקרה, קבלת הנהגה סעודית של העולם הסוני אינה מובנת מאליה.
לכך מצטרפים המרחק הגיאוגרפי והפער בסדרי העדיפויות. טורקיה מביטה לסוריה, עיראק, הים השחור, רוסיה והקווקז; פקיסטן ממוקדת בהודו, אפגניסטן וביטחון גבולותיה; וסעודיה במפרץ, בים האדום, בתימן ובאיראן. בניגוד לנאט"ו, אין בין השלוש מרחב אסטרטגי רציף, מערכות פיקוד משותפות או מסורת ארוכה של פעולה צבאית משולבת. הן יכולות להסכים על עקרון ההגנה ההדדית ועדיין לחלוק בשאלה הבסיסית ביותר - מפני מי בדיוק הן מתגוננות.
גם הממד הגרעיני הפקיסטני מחייב זהירות. עצם השתתפותה של מדינה בעלת נשק גרעיני מעניקה למסגרת משקל הרתעתי, אך אין פירושה שסעודיה או טורקיה קיבלו מטרייה גרעינית. מבחינת ישראל, זו סוגיה המחייבת מעקב, אך אין סיבה להעניק לברית יכולות שטרם הוכח כי היא מחזיקה בהן.
יתרון אפשרי נוסף מבחינת ישראל טמון דווקא בקווי השבר שהמסגרת חושפת בעולם הערבי והמוסלמי. השחקנית הבולטת החסרה ממנה היא איחוד האמירויות - שותפתה הקרובה של ישראל בעולם הערבי. היעדרה של אבו דאבי אינו חסר משמעות, במיוחד על רקע התחרות הגוברת בינה לבין ערב הסעודית והמחלוקות ביניהן בסוגיות אזוריות, ובהן תימן.
אם הברית תיתפס באבו דאבי כמסגרת המעניקה לטורקיה ולפקיסטן השפעה גוברת על תפיסת הביטחון הסעודית, היא עשויה להגביר את החשדנות האמירתית. במקום "נאט"ו מוסלמי" מאוחד, עלולה להתפתח מערכת של צירים מתחרים בתוך העולם הערבי והמוסלמי.
עבור ישראל יש בכך גם הזדמנות. פיצול בעולם הערבי אינו מטרה ישראלית, ולישראל אין אינטרס בעימות סעודי-אמירתי. אולם מערכת רב-קוטבית שבה אף מעצמה אזורית אינה מצליחה לבסס הגמוניה מעניקה לישראל מרחב תמרון. הקשר עם איחוד האמירויות מקבל חשיבות נוספת, וישראל יכולה במקביל לשמור על ערוצים עם טורקיה ולחתור להתקרבות לערב הסעודית.
מנגד, אין להמעיט בסיכונים. אם שלוש המדינות יצליחו להתגבר על המחלוקות ולהקים מנגנוני פיקוד ותיאום, לקיים תרגילים משותפים, לשלב מערכות הגנה אווירית ולהעמיק שיתוף מודיעיני ותעשייתי, המסגרת עשויה להפוך בהדרגה לכוח אזורי משמעותי. היא גם עלולה לצמצם את מרכזיותה של ישראל בארכיטקטורת הביטחון האזורית ולהעניק לטורקיה השפעה גדולה יותר במפרץ.
האתגר לישראל: ביטחון אזורי בלעדיה
זהו אולי האתגר המרכזי עבור ישראל. במשך שנים קיוותה ירושלים שהאיום האיראני יוביל לארכיטקטורה ביטחונית המשלבת את ישראל עם מדינות המפרץ וארצות הברית. ההסכם החדש מזכיר כי למדינות ערב קיימת אפשרות אחרת: לבנות מנגנוני ביטחון גם ללא ישראל. ככל שלריאד יהיו יותר חלופות - אמריקניות, טורקיות ופקיסטניות - עלול לפחות משקלה של ישראל בחישובים הסעודיים, לרבות בהקשר של נורמליזציה.
לכן ישראל צריכה להתייחס להסכם ברצינות, אך לא בבהלה. המבחן האמיתי יהיה בעת משבר: אם ערב הסעודית תמצא את עצמה בעימות חריף עם החות'ים, האם טורקיה ופקיסטן אכן יבואו לעזרתה? ואם ריאד תיקלע לעימות ישיר עם איראן, האם אנקרה ואסלאמאבאד יהיו מוכנות לראות בו מלחמה שלהן?
כל עוד התשובות אינן ברורות, הברית היא יותר פוטנציאל מאשר עובדה אסטרטגית מוגמרת. החשדנות הסעודית-טורקית, היחסים המורכבים של טורקיה ופקיסטן עם איראן, המרחק הגאוגרפי, סדרי העדיפויות השונים והמתחים עם איחוד האמירויות מקשים על הפיכתה לגוש צבאי מלוכד.
עבור ישראל, האתגר אינו לפעול נגד הברית אלא לנצל בתבונה את המערכת הרב-קוטבית המתהווה: לחזק את הקשר עם איחוד האמירויות, לשמר ערוצים עם טורקיה ולהמשיך לחתור להתקרבות לערב הסעודית. הברית החדשה אמנם עשויה לשנות את מאזן הכוחות באזור, אך היא גם ממחישה עד כמה העולם הערבי והמוסלמי רחוק עדיין מלהיות מחנה אסטרטגי אחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו