רגע אחד בטאבה הוכיח: אין באמת שלום עם מצרים

איזה כיף שיש שלום עם מצרים. כמה טוב שאפשר לטוס שעה ולנחות בקהיר, להסתובב בה, לגלות מכמניה, לאכול מטעמיה, לבקר שכיות חמדתה. באמת. תחשבו על זה: כמה שנים היינו עוינים סתם עד שבא סאדאת, זכר צדיק לברכה, ובאומץ לב חיבר את העמים מחדש כמו בימים ההם, כשהיינו עבדים בארצם?

האין זה מרחיב לב שא־סיסי בא לבקר פה לעיתים כה תכופות ואף עושה פה את חופשותיו? האין זה מרנין שברחובות תל אביב ניתן פה ושם לפגוש אזרחים מצרים שבאים לקניות, למועדונים, לחוף הים? הנה שלום והנה שכרו.

כן, אני יודע. חרטטתי מהדמיון. האמת היא ששום דבר לא מחבר בינינו לבין שכנינו הענקיים מדרום, למעט צינור גז שמחזיק את הכלכלה שלהם בחיים. לצד אחד זורם הגז מ"לוויתן", ובצד השני זורמים מיליארדים המעשירים את קופתנו התופחת למגינת ליבם. אחלה דיל.

האמת היא שהשנאה לישראל במצרים רק גוברת כל הזמן. מערכת החינוך המצרית מזריקה אותה לתוך ורידי הילדים הרכים, שיגדלו ויהיו גם הם, כמו אבותיהם, אנטישמים ואנטי־ישראלים על פול. למה? כי זאת השיטה הוותיקה ביותר בעולם הערבי. השלטון כושל? אין לחם להמונים? מי אשם? היהודים.

שמעתי שיחה מרתקת של חוקר מצרים, שמספר שהדור הצעיר בארץ הנילוס חושב שהם ניצחו ביום כיפור. כבשו את סיני בכוחם ובעוצם ידם.

במלחמה הזאת, אף שהם סונים, המצרים תומכים באיראן, כי מי שמתייצב נגד ישראל הוא חבר, לא משנה שהוא רוצה להרוג אותך אחר כך. גם ראיתי, כמוכם, שברגע שנתב"ג נסגר והטיסות הופנו לטאבה - החמודים העלו את דמי המעבר ל־60 דולר במקום 25. אין על שכנים טובים.

המצרים הם עם עוין. היו ונשארו. מהזמן שבו נבלעו בים סוף על מרכבותיהם ועד היום. אמנם אין קשר בין המצרים הקדמונים לעם המצרי הנוכחי - מוסלמים שכבשו את מצרים ואסלמו את רוב עמיה הקדמונים, כולל הקופטים הנרדפים - אבל שנאת ישראל, ברוך השם, שרדה.

במזרח התיכון החדש שאותו מייצרת ישראל בימים אלה, מצרים תהיה חייבת לשלם על בוגדנותה. נפסיק לטייל בה ונבנה לנו פירמידות משל עצמנו. אנחנו טובים בזה.

חוב

נגעה לליבי הגברת עליזה אילוז. אישה מסכנה, ענייה וחולה, שתצטרך לשלם בקרוב לעינב צנגאוקר מאות אלפי שקלים בתביעת הדיבה נגדה.

מתברר שאילוז כתבה בהזדמנויות רבות שמתן צנגאוקר לא באמת נחטף, ושאמו מעלה בכסף שאספה לניהול המאבק לשחרורו כדי לחיות חיי מותרות. נשמה טובה שכמותה. ועכשיו הגיע הזמן לשלם - וכסף אין.

בכתב ההגנה של אילוז נטען שמדובר בסך הכל בהבעת דעה, ושהנתבעת היא אישה חולה שחיה מקצבה. דמעות כמים. מה חמים היה החיבוק שקיבלה כשכתבה את הדברים המחרידים, ומה צוננת ההתעלמות כעת, כשצריך לפרוע את החוב.

נגע לליבי גם מכתבו של אחיו של איציק זרקא, דוד, המתלונן בפני ראש הממשלה על שלא בא לבקר את אחיו, ראש וראשון לבריוני הליכוד, זה שאמר שהוא שמח על מותם של 6 מיליון יהודים בשואה ושמאושפז בימים אלה בבית חולים במצב קשה לאחר שלקה במוחו. במכתב מאיים האח לבוא חשבון עם ביבי, שזרק את אחיו מתחת לגלגלי הרכבת הדוהרת. עין לא נותרה יבשה.

אלה הם רק שני מקרים מתוך שורה ארוכה של שמות אנשים ונשים שחשבו שנאמנותם למנהיג העליון תעמוד להם ביום צרה וצוקה, וגילו שכשהם היו זקוקים לתמיכה אחרי שנתנו הכל - לא היה שם אף אחד עבורם. מי אמר חני בליוויס ולא קיבל? בעיניי, זה מוכיח שכשאדם מתגייס להיות שקרן מטעם, איש זרוע בשירות, איש תקשורת בשליחות - זה לא יכול להיגמר טוב. האכזבה המרה תגיע, וגם, מה לעשות, השמחה לאיד.

זה דבר אחד כשמדובר באנשים מהשוליים החברתיים שמצאו דרך אל לב השלטון, ושבעזרת הרשתות החברתיות ומילים רעילות הפכו למשפיענים דמיקולו. מגעיל, אבל מובן. אבל זה עניין אחר כשמדובר באנשים מעמדות השפעה שמוכרים את נשמתם ב־14 זוזים, ושבסוף יגלו שלא נותרה בהם נשמה ושהכסף לא הגיע לחשבון בדיוק ברגע שהם הכי צריכים אותו.

אפשר להעריך חלק מהדברים שעושה ראש הממשלה, או לתמוך בו בכל הכוח בשעת מלחמה, אך צריך לזכור שבלשכתו יש ארון זכוכית ובו אוסף הלבבות השבורים הגדול ביותר במדינת ישראל.

מוות

ראיתם את ההשתוללות בעולם הערבי על עונש המוות למחבלים? אלה לא הם שמצהירים שמוות הוא מטרתם העליונה? אלה לא הם שרוצים להיות "שאהידים" ולפגוש את 72 הבתולות? טיפה מבלבל, לא?

האמנתי למחבלים כשביקשו להשתאהד - ועכשיו כשמסדירים את ההליך הם מאבדים את זה? אז הכל הצגה? אי אפשר לעבוד איתכם, חבר'ה. הכל דם, רוח וצלצולים

האמנתי להם כשהם ביקשו להשתאהד - ועכשיו כשמסדירים את ההליך הם מאבדים את זה? אז הכל הצגה? ומה יקרה כשפלסטין תשוחרר מהים ועד הנהר? גם התקפים פסיכוטיים? אי אפשר לעבוד איתכם, חבר'ה. הכל דם, רוח וצלצולים.