במסיבת העיתונאים שקיימו בבית הלבן ב־29 בספטמבר האחרון, חגגו דונלד טראמפ ובנימין נתניהו את מה שהנשיא האמריקני כינה "יום היסטורי לשלום", שמביא אותנו "מעבר להיותנו מאוד קרובים לסיום הקונפליקט". טראמפ ונתניהו הציגו אז לראשונה את תוכנית 20 הנקודות, שלגביה נתן כבר ראש הממשלה את הסכמת מדינת ישראל, למרות שלא הביא אותה לדיון בקבינט. התוכנית חייבה להפסיק מייד את הלחימה הישראלית ולהציל את חמאס מאיום ההשמדה שהיה נתון בו. אבל בד בבד היתה טמונה בה הבטחה אדירה, לצד שחרור החטופים - חיסול מוחלט של איום האויב - פירוק חמאס מנשקו, הרחקתו מהשלטון ופירוז הרצועה.
אופוריה גדולה פרצה בארץ, בעיקר בגלל הבשורה לשחרור החטופים, אבל גם בגלל ההבטחות לשלום עולמי. ורק מי שלא רימה את עצמו, שוב, סבב כאבל בין חתנים. כי סעיפי התוכנית הגרנדיוזית שהפיץ הבית הלבן ברוב פאתוס, נועדו בסך הכל להסתיר את הבלוף הילדותי שטמון בה. מעבר לחטופים ברור היה שמדובר בכישלון ישראלי אסטרטגי, כניעה לגחמה דמיונית נוספת של הנשיא האמריקני ושמיטת ההזדמנות לרסק את האויב - ההפך מהניצחון המוחלט.
השבוע כבר ניתן היה לקבוע באופן רשמי את מה שהיה מובן מאליו כבר אז: האויב מתחמש ומתחזק, שולט ברצועה ללא מצרים, ואין כל סיכוי שעקרונות היסוד של התוכנית - שהפכה בינתיים להחלטה של מועצת הביטחון - יתממשו. קצינים בכירים הצביעו השבוע על מה שאנחנו יודעים שמתחולל בשטח: שליטה מוחלטת של חמאס, התעצמות נמשכת ושגשוג של האויב שמתפטם מהסיוע האדיר שהוא מקבל בהסכמתנו. בכירי צה"ל גם הזהירו שאנחנו לא באמת שולטים בגבולות. מתבצעות הברחות נשק מהאוויר והים, לצד הברחת אמל"ח במשאיות הסיוע שעליהן אנחנו לא מצליחים לפקח.
במקביל, ביקר כאן השבוע הנציג "העליון" של מועצת השלום הפיקטיבית, שלכאורה הוקמה מתוקף ההסכם - ניקולאי מלאדנוב. יחד עם חבר בצוות של סטיב וויטקוף נפגש מלאדנוב עם ראש הממשלה וסקר את ההצלחה הפנומנלית של ההסכם. להזכיר, לפי 20 הנקודות, צריך היה לקום מזמן כוח ייצוב זמני - ISF, שהיה אמור להיכנס לרצועה, לפרק את חמאס מכל הנשק ולהשמיד את המנהרות. בד בבד, הובטח לבנות כוח פלסטיני מקומי בתיאום עם מצרים וירדן, שיעבוד עם ישראל לאבטחת הגבולות ולמניעת הברחות נשק. עוד היתה אמורה לפעול מעין ממשלת טכנוקרטים בלתי תלויים, שתנהל בפועל את הרצועה עם סילוק חמאס מעמדות הכוח.
אפשר היה לבנות מהתרסקות התסריט היומרני הזה סאטירה קורעת נוסח בוראט, אלמלא היינו עכשיו, שוב, במסלול שמוביל ל־7 באוקטובר הבא. שום דבר מכל אלו, כמובן, לא התרחש; חוץ מ"מפקדה" בינלאומית מיותרת שכוננה בקריית גת, שלא מפקדת על כלום וכנראה תיסגר בקרוב. הכל נותר מילים ריקות ומסוכנות. שום מדינה לא שלחה כוחות ל־ISF ההזוי, מועצת הטכנוקרטים הפלסטינית, שחבריה הם שפוטים של אבו מאזן וחמאס, לא העזה להיכנס לרצועה. ומלאדנוב השלים השבוע משא ומתן מתמשך מול ראשי חמאס, בכישלון בלתי מפואר. כן, הם יסכימו להתפרק מחלק מהנשק שלהם, אולי, כשישראל תיסוג עד קו 7 באוקטובר ותקום מדינה פלסטינית. וכשזו תקום הם ימסרו את הנשק לכוחות המזוינים של המדינה הפלסטינית, כלומר להם עצמם. ממש לא מצחיק.
איפה האולטימטומים הקשיחים של הנשיא טראמפ, איפה ההצהרות הנחושות של נתניהו וישראל כ"ץ. כ־600 משאיות סיוע נכנסות בכל יום לרצועה, נשלטות באופן מוחלט על ידי האויב. מעבר לעובדה שמדובר במזוודות הכסף החדשות, מעבר לעובדה שהן משמשות להברחות הנשק, הסיוע בונה את כוחו של השטן. בד בבד, צבא האויב מרגל ומנסה אותנו בכל יום, בדיוק כמו בשנים שלפני אוקטובר 23', כפי שהבחינו התצפיתניות וזוטרי 8200. שוב חזר הניגון.
גם השליטה הביטחונית בגבול עם מצרים ממוסמסת מכיוון שנכנענו בעניין הסיוע ומעבר רפיח. ונא לא להתבסם מכך שאנחנו שולטים במחצית משטח הרצועה, עד לקו הצהוב. עוד מעט הנשיא יתפנה ממסע הזיגזג האיראני שלו, ובראיון לרדיו אזורי נידח יודיע שישראל תתקפל בתוך שבוע עד לקו הירוק. ישראל של נתניהו תתקפל מייד, כמו ב"הפסקת האש" בלבנון, כמו בכל חזית אחרת.
כך, שבעה חודשים אחרי, מהות העסקה שעשינו ברורה כקריסטל - אכן, קיבלנו חזרה את החטופים החיים והמתים, אבל באיזה מחיר - מחיר של כניעה מוחלטת.
האופק של אבו מאזן
בתוך תוכנית 20 הנקודות, שבינתיים הפכה להחלטה 2803 של מועצת הביטחון, כלולה גם ההתחייבות הישראלית לסלול נתיב אמין להגדרה עצמית לפלסטינים. ואכן, ישראל של נתניהו ממלאת את ההבטחה, הרחק מתשומת הלב שלנו. לפני כשבועיים ערכה הרשות הפלסטינית בחירות פיקטיביות ברשויות המקומיות שבשלטונה. פיקטיביות מכיוון שחוץ מפת"ח, כל השחקנים האחרים החרימו את הקלפיות. אבל לא פיקטיבית היא העובדה שהרשות ביצעה בהצלחה גם בחירות בדיר אל־בלח, במרכז רצועת עזה. כך היא הצליחה להמחיש עיקרון סמלי כפול, שלפיו היא הריבון גם ברצועת עזה, והיא רושמת התקדמות בנתיב שהוסלל ב־20 הנקודות - אופק למדינה פלסטינית בעזה וביו"ש.
בניגוד להתחייבות שלו בהסכם 20 הנקודות, נתניהו טען בעל פה שהרשות לא תשלוט בעתיד בעזה, אבל ממשלתו לא עשתה דבר למניעת המעשה השלטוני של הרשות בדיר אל־בלח. היא גם לא עושה כלום נגד המשך ההסתה האנטי־ישראלית הממוסדת בממלכת אבו מאזן, כמו גם נגד מימון הטרור. והרי גם לפי הסכם 20 הנקודות, על הרשות לתקן את דרכיה הרעות, כתנאי להתקדמות לאופק המדינה.
בשבוע שעבר פורסם דוח של מחלקת המדינה האמריקנית שהוגש לקונגרס, הקובע שהרשות ממשיכה לשלם משכורות למחבלים, בניגוד לחוק האמריקני המכונה "טיילור פורס". הדוח מבוסס על מידע שהעביר שר החוץ גדעון סער למחלקת המדינה. לפיו, למשל, במהלך שנת 2025 הרשות הפלסטינית שילמה 156 מיליון דולר למחבלים ולבני משפחותיהם. 126 מיליון דולר מכך שולמו למחבלים שבכלא ומחוצה לו, ו־30 מיליון דולר למשפחות של מחבלים שחוסלו תוך כדי ביצוע פיגוע. לפי הדוח, הרשות מעבירה את הכספים מעודדי הטרור גם באמצעות סוכנות רווחה פיקטיבית חדשה שהקימה - "הקרן הפלסטינית הלאומית להעצמה כלכלית" (PNEEI), בניסיון להערים על הביקורת הבינלאומית. ומה עושה ישראל חוץ מכתיבת דוחות? כלום.
מחמוד עבאס - אבו מאזן עצמו, מנסה לאחרונה להכשיר את בנו יאסר כיורש פוטנציאלי. בגיל 91 הוא זוכה לביקורת קשה בגלל השחיתות ברשות ובמשפחה, בעוד מצבם הכלכלי של תושבי הרשות רעוע. אבל ישראל של נתניהו לא רק מחזקת מחדש את חמאס בעזה, אלא ממשיכה לשאת גם את רשות הטרור של יו"ש על כפיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו