יו"ש
אין שום קשר, אמר לי השבוע גורם בכיר, בין מה שרץ בתקשורת לבין המצב בשטח. המציאות שונה לגמרי. הטרור הפלסטיני לא בעלייה: הוא בירידה שלא היתה כמותה כבר הרבה שנים. הטרור היחיד שנמצא בעלייה הוא הטרור היהודי, או בשמו המכובס: פשיעה לאומנית.
ביקשתי ממערכת הביטחון את הנתונים. בשנת 2023 היו 41 נרצחים מטרור פלסטיני שמקורו ביו"ש. בשנת 2024 המספר ירד ל-35 נרצחים. בשנת 2025 – ל-20 נרצחים. וב-2026, נכון להיום אנחנו עומדים על 4 נרצחים בלבד. כולל תאונת הדרכים, שאחר כך התברר שהיתה מכוונת (ולפיכך פיגוע), שבה נהרג יהודה שמואל שרמן כשנסע על טרקטורון סמוך לחומש. כולל הפיגוע שבו נרצח חיים קלומיטי על ידי מחבל מטייבה (כלומר מתוך תחומי הקו הירוק) סמוך לכוכב יאיר. כולל הפיגוע שהיה בשבוע סמוך לכפר הפלסטיני תל, שבו נהרגו בניהו מלט ורס"ן יובל עזרא.
יממה לאחר הפיגוע: קבוצת ישראלים טיילה סמוך לכפר הפלסטיני תל // שימוש לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות היוצרים
גם במספר אירועי הטרור החמורים יש ירידה חדה. בשנת 2023 היו 342 אירועי טרור שהוגדרו חמורים. ב-2024 היו 259 אירועים כאלה. ב-2025 ירד מספרם ל-59. ומראשית 2026 – 20 אירועי טרור חמורים. זאת תוצאה ישירה של סיכול מתמשך ושל חופש פעולה מלא שיש לצה"ל ושב"כ ביו"ש. בשבוע שחלף מאז הפיגוע בתל בוצעו פשיטות על 800 יעדים, ונעצרו 180 חשודים בטרור.
באירועי טרור יהודי, לעומת זאת, המגמה הפוכה. ב-2024 היו ביו"ש 682 מקרים של פשיעה לאומנית. ב-2025 המספר עלה ל-867 מקרים. ובחציון הראשון של 2026, כלומר עד סוף חודש יוני, נרשמו כבר 636 מקרים. העלייה ניכרת גם במספר הנפגעים הפלסטינים מטרור יהודי. בשנת 2025 נפצעו 41 פלסטינים, ואילו מתחילת השנה הנוכחית ועד סוף חודש יוני יש 4 הרוגים ו-60 פצועים מפעולות שבוצעו בידי יהודים.
אין בנתונים האלה כדי לקבוע שהיהודים אשמים במצב ביו"ש. יש בהם כדי לשלוח את מי שטוענים שהתקשורת מעוותת את התמונה (ובכלל זה, למרבה התדהמה, גם מי שמכנים את עצמם עיתונאים) להתמודד עם המציאות המורכבת בשטח, שיש מי שמבקשים להתעלם ממנה – מסיבות אידיאולוגיות – כשעל הדרך, כמו תמיד, מוקרבים לא רק האמת, אלא גם צה"ל ומפקדיו.
נחזור לפיגוע בתל. הוא סיכם שבוע קשה, חריג, שבו נרשמה עלייה נקודתית, ספק מקרית, בהיקף הטרור. תחילתו באירוע שעל פי ממצאי החקירה עד כה נדמה כרשלנות נטו, שבו סיגריה בוערת שהושלכה מרכב פלסטיני גרמה לשריפה שכילתה 22 בתים בחוות גלעד, המשכו בשני פיגועי דקירה בשומרון – האחד שבו נפצע קשה איתמר כהן סמוך לאלון מורה, והשני שבו נפצע באורח קל-בינוני לוחם צנחנים ליד גנים – וסופו בפיגוע שבו נהרגו מלט ועזרא, אזרח ומ"פ בתותחנים, סמוך לתל.
הפיגוע הזה, סיכמו השבוע התחקירים בצה"ל, לא אמור היה להתרחש. לו הטיול היה מתואם הוא גם היה מאובטח, נשקו של רבש"צ חוות גלעד לא היה נחטף, המטיילים לא היו מגיעים לפאתי הכפר, החיכוך היה נמנע, ולו היה מתפתח – ניתן היה לסיים אותו בכמה יריות באוויר. המסקנה, על פי התחקירים: מותר לטייל, צריך לתאם, קודם כל כדי להגן על חיי המטיילים (והפלסטינים), וגם כדי למנוע הידרדרות ביטחונית.
הפיגוע הזה נוצל למתקפה פוליטית-תקשורתית כפולה. האחת על צה"ל, שכביכול מפקיר את חיי היהודים לטובת אג'נדות שמתעדפות רגיעה והסדרים עם הרשות הפלסטינית. והשנייה על הרשות הפלסטינית, ש"צריך לפרק בכוח". אפשר היה כמובן לדון בעניין הזה ברצינות, אלמלא הדירקטיבה של ראש הממשלה נתניהו, ושל הקבינט, שאושררה שוב באחרונה, היא לשמור על שיתוף פעולה מלא עם מנגנוני הביטחון הפלסטינים מתוך הבנה – כאמור, של נתניהו והקבינט – שהכוחות הפלסטינים מסייעים במניעת אסקלציה.
הפיגוע נוצל למתקפה פוליטית-תקשורתית כפולה. האחת על צה"ל, שכביכול מפקיר את חיי היהודים לטובת אג'נדות שמתעדפות רגיעה והסדרים עם הרשות הפלסטינית. והשנייה על הרשות הפלסטינית, ש"צריך לפרק בכוח". אפשר היה לדון בדרישה הזו ברצינות, אלמלא הדירקטיבה של נתניהו לשמור על שת"פ מלא
על פי הדירקטיבה הזאת – כאמור, של נתניהו והקבינט – פעל צה"ל אחרי הפיגוע בתל. בעוד שרים וחברי כנסת ועיתונאים המקורבים אליהם מתלהמים, הונחה צה"ל – כאמור, על ידי נתניהו והקבינט – דווקא להרגיע. הכוחות בשטח תוגברו נקודתית, בעיקר בגזרת חטיבת שומרון, כדי לבודד אותה ולמנוע זליגה של הטרור לשאר חלקי יו"ש.
כחלק מהפעילות הזאת הוטל כתר על שכם למשך 48 שעות, כדי למנוע פיגועי השראה. נמנעה גם כניסת פועלים ליישובים היהודים ולאזורי התעשייה, שהתאפשרה מחדש מיום שלישי כשהשטח נרגע (אגב, היהודים הם הראשונים שביקשו שהפועלים הפלסטינים יחזרו, בגלל הפגיעה הכלכלית הישירה שספגו). הכוחות, שכאמור תוגברו, ביצעו פעולות סיכול ומעצרים נרחבות, שפורטו קודם, וניסו לבלום פעולות נקם של יהודים. הם הצליחו, למעט ב-4 מקרים, אחד מהם בכפר תל.
מנגנוני הביטחון הפלסטינים היו גם הפעם שותפים למאמץ הסיכול והבלימה. הפלסטינים לא פועלים מאהבת מרדכי: הם חוששים לאבד גם את מעט המשילות שעוד נותרה להם, ובעיקר חוששים שבמקום הפת"ח, המתון יחסית, יעלה חמאס – שיפגע בהם תחילה. דומה שגם הציבור הפלסטיני מבין זאת, ואולי הוא עייף ומורתע. כך או כך, צה"ל נכנס מייד לאחר הפיגוע לבית חולים בשכם כדי לעצור את אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע, ונפצע בעצמו. כוח מיחידת דובדבן חצה את שכם מבלי שנזרקה עליו אבן, ונכנס לבית החולים ללא שום התנגדות. הוא ביקש מרופא להתלוות אליו, הגיע למחבל ולקח אותו לחקירת שב"כ.
מציאות כזאת היתה פעם בלתי אפשרית ביו"ש. היא תוצאה ישירה של מלחמה מתמשכת בטרור הפלסטיני. שורתה התחתונה מדהימה, אולי נטולת תקדים בשנים האחרונות: בשבוע החולף היו אפס התרעות לפיגועים ביו"ש. לא לשב"כ, לא לצה"ל, לא למשטרה – לאף אחד מהגורמים שעוסקים בטרור ביו"ש לא היתה אפילו התרעה אחת על התארגנות או מחבל בודד שמתכננים לבצע פיגוע.
המציאות הזאת יכולה להשתנות בעוד רגע, או לפני רגע. אפשר שתהיה לגביה התרעה, ואפשר שהיא תחמוק מתחת לרדאר. זאת יכולה להיות התארגנות שמאחוריה עומד ארגון טרור ממוסד, וזה יכול להיות מחבל בודד שיפעל ללא הקשר אידיאולוגי או מימון. אבל עצם העובדה ש"כיסוח הדשא" – שהחל בסוף מבצע "חומת מגן" שסיים את האינתיפאדה השנייה, ונמשך מאז – הוריד את הטרור לנתונים כל כך נמוכים, היא אות כבוד לצה"ל ולשב"כ.
אויבים.
במקום לקבל צל"ש, מצאו את עצמם צה"ל (ובמידה פחותה גם שב"כ) בפני מתקפה מכוערת וכפוית טובה במיוחד. היעד המרכזי שלה היה אלוף פיקוד מרכז, אבי בלוט. פוליטיקאים קראו להדיחו, ומכיוונו של שר הביטחון, ישראל כ"ץ, הודלף שהוא מבקש להחליפו בראש אכ"א, אלוף דדו בר-כליפא, וכי השניים כבר נפגשו ושוחחו בנושא.
אלא שהפגישה הזאת היתה מזמן, ב-19 במאי, כלומר לפני יותר מחודשיים, כלומר לפני הפיגוע בתל והמהומה שהתפתחה השבוע סביב סירובו של בלוט להיענות להוראתו נטולת הסמכות המשפטית של כ"ץ, לבטל את הצו המנהלי שניתן לינון דרדיק, שחשוד באלימות קשה כלפי פלסטינים, כולל חשד לאלימות מינית. מדובר באירוע שהיה בחודש מארס בחרבת חומסה, בצפון בקעת הירדן, שבו הוכו מבוגרים וילדים ובוצעו בהם מעשים מגונים, נרשמו הרס ופגיעה ברכוש, ונשדדו רכוש וצאן.
כחודשיים לאחר האירוע הוצא נגד דרדיק צו מנהלי, שמחייב אותו לשהות בבית חמותו. הצו, שעליו חתום בלוט, נשען על חומר מודיעיני שמצביע על מעורבותו האישית של דרדיק ב"קשר לפעילות בלתי חוקית ואלימה המסכנת חיים ורכוש", וכי הוא מעורב במעשי אלימות נגד אזרחים ורכוש פלסטיני ומניע אחרים להשתתף בפעילות כזאת.
דרדיק סירב להיענות לצו, לא הסכים גם לאיזוק אלקטרוני שהוצע לו ודרש להישאר בביתו במאחז הלא חוקי כפר טרפון, בשטחי B, שהוכרז כשטח צבאי סגור וכמיועד להריסה. לנוכח סירובו הוא נעצר בראשית החודש, ופתח במחאה בשביתת רעב. תוך זמן קצר הוא הפך לסמל, ושרים וחברי כנסת מהימין חתמו על עצומה לשר כ"ץ שקוראת לשחררו.
כ"ץ, כדרכו, לא גיבה את מערכת הביטחון וגם לא התעניין בפרטים. הוא יכול היה, למשל, לזמן אליו את בכירי שב"כ, ולשמוע מהם על המידע שעמד בבסיס הצו שהוצא לדרדיק. אבל כ"ץ החליט באופן תקדימי לבקר דווקא את דרדיק: הוא נפגש עימו במשך כשעה, ואחר-כך "הורה" שלא להאריך את צו ההגבלה כנגדו.
כאמור, לשר הביטחון אין סמכות כזאת. היא נתונה בלעדית בידיו של אלוף פיקוד המרכז, שהוא הריבון בשטח. בלוט חתום היום על 20 צווים, שהוצאו במקרים שבהם קיים מידע מודיעיני מוצק שלא ניתן להציגו בבית המשפט כדי שלא "לשרוף" מקורות, או שקיים מידע שאדם מסוים השתתף באירוע מסוים אולם לא ניתן לקשור אותו פיזית לתוצאה. למשל, מישהו שהשתתף באירוע שבו נשרף בית בכפר פלסטיני, אולם אי אפשר להוכיח שהוא הצית את האש בעצמו.
הצווים האלה הם במידה רבה תולדה של החלטתו של כ"ץ שלא להוציא צווי מעצר מנהליים נגד יהודים. זאת היתה אחת ההחלטות הראשונות שקיבל כ"ץ כשנכנס למשרדו, בנובמבר 2024, והיא עוררה תרעומת רבה בשב"כ ובצה"ל משני טעמים: האחד, משום שהיא שללה כלי חשוב שסייע בבלימת הטרור היהודי (ולראיה, העלייה החדה בנתונים מאז). השני, משום שהמעצרים המנהליים נמשכים כנגד פלסטינים כמו בעבר (יש כיום כ-4000 צווים פעילים) ובמקרים מסוימים גם כנגד ערבים ישראלים. כ"ץ אפילו התגאה בכך השבוע בפומבי, מבלי שחשב על ההשלכות המשפטיות והבינלאומיות של דבריו, שמציגים את ישראל כמדינה גזענית.
בלוט עשה את מה שמתחייב מתפקידו: חתם על צו כנגד מי שיש נגדו מידע מודיעיני מוצק של שב"כ כי היה מעורב בפעילות אלימה, ושיש חשש סביר שישוב לפעילות כזאת בעתיד. בדרך אליו עבר המידע הזה אישור וחתימה של לפחות שישה גורמים: ראש החטיבה היהודית בשב"כ; ראש האגף הלא ערבי בשב"כ; סגן ראש שב"כ; ראש שב"כ; והייעוץ המשפטי של שב"כ ושל צה"ל.
כל זה נעשה, כאמור, במשורה, ובמקרים שבהם אין דרך אחרת לבלום גורמים שנחשבים קיצוניים ובלתי ניתנים לשליטה. את שר הביטחון זה מעניין פחות. במקום לשמור על הביטחון, כמתחייב מתפקידו ומהתואר שהוא נושא, הוא פגע בביטחון. לזכותו אפשר לציין שהוא שיטתי בעניין: באירוע אחר (כנס של ערוץ 14), הוא חשף כי מטוסים אמריקניים המריאו באחרונה מישראל לתקיפות באיראן. זה מידע שהיה מוכר לכל עיתונאי ונפסל בצנזורה, מהטעם שהוא עלול לגרות את איראן לתגובה שתוביל לחידוש המלחמה.
ייתכן שזאת היתה כוונתו הסמויה של כ"ץ כפי שחושדים רבים, וייתכן שמה שהוא רואה לנגד עיניו אלה הפריימריז הקרובים, ובשמם הוא מרשה לעצמו הכל. גם להורות, בתקשורת כמובן, על כיבוש קרוב של עוד מחנה פליטים בגדה – שוב, בלי הקשר מיידי, כלומר עם חשש מוצק שישראל תואשם בפשעי מלחמה – ולרמוז להדחתו של בלוט באמצעות הדלפת מחליפו. יש בכך קריצה/אזהרה כפולה: לבלוט, שאם לא יפעל כמצופה ממנו יוחלף וגם לא ימונה לתפקיד אחר בעתיד; ולבר-כליפא, שיפסיק לעשות צרות בעניין גיוס חרדים (במסגרת תפקידו הנוכחי כראש אכ"א), כדי שיקבל תפקיד ראוי בהמשך.
למגינת ליבו של כ"ץ, צה"ל מסרב לשתף פעולה עם התנהלותו. הרמטכ"ל, אייל זמיר, מיהר להעניק גיבוי מלא לבלוט, והבהיר שאין כוונה להחליפו. גורם בכיר אמר שמינוי אלוף פיקוד המרכז הבא לא יידון לפני דצמבר, כלומר עד אחרי הבחירות. וגם אז, מי שיקבע יהיה הרמטכ"ל, ולא השר, בדיוק כפי שקרה בעניינם של מפקדי חילות האוויר והים ושל נספח צה"ל בוושינגטון.
למגינת ליבו של כ"ץ, צה"ל מסרב לשתף פעולה עם התנהלותו. זמיר מיהר להעניק גיבוי מלא לבלוט, וגורם בכיר הבהיר שמינוי אלוף פיקוד המרכז הבא יידון רק אחרי הבחירות - וגם אז מי שיקבע יהיה הרמטכ"ל
ועוד מילה לגבי בלוט. יליד ירושלים שגדל ביישוב נווה צוף בבנימין, בוגר תיכון הימלפרב ששכל 10 מבוגריו במלחמה, ובוגר המכינה הקדם צבאית בעלי. התגייס לצנחנים, פיקד על יחידת מגלן ועל חטיבת הקומנדו (החליף בתפקיד את דוד זיני), היה מח"ט חברון ומפקד אוגדת יו"ש, ומזה שנתיים אלוף פיקוד מרכז. אה, ובדרך הוא גם היה מזכירו הצבאי של נתניהו, שיודע טוב מכולם מיהו בלוט, ועד כמה מכוער ושפל המסע שמתנהל כעת נגדו בידי שרים וחברי כנסת, כולל מהליכוד.
אבל נתניהו שותק. בדיוק כפי שהוא שותק בנושאים אחרים (ע"ע האבנים שהושלכו השבוע לעבר משרדי חדשות 12, בהמשך למתקפה הפרועה מצד שרים וח"כים נגד התקשורת). כך בדיוק עובדת מכונת הרעל. מסמנים מישהו, או משהו, ויש מי שאומר ועושה את מה שצריך.
העתיד.
היעד העיקרי הוא הטרור הפלסטיני, שכאמור נמצא תחת מתקפה קבועה. צה"ל פועל ביו"ש עם יותר כוחות מבכל גזרה אחרת – 26 גדודים (ארבעה בכל חטיבה ועוד שני גדודי תגבור). הוא נדרש למאמץ עצום גם בגלל ההקמה הסיטונית של ישובים וחוות. אחד מגדודי התגבור, שהופנה לצפון השומרון, מאבטח את גזרת גנים, כדים ושא-נור, שפונו בהתנתקות ויעלו רשמית מחדש לקרקע ב-15 באוגוסט.
כתמיד, החשש הוא מהתפרצות רחבה, אינתיפאדה שלישית. כרגע אין לכך סימנים, ההיפך הוא הנכון: הציבור הפלסטיני רגוע, גם בסיועה של הרשות הפלסטינית. החשש הוא שמשהו ישנה את המגמה. זה יכול להיות משהו שיקרה בהר הבית, או ביו"ש. מכאן הדאגה, ששותפים לה גם מי שנחשבים לאוהדים הגדולים ביותר של ההתיישבות ביו"ש כמו זיני, בלוט ומפקד האוגדה תחתיו, קובי הלר.
מי שדואגים לביטחון לא יכולים לקבל פגיעה בביטחון – לא מצד פלסטינים, לא מצד יהודים, ובטח שלא מצד נבחרי ציבור בממשלה ובכנסת. המתקפה השבוע נגד צה"ל ובכיריו היא המשך ישיר למתקפה הקבועה כנגד הדמוקרטיה ושלטון החוק, שאינה יודעת שובע או תחתית.
