איך מצא עצמו "האלוף הכי טוב שהיה להתיישבות" תחת מתקפה מימין?

בסוף אפריל האחרון עמד האלוף אבי בלוט מול אולם מלא אנשי התיישבות, ואמר את המשפט שכנראה חרץ את גורלו: "כשאדם יהודי מחליט לשרוף בית או רכב על יושביו, או להכות אדם בנבוט בראשו, זו פעולת טרור", קבע מפקד פיקוד המרכז. "זה קורה הרבה יותר מכפי שהיינו יכולים לדמיין. פעם תג מחיר היה ריסוס, היום זה יותר מזה".

הוא הקפיד לפתוח בכך שאין סימטריה בין הטרור הפלסטיני לתופעות שעליהן הוא עומד לדבר, אבל את המילה עצמה הוא לא ריכך. "כולם חוששים מהמילה הזו", הוא אמר, "אבל זה השם".

שלושה חודשים לאחר מכן, ביום ראשון השבוע, שר הביטחון ישראל כ"ץ הודיע בשידור חי בערוץ 14 שהאלוף דדו בר כליפא ימונה למפקד פיקוד המרכז. בלוט עצמו ישב באותה שעה בדיון מבצעי על פירוק תשתיות הטרור ביהודה ושומרון.

זה סיפורו של האלוף שהקים בתקופתו יותר יישובים וחוות מכל קודמיו, שראשי המועצות ביו"ש מכנים אותו "האלוף הטוב ביותר שהיה להתיישבות", שבצלאל סמוטריץ' הגדיר אותו בנובמבר האחרון "האלוף הטוב ביותר שהיה מאז שאני זוכר", ושבתוך חודשים ספורים הפך לשק חבטות. לא של השמאל, אלא של גורמים בימין.

כדי להבין איך הגענו לכאן, צריך לחזור לנווה צוף. שם, ביישוב שבמערב בנימין, גדל אברהם אהרן בלוט, יליד ירושלים, אחרי שמשפחתו עברה לשם בשנות האינתיפאדה הראשונה. הוא למד בתיכון "הימלפרב", ואחר כך במכינה הקדם־צבאית "בני דוד" בעלי, מחזור ה'. ב־1994 התגייס לגדוד 890 של הצנחנים, שירת כלוחם גם בדרום לבנון, ובמבצע עופרת יצוקה, כמפקד גדוד 101, הוא נפצע בקרב בצפון רצועת עזה. הוא אחד משמונה אחים ואחות, כולם שירתו ביחידות קרביות. אחיו נתנאל נפצע קשה בפיגוע במכינה בעצמונה במארס 2002. כיום הוא מתגורר במושב בין בית שמש לקריית גת, נשוי לעדי ואב לשש בנות. במובן הצר של המילה - זו הביוגרפיה של אחד משלהם.

מורו ורבו

הדרך למעלה עברה כמעט כולה במסלול אחד: מפקד יחידת מגלן, מפקד חטיבת יהודה, מפקד עוצבת הקומנדו, המזכיר הצבאי של רה"מ נתניהו, ומפקד אוגדת איו"ש. היו גם מהמורות: ב־2018 נגנבו מרכבו מסמכים מסווגים והוא ננזף, ובהמשך נרשמה לו הערה פיקודית לאחר שלא העביר בזמן את הנחיית ראש הממשלה לעכב את פינוי עמונה. בשני המקרים הוא קיבל אחריות והמשיך הלאה. את אוגדת איו"ש הוא הוביל בלחימה בזירת יהודה ושומרון ב־7 באוקטובר ובחודשים שאחריו, עד דצמבר 2023. חודשיים לאחר מכן, בפברואר 2024, הוא מונה למפקד המכללה לפיקוד ומטה, וכעבור ארבעה חודשים בלבד הועלה לדרגת אלוף. ב־8 ביולי 2024 נכנס לתפקידו כמפקד פיקוד המרכז.

את עצמו הוא מגדיר כחניכו של אל"ם דרור ויינברג הי"ד, מפקדו לשעבר ומח"ט יהודה הדתי שקדם לו, שנפל בקרב בחברון בנובמבר 2022. ביום עיון לזכרו ב־2022, בלוט עמד ותיאר את דמותו של האיש שעיצב אותו: "אני זוכר כלוחם וכקצין את המח"ט אל"ם דרור ויינברג ז"ל. ערכי, בשליטה, תחבולן ובעל דוגמה אישית, ויש לציין אף בעל רגישות מיוחדת לאנשיו", אמר. "ומתוך עוצמה זו - לוחם ללא חת המסתער בראש אנשיו, בגבורה עד לחירוף נפשו". מי שמקשיב לרשימת התכונות הזו, שומע גם משהו אחר: זו בדיוק ההגדרה שבלוט מבקש שיחילו עליו.

ירון רוזנטל, ראש מועצת גוש עציון, מכיר אותו מקרוב זה שנים: "אנחנו מכירים את אבי כבר מאז שהיה מח"ט חברון, מח"ט יהודה, זו הגזרה הסמוכה לנו", הוא אומר. "לאחר מכן הוא היה מפקד אוגדת איו"ש, ואחר כך אלוף פיקוד המרכז. זו תקופה ארוכה יחסית שבה הוא משרת כאן באזור, ובסופו של דבר הוא קצין שאנחנו עובדים איתו". ואז הוא מוסיף אמירה שקשה להתעלם ממנה: "אני פעיל בענייני ציבור כבר כמעט 25 שנה, אולי טיפה יותר אפילו. היו לנו הרבה אלופי פיקוד טובים - אבל אני חושב שלא זכור לי אלוף פיקוד טוב כמוהו להתיישבות ביהודה ושומרון".

בלי סימני קריאה

בלוט נכנס לפיקוד כשהוא מכיר את הגזרה טוב יותר מכל אלוף שקדם לו, וגם את השיטות לחסל בה טרור. הדבר הראשון שעשה היה להתיישב ולכתוב תוכנית אסטרטגית פיקודית, מסמך שאלופים קודמים ניסו לגבש במשך שנים ולא סיימו. מהתוכנית נגזרו כמה משימות, וכולן נשענו על הפקת לקחים מ־7 באוקטובר. הראשונה: לא לסמוך על התרעה. עובדים כדי לייצר, אבל לא מניחים שהיא תגיע. השנייה: לשים סימני שאלה ולא סימני קריאה. בעבר, מסבירים בפיקוד, אמרו שחמאס מורתע וסימנו סימן קריאה. עדיף לשאול שאלה.

השלישית היא אולי המשמעותית מכולן: לפעול באופן אקטיבי ולפתור בעיות כשהן עדיין קטנות. במחנות הפליטים, כך אומרים בפיקוד, חיסלנו את הבעיה בעודה קטנה. לפני פחות משנה בוצעה פעולה במחומש כפרים, ואנשים לא הבינו למה נדרשו שם כל כך הרבה כוחות עבור מספר קטן של מעצרים. הסיבה היתה שהעצורים הם האנשים שניסו להקים גוף טרור חדש. הדבר נחתך לפני שהפך לבעיה רצינית. מי שמכיר את שיטת העבודה של בלוט מזהה כאן את החתימה שלו, מה שהוא מכנה "הגנה התקפית": לא להמתין למחבלים, אלא לפגוש אותם בשטחם.

לצד כל אלה עומדת מוכנות למלחמה מחר. בלוט לקח את הגבול המזרחי ברצינות שלא היתה קודם, ודחף להקמת אוגדה 96 - עוצבת גלעד, שנועדה להחזיק את הגבול מול ירדן ולעצור את הזרמת האמל"ח והמחבלים דרכו. האוגדה הוקמה בפועל בתוך יומיים, במהלך מבצע עם כלביא, והחלה לפעול מייד. "מבחינתנו, מבצע עם כלביא היווה הזדמנות מצוינת להקדים את ההקמה", אמר בלוט ללוחמים בסיכום התרגיל האוגדתי הראשון. במקביל, הוא עסק בעיצוב המרחב ובהרחבת ארגז הכלים של הפיקוד, ודוגמה רצינית לכך היא כניסת חיל האוויר לגזרה. את התפיסה כולה אפשר לתמצת במשפט אחד שחוזר בפיקוד: טרור פוגש צבא, אזרח חי שגרה. זה הדבר החשוב ביותר.

עם המספרים, שמשרטטים קו יורד חד, אי אפשר להתווכח: לפי נתוני צה"ל, ב־2022 נרשמו 342 פיגועים ביהודה ושומרון, ב־2023 קפץ המספר ל־847, ב־2024 ירד המספר ל־258, ב־2025 צנח ל־57, ומאז תחילת 2026 נרשמו 20. מספר ההרוגים הישראלים נע במקביל: 32 ב־2022, 41 ב־2023, 35 ב־2024, 20 ב־2025, ושלושה מתחילת השנה הנוכחית. בין לבין נוהלו מבצעים רחבי היקף בצפון השומרון, ובהם מבצעי מחנות קיץ וחומת ברזל, שהחל בינואר 2025 במחנה הפליטים ג'נין והתפשט לטולכרם, לנור א־שמס, לפארעה, לקבאטיה ולבלאטה שבשכם. זו היתה הפעם הראשונה זה עשורים שצה"ל נכנס למחנות ונשאר בהם.

אבל המספרים הם רק חצי מהתמונה. את השינוי האמיתי, כך אומרים בפיקוד, רואים בשטח: לפני כניסתו של בלוט לתפקיד היו צעקות ותהלוכות במחנות הפליטים, בעיקר בהלוויות, ואיש לא התערב. היום זה כמעט לא נראה. כשמזוהה תהלוכה כזאת - עוצרים אותה. נשקים כבר לא רואים, ודגלי חמאס או קריאות לטרור מובילים למעצר.

התפיסה שמנחה את הפעילות מנוסחת בפיקוד בשתי מילים: אגרסיבי ומדויק. פעולה חדה מול גורמי טרור ומחבלים, אבל לא באופן שידליק את השטח. הפעילות במחנות הפליטים, מוסיפים שם, היתה הרצינית מכולן והרתיעה היטב, אך בהתאם להחלטה הפיקודית גם היא נרשמת בלי סימן קריאה. מבחן התוצאה הוא היכולת להיכנס היום לכפרים ולערים כמו שכם בלי שתיזרק אבן אחת על הכוחות - דבר שלא היינו רואים בעבר.

למהלך היה גם מחיר, ואי אפשר לכתוב את סיפור התקופה בלעדיו. במהלך חומת ברזל ננטשו מחנות פליטים שלמים בצפון השומרון. שר הביטחון עצמו אישר שכ־40 אלף מתושבי המחנות נעקרו מבתיהם, והצהיר כי הנחה את צה"ל להיערך לשהייה במחנות שטוהרו לתקופה של שנה ולמנוע את חזרת התושבים. במחנה טולכרם נהרסו יותר מ־200 מבנים. אלה נתונים שילוו את התקופה הזאת גם בשנים הבאות, ובלוט הוא שחתום עליהם.

בעל חווה בשומרון: "שנים היתה תחושה שלא מבינים אותנו ולא מבינים מה אנחנו נותנים לכוחות הביטחון. חשבו שאנחנו כמו הגבעות. בלוט שינה את נקודת המבט. הוא הבין מה החוות נותנות לו, והוא יודע לנצל את זה"

רוזנטל רואה את התמונה מהצד השני של המתרס: "אני חושב שיש ירידה דרמטית באירועי הטרור ביהודה ושומרון", הוא אומר, "למרות שהתחזיות אמרו שאם בכל הגזרות יש מלחמה, אז גם ביהודה ושומרון הם יצטרפו אליה. הם לא מצטרפים אליה כי אבי בלוט הוא מאוד התקפי. הוא פועל בצורה מאוד התקפית". ובכל זאת, הוא מסרב לייחס את השינוי לאדם אחד: "אני חושב שמה שאנחנו מבינים, גם הוא מבין", הוא אומר. "ויש גם להגיד שמאז 7 באוקטובר חל שינוי עמוק בתודעה של כל מי שעוסק בביטחון ובמדיניות. כל האקלים הישראלי הרבה יותר מבין את מה שאנחנו טענו במשך הרבה מאוד שנים - שהתיישבות מביאה ביטחון".

ההתיישבות היא נכס

זה החלק שהפך את בלוט לחריג בנוף. בתקופתו נרשמה ההתפשטות המהירה ביותר של התיישבות ביהודה ושומרון זה עשורים, מגרעינים בצפון השומרון ועד עשרות חוות חקלאיות. בלוט עצמו אמר לאחרונה כי החוות מחזקות את הביטחון ומשתלבות בתפיסה המבצעית של צה"ל, כל עוד הן מוקמות בתיאום ובכפוף לחוק. שתי המילים האחרונות, כפי שיתברר, הן לב העניין כולו.

רוזנטל מתאר את הדבר כתפיסה שלמה, ולא כאוסף אישורים. "הוא מבין היטב את הדרך ליצור ביטחון ביהודה ושומרון, וזה באמצעות ההתיישבות", הוא אומר, "והרבה מאוד כפרים קטנים ויישובים חדשים וכל מיני אלמנטים. במבחן התוצאה, עד עכשיו זה עובד. אז הוא שותף מלא שלנו, גם בביטחון וגם בהתיישבות".

אבל השינוי העמוק ביותר שהתחולל בתקופתו נמדד לא במספר החוות - מכ־60 ב־־23' לכ־160 היום - אלא באופן שבו הצבא מסתכל עליהן. עד לא מזמן נתפסו החוות בעיני הדרג הצבאי כנטל: נקודות מבודדות שמייצרות חיכוך, מושכות כוחות ומקשות את ההגנה. היום התפיסה הפוכה כמעט לחלוטין. בצה"ל מסתכלים על החווה ככלי ביטחוני לכל דבר, כמשהו שמרחיב את מרחב ההגנה סביב היישובים ושצריך לנצל אותו ולהשתמש בו בתוך התפיסה המבצעית, ולא רק להכיל אותו. זהו שינוי תודעתי שקשה להפריז במשמעותו, והוא התרחש כמעט כולו תחת פיקודו של בלוט.

בחוות עצמן מרגישים את ההבדל היטב. גורם בכיר באחת החוות בשומרון מתאר שנים של תסכול: "במשך שנים היתה תחושה שלא מבינים אותנו ולא מבינים מה אנחנו נותנים לכוחות הביטחון", הוא אומר. "חשבו שאנחנו כמו הגבעות, וזה סיפור אחר לחלוטין". לדבריו, השינוי לא היה הדרגתי, אלא נקודתי: "בלוט הגיע ושינה את נקודת המבט. הוא הבין מה החוות נותנות לו, והוא יודע לנצל את זה". במשפט אחד הוא מתמצת את מה שאיש בהתיישבות לא מתווכח עליו: לראשונה יושב בראש הפיקוד קצין שרואה בחוות נכס מבצעי, ולא תקלה שצריך להכיל.

רוזנטל מסביר מדוע החוות אינן רק שאלה אידיאולוגית: "בסוף, התנועה הציונית מראשיתה היתה מאבק על הקרקע. אנחנו משתדלים להמשיך את הדרך של ראשוני הציונות, וכמו שהם נלחמו על הקרקעות בארץ ישראל, אנחנו נאבקים היום על קרקעות בגוש עציון ובמדבר יהודה. והחוות הן כלי: אחת - כדי לשמור על הקרקע, ושתיים - כדי ליצור ביטחון".

ואז הוא מגיע לנקודה המבצעית: "בסופו של דבר, חוות שמוקמות סביב יישובים מרחיקות את קו ההגנה, וקו ההגנה תמיד עלול להיפרץ. ראינו את זה ב־7 באוקטובר, ראינו מה קרה כשקו ההגנה נפרץ על היישובים. וכשיש חוות - יש מרחב הגנה, מרחב הגנה משמעותי".

גורם ביטחוני בכיר המכיר מקרוב את עבודת הפיקוד מנסח את הפרדוקס בחדות: "בלוט הוא כנראה אלוף פיקוד המרכז הראשון שהאהבה שלו להתיישבות היתה כל כך גלויה. הוא ממש לא הסתיר אותה", הוא אומר. "ובאותה נשימה ממש, הוא היה חד ואגרסיבי לא רק מול הטרור הפלסטיני, אלא גם מול אלימות יהודים. אצלו זה מעולם לא היה סתירה - זה היה אותו הדבר בדיוק".

וכאן מתחיל הפרק השני. במקביל לצניחה בטרור הפלסטיני, המגמה האחת שלא ירדה בתקופתו היא האלימות היהודית. הציר ארוך: ב־2023, אחרי הרצח של יגאל יניב, נרשמה עלייה משמעותית באירועי הפשיעה הלאומנית, ואותה שנה נחשבת עד היום קשה במיוחד. ב־2024 חלה ירידה משמעותית. ב־2025 נרשמה שוב עלייה, אך מתחת לרמות של 2023, ולקראת סוף השנה ירידה קלה. שנת 2026 נפתחה במגמה חיובית, אך ב־28 בפברואר נרשם זינוק חד.

אחר כך הגיע הרצח של יהודה שמואל שרמן בן ה־18, שנדרס למוות ב־21 במארס ליד חוות שובה ישראל שבצפון השומרון, שהוביל לגל נוסף של אירועי אלימות לאומנית. מאז נרשמת ירידה של כ־10% בחודש, ובעיקר ירידה משמעותית באירועים החמורים, כמו הצתות של בתים פלסטיניים - עד שהאירוע בחוות גלעד הדליק את הזירה מחדש. בשורה התחתונה, כל מגמות האלימות ביהודה ושומרון נמצאות בירידה, חוץ מאחת.

מחיר הפשיעה הלאומנית

באותו נאום בסוף אפריל, בלוט חילק את האתגר מול האוכלוסייה היהודית בגזרה לארבע קבוצות: הראשונה - טרור מובהק. השנייה - פשיעה חקלאית, הטרדות ופלישות לבתים. השלישית - מאחזים בלתי חוקיים, שלדבריו מגדילים את שטח הפנים של החיכוך בזמן שסדר הכוחות אינו גדל. הרביעית - חריגות בקרב כוחות ההגנה המרחבית.

"מי שסורר, גם כשהוא במדים, אנחנו משחררים אותו", אמר. והוא לא הסתפק בהגדרות. "אנחנו נאלצים לבטל מעצרים וסריקות אמל"ח נגד מחבלים כדי לטפל בפורעים יהודים", אמר. "זה פוגע במשימה העיקרית שלנו - סיכול טרור והגנה על התושבים". ולמי שמצדיק את המעשים כהרתעה הוא השיב: "זה לא מרתיע, זה מרתיח את השטח. מדובר במיעוט של המיעוט, כמה מאות אנשים שעושים נזק אדיר". המעשים הללו, הוא קבע, "אינם חוקיים, אינם מוסריים ואינם יהודיים".

"האהבה שלו להתיישבות גלויה, ובאותה נשימה הוא חד לא רק מול הטרור הפלסטיני, אלא גם מול אלימות יהודים. אצלו זה מעולם לא היה סתירה - זה אותו הדבר בדיוק"

בפיקוד מסבירים שהפער בין שתי הזירות אינו פער של רצון, אלא של ארגז כלים. מול הטרור הפלסטיני, אומרים שם, יש המון כלים. חלום של קצין. מול אלימות יהודית יש הרבה פחות, ולכן לא פעם בלוט ביקש עוד כלים, עוד מעצרים והרחקות. הגורם הביטחוני מרחיב: "אי אפשר להגיד שלא עושים כלום נגד אלימות יהודים. בלוט כל הזמן מבקש עוד כלים לעבודה, עוד סמכויות, עוד יכולת לטפל בזה. הבעיה היא שמול היהודים הכלים פשוט מעטים יותר, וראינו עכשיו מה קורה ברגע שהולכים על מעצר בית מנהלי ליהודי אחד". ואז הוא מוסיף: "מספיק להסתכל על הקמפיין שהקיצונים בגבעות מנהלים נגדו כדי להבין את התמונה. זה מה שסיים בסוף את הזמן שלו".

כשמבקשים מרוזנטל להשוות בין תקופתו של בלוט לתקופתו של קודמו בתפקיד, האלוף יהודה פוקס, הוא מסרב: "אני לא משווה ולא מדבר רע על אף אחד", הוא אומר. "בתקופה של אבי בלוט, הדברים הטובים היו של אבי. גם ליהודה פוקס היו דברים טובים, אבל אני מתמקד בלספר על ההישגים של אבי בלוט". ובכל זאת, דווקא ההשוואה הזאת היא שמאירה את מה שקורה כאן. גם פוקס פעל באגרסיביות ובאופן חד־משמעי נגד האלימות של אותו מיעוט קטן, וגם לו היה ברור שאין מדובר בתופעה שמייצגת את ההתיישבות ביהודה ושומרון, ושראשי המועצות במועצת יש"ע פועלים בעצמם כדי לעצור אותה. המדיניות, במובן הזה, כמעט זהה.

ובכל זאת, שנתיים לאחר שסיים את תפקידו, עדיין אפשר לשמוע ולראות את חוסר החיבה שרבים בהנהגת ההתיישבות רוחשים לפוקס. בשיחות סגורות, אנשים מספרים שהרגישו שהוא לא היה איתם, שלא ראה בהם שותפים, אלא אנשים שלא נלחמים מספיק נגד האלימות. את המילים הקשות ביותר עליו קשה לשמוע בשם אומרן, אבל מאחורי דלתות סגורות, הפער בין היחס אליו ליחס לבלוט הוא מהותי. בלוט נמצא באותו מאבק בדיוק, לעיתים בנחישות גדולה יותר, אך התחושה בהתיישבות היא שהוא עושה זאת ממקום נכון, ומתוך אמונה מוחלטת בהתיישבות עצמה. ההבדל אינו בשאלה מה עושים, אלא בשאלה מטעם מי.

הקמפיין נגד בלוט לא נולד בשבוע שעבר. הוא היה גלוי לעין לפני כמה חודשים, שכך, ואז חזר במלוא עוזו בחודש האחרון, ברשתות ובקבוצות שמזוהות עם נערי הגבעות. אלוף פיקוד המרכז, שאחראי בפועל על גורלה של ההתיישבות ביהודה ושומרון יותר מכל בעל תפקיד אחר, הפך לדמות אויב עבור קבוצה קטנה שהתיישבות היא כל עולמה. המצב הזה לא מובן, גם לא לכל מי שיושב בשולחן ההנהגה.

הדבר המוזר הוא שבלוט עצמו כתב את התשובה לזה כבר לפני ארבע שנים, באותו יום עיון לזכרו של ויינברג. אז, כשעוד היה מפקד אוגדת איו"ש, הוא יצא להגנת המפקדים שתחתיו: "אני אישית טועה לא מעט ושמח לקבל ביקורת, גם ציבורית, ודרכה אני לומד ומשתפר", אמר. "אבל איני מתכוון לעמוד מנגד או לשתוק כשישנם המנסים, במשיכת קולמוס ובהקלדת טוויטר חסרת אחריות, להכפיש מפקדים, ובפרט מח"טים ומג"דים באיו"ש שמקריבים ללא גבול, ושלילה־לילה מחרפים נפשם להגנה על המדינה". ארבע שנים לאחר מכן, הוא זה שעומד בקצה של אותה משיכת קולמוס.

ואז הגיע דרדיק

אולי משום כך, רוזנטל, שנחשב אחד מראשי המועצות שדיברו ופעלו בגלוי נגד פעולות אלימות ונגד השתלטות לא חוקית על שטחים, לא מצליח להסביר מדוע דווקא האלוף ההתקפי ביותר מול הפלסטינים הפך לדמות אויב. "אני מבין את השאלה, אבל אין לי תשובה טובה", הוא אומר. "אני לא יודע למה. גם נגדי הם עושים קמפיין". הוא בוחר לענות דרך ערכים, ולא דרך פוליטיקה: "אנחנו משתדלים לנווט עם המצפן, ולא עם השמשה. זאת אומרת, הצפון לא משתנה לעולם. הרבה פעמים הפופולריות משתנה, אנשים חושבים ככה, ויום למחרת הם חושבים אחרת.

"הדרך היחידה להצליח להנהיג בצורה ערכית, בצורה שמציגה חזון גדול, היא להיצמד לערכים". על עצמו הוא מעיד: "אני משתדל בכל ערב, אחרי יום עבודה עמוס, להסתכל על עצמי במראה ולדעת שפעלתי בהתאם לערכים שאני מאמין בהם, ושלא מכרתי את הערכים שלי כדי שיהיה לי עוד כוח פוליטי בתפקיד". ועל בלוט הוא מעיד: "אני מאמין שאצלו זה אותו הדבר. הוא פועל לפי הערכים, ומי שפועל לפי הערכים מסכים גם לשלם מחיר על הפעולה הזאת".

את שורש הבעיה הוא מוצא במקום אחר לגמרי: "בהרבה מאוד מובנים, הציבור מתקשה להבין את ההבדלים בניואנסים בין חוות לגבעות", הוא מסביר. "בין חוות שעלו בצורה מתואמת, שתפקידן לשמור על השטח, לבין מקומות שעלו לא מתוך שליחות, שהציבור לא שלח אותם לשם, שהם שמו שם את עצמם. בין אנשים שרק מחפשים נדל"ן לאנשים שמחפשים את המשימה הציונית הבאה. יש בלבול גדול מאוד. וכשיש בלבול גדול מאוד זה גם מאוד קשה לציבור להבין, ואז הרבה פעמים עמדות פופוליסטיות שולטות".

הבלבול הזה קיבל שם ופנים בשבועות האחרונים: טל ינון דרדיק, החשוד במעורבות בפשיטה האלימה על חירבת חומסה בבקעת הירדן במארס, קיבל צו הגבלה. שר הביטחון הודיע כי הנחה לא לחדשו, אלא להתמודד עם הבעיה בדרכים אחרות, ואף קיים עם החשוד פגישה חריגה בעודו במעצר ובשביתת רעב. צה"ל, יחד עם הפרקליטות, הגיש ערר. סד הזמנים מלמד שהערר הועבר לפרקליטות עוד לפני הצהרת השר, ושליבתו נגעה לחלופת המעצר ולתקינות הצו המנהלי, ולא לעצם הארכתו. שבוע לאחר מכן הגיעה ההודעה בשידור החי.

התגובה היתה מיידית וחריגה: דובר צה"ל הבהיר שדברי השר לא תואמו עם הרמטכ"ל, שבלוט "מפקד על פיקוד המרכז במציאות מורכבת, במקצועיות, באומץ ובהקרבה, והוא זוכה לאמון מלא", ושאין בכוונת הרמטכ"ל להחליף מפקדים בתפקידי מפתח בתקופה רגישה זו. למחרת בבוקר הודיע רא"ל אייל זמיר לבכירי צה"ל שלא ימונו קצינים בכירים עד תחילת 2027, אחרי הבחירות לכנסת. באותו ערב, לאחר פגישה עם ראשי ההתיישבות, שר הביטחון כבר מסר שבלוט לא הודח, שהוא ממלא היטב את תפקידו ושאין ביניהם כל מחלוקת. את הצגת דבריו כקריאה להדחה הוא כינה "שקר מוחלט".

בפועל, בלוט נשאר בתפקידו. גורמים בפיקוד אומרים שהעבודה נמשכת כרגיל, אבל שאמירה של שר ביטחון בשידור חי מייצרת גלי הדף שקשה להתעלם מהם. בינתיים המספרים בגזרה ממשיכים לרדת, מספרי החוות ממשיכים לעלות, והאלוף שעשה יותר מכל קודמיו כדי שיעלו - הוא זה שמשלם על כך את המחיר, בדיוק מהכיוון שממנו ציפה לו הכי פחות.