לבנון.
שלשום זאת היתה סמל רותם ינאי, מש"קית ת"ש מגבעת עדה. בראשית השבוע, לוחם ההנדסה הקרבית נהוראי לייזר מאילת. בסוף השבוע שעבר, לוחם הטכנולוגיה נועם המבורגר מעתלית. ובסך הכל 12 הרוגים בשבועות האחרונים, רובם מרחפני נפץ, ועוד עשרות חיילים פצועים בדרגות חומרה שונות, שעל רובם התקשורת אפילו לא התעכבה כדי לדווח.
הודעת דובר צה"ל על נפילתה של ינאי פורסמה ביום חמישי בשעה 05:57. דקה אחת בלבד אחר כך, ב־05:58, פורסמה הודעה נוספת על חדירת כלי טיס עוין במעיין ברוך ובכפר יובל. דקה אחת של חסד, זה כל מה שהיה בין הבשורה הקשה לבין רחפן נוסף שחצה את הגבול וכוון כנגד כוחות צה"ל בשטח הארץ. ב־06:19 כבר דווח שהמטרה הזאת יורטה. אפשר רק לדמיין מה עבר ב־21 הדקות האלה על תושבי היישובים שהתעוררו שוב לבוקר של אזעקות, ועל החיילים שמשרתים בבסיסים ובמוצבים בגזרה ונאלצו למצוא מחסה, כפי שינאי ניסתה לעשות - ללא הצלחה.
רותם, אימו של סמל נהוראי לייזר: "איך אפשר לקבור אותך?" // קונטקט
כשהתעורר עניין הרחפנים עם הסיב האופטי, לפני יותר מחודש, נכתב כאן בהרחבה על הכישלון המוחלט של משרד הביטחון וצה"ל במציאת מענה מוקדם לאיום, שהיה מוכר מהמלחמה באוקראינה. בתעשיות הביטחוניות, בעיקר הקטנות, דווקא ניסו להתריע, אבל מי שהיו אמורים להפנות לכך קשב - בעיקר במפא"ת - או שלא הבינו את חומרת האיום, או שלא הבינו את המהירות שבה חיזבאללה יצטייד, יטמיע ויפעיל את הרחפנים ("מפחיד לראות את גרף השיפור שלו בהפעלה", אמר השבוע קצין בכיר), או שחשבו שהמצב האסטרטגי לא ישתנה וחיזבאללה ימשיך להיות מורתע, אז למה למהר.
לכישלון הזה הצטרף, ביוזמתו, גם רה"מ בנימין נתניהו, שאמר כי כבר לפני שש שנים זיהה את איום הרחפנים והורה להיערך אליו. בהנחה שנתניהו דובר אמת, מתבקש לתהות מה עשה עם הנחייתו, ומדוע לא וידא שהיא מיושמת - בדגש על פיתוח מענה טכנולוגי חלקי או מלא.
השבוע, באיחור אופנתי ולרגל הפריימריז בליכוד, קפצו על העגלה המדממת הזאת טרמפיסטים נוספים. שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל אמרה כי היא ומשרדה עמלים על מציאת פתרונות. יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בועז ביסמוט אמר כי הוא מקיים התייעצויות עם מומחים ותעשיות ביטחוניות בחיפוש אחר מענה.
מומלץ שלא לעצור את הנשימה: הישועה לא תגיע מהם. כתמיד, היא תגיע ממיקוד מאמץ משותף של צה"ל, משרד הביטחון והתעשיות הביטחוניות, וזה ייקח זמן. ואשר לביסמוט, תפקידה של הוועדה בראשותו (ושל תתי־הוועדות שלה) הוא לגמרי לפקח על צה"ל ומערכת הביטחון, והיא כשלה בו. השבוע הטריד אותה יותר לעסוק בשלילת זכויות מגמלאי צה"ל שמותחים ביקורת על ישראל, אף שאת עיקר הנזק הבינלאומי למעמדה של ישראל הסבו בשנים האחרונות דווקא שרים וחברי כנסת שהנפיקו שורת התבטאויות שהפכו אותה לאחת המדינות השנואות בעולם.
עד לאמצע השבוע גם הממשלה לא הוטרדה יותר מדי מהנעשה בלבנון. הרמטכ"ל אייל זמיר אמנם תבע בכל דיון וישיבה חופש פעולה, אבל נענה בשלילה כדי שלא לעצבן את הנשיא טראמפ על רקע המגעים להסכם באיראן. הצעותיו של זמיר לא היו אמורות לתת מענה לאיום הרחפנים; הן נועדו להחזיר את היוזמה וההתקפיות לצה"ל, ולהפוך שוב את חיזבאללה מצייד לניצוד.
רצף ההרוגים, והביקורת הציבורית והתקשורתית הגוברת, רופפו מעט את הרסנים שהוטלו על צה"ל. רצף ההרוגים, והביקורת הציבורית והתקשורתית הגוברת, רופפו מעט את הרסנים שהוטלו על צה"ל. הפעילות האווירית הורחבה, כולל תקיפות באזור צור ובקעת הלבנון, וניסיון סיכול אחד גם בביירות. אם להישען על פרסומים בלבנון, כולל מטעם חיזבאללה, גם הפעילות הקרקעית הורחבה, והיא כוללת כעת גם פשיטות מצפון לנהר הליטני, לרבות באזור הבופור. בהנחה שהפרסומים נכונים, זאת לא תהיה הפעם הראשונה (לפי פרסומים זרים) שצה"ל מנסה להגיע להר בסבב הלחימה הנוכחי בלבנון: ציוד שנשאר בשטח בזמן מנוסה לימד כי נעשה כבר ניסיון דומה, לפני כחודשיים, שנכשל.
מתדרכים רשמיים מטעם הממשלה וצה"ל השקיעו בימים האחרונים שעות רבות בניסיון לשכנע שצה"ל אינו פועל בלבנון בדפנסיבה, אלא באופנסיבה. זה היה ניסיון מגושם, פעמיים. פעם אחת כי מדובר, במקרה הטוב, באופנסיבה חלקית מאוד, שעדיין מגבילה יותר מכפי שהיא משחררת (ע"ע האיסור הנמשך לחדש את התקיפות בדאחייה בביירות). ופעם שנייה כי שום תדרוך לא יצליח להאפיל על עוד תמונה של צעיר שנהרג מרחפן פרימיטיבי ששיגר ארגון שאמור היה להיות במגננה, ופועל בחופשיות כמעט מלאה.
מתדרכים רשמיים מטעם הממשלה וצה"ל השקיעו בימים האחרונים שעות רבות בניסיון לשכנע שצה"ל אינו פועל בלבנון בדפנסיבה, אלא באופנסיבה. זה היה ניסיון מגושם, פעמיים. פעם אחת כי מדובר, במקרה הטוב, באופנסיבה חלקית. ופעם שנייה כי שום תדרוך לא יצליח להאפיל על עוד תמונה של צעיר שנהרג מרחפן פרימיטיבי
גם זמיר מצא את עצמו בדפנסיבה. נתניהו אמנם אישר אופנסיבה חלקית נגד חיזבאללה, אבל נתן אור ירוק לאופנסיבה מלאה נגד הרמטכ"ל. שופרותיו הפליאו את ביקורתם בזמיר, תוך שהתמידו בקו המוכר: ההצלחות - של נתניהו, הכישלונות - של זמיר (ואחרים).
כתמיד, האמת צריכה להיאמר. לזמיר ולצה"ל יש חלק משמעותי במצב הנוכחי בלבנון, בעיקר בהיעדר מענה לאיום הרחפנים, שכבר גולש מגבולות דרום לבנון עמוק לשטח ישראל. אבל האחריות הכוללת היא של נתניהו, שגם בלבנון - כמו באיראן, כמו בעזה - הוליך שולל שאו־טו־טו מגיע הניצחון המוחלט. וכשמצא את עצמו כבול להנחיות הנשיא טראמפ ("ביבי בחור טוב; הוא יעשה מה שאגיד לו"), לא גילה בעצמו מספיק תעוזה לעמוד מול הנשיא האמריקני ולהגיד לו שאזרחי ישראל וחייליה קודמים, ושהפגיעה בהם ובריבונותה של ישראל היא קו אדום.
לכישלון הזה, של חוסר יכולת להתמודד מול טראמפ וכתוצאה מכך של כבילת ידי צה"ל, הצטרף הכישלון הקבוע של טיפול בצפון. הנתונים שהתפרסמו גם השבוע מלמדים על קטסטרופה אמיתית: כמות העוזבים, בעיקר בקריית שמונה, בנסיקה. כמות הנזקקים לסיוע נפשי, בנסיקה. כמות ההכנסות באזור כתוצאה ממסחר, מתיירות ועוד, בצלילה. המגמה ברורה: אם לא יימצא פתרון, הצפון יקרוס. בעצם, הוא כבר קורס.
ביום שני השבוע צולמו תלמידי תיכון בקריית שמונה כשהם מסתתרים בזמן אזעקה מתחת לשולחנות. מצופה היה משר החינוך יואב קיש לבטל למחרת את כל הלו"ז שלו, לעלות לקריית שמונה ולשבת איתם בכיתה. זה לא קרה. מצופה היה משר הביטחון ישראל כ"ץ לעלות לקריית שמונה ולהגיד לראש העיר שהוא לא לבד. זה לא קרה. וכן הלאה, כמעט לכל שרי הממשלה. זה כבר לא העוטף, שבו הם משכנעים את עצמם שהאחריות לאסון של 7 באוקטובר מוטלת על ממשלות ואנשים אחרים. זה קורה עכשיו, במשמרת שלהם, ואין סיבה להסתיר את הבושה. היא מרוחה כל כולה על פניה של ממשלת שאיבדה את הצפון.
איראן.
קשה לעקוב אחרי טראמפ. רגע אחד הוא מצייץ באמוק שההסכם בפתח, רק כדי להתהפך ולהודיע שהמלחמה מתחדשת - וחוזר חלילה. ניתן ללמוד מכך על מידת התסכול: מכך שהאיראנים לא באמת משתפים פעולה, מכך שיש פער בין מה שהובטח (בעיקר בסוגיית הגרעין) לבין מה שניתן לספק, מכך שאין לו אלטרנטיבה טובה ביד.
אפשר להניח שלו היתה לו אלטרנטיבה כזאת, שהיתה מבטיחה הישג משמעותי במהלך קצר ועוצמתי, הוא כבר היה משתמש בה. דומה שהגנרלים שלו ויועציו הקרובים למדו את לקחי הסיבוב הקודם של מארס־אפריל ונזהרים מהבטחות, בעיקר מאלה שמגיעות מישראל. מהדהדים באוזניהם הדברים שהשמיעה אז הצמרת הישראלית, בהובלת נתניהו וראש המוסד דדי ברנע, כי המשטר ייפול, והגרעין יילקח, והורמוז יישאר פתוח. כלום מזה לא קרה, ולכן מי שנכווה ברותחין וכו'.
בכיר ישראלי, שמשרת בתפקיד רגיש, אמר השבוע בשיחה סגורה שתוצאות המערכה, נכון לעכשיו, הן כישלון מוחלט שמגרד את ההגדרה "מחדל אסטרטגי מהדהד".
הוא אמר כי איראן אמנם שילמה מחיר כבד, אבל יצאה מחוזקת: היא עמדה מול המעצמה החזקה בעולם ומול המעצמה החזקה באזור, ויכלה להן. המשטר שרד, ונראה יציב מתמיד. אם יקבל מיליארדים כחלק מהסכם, הוא ישקם במהירות את מה שנלקח ממנו, ואף יתחזק כדי לחסן את עצמו ממערכות דומות בעתיד. המשטר גם שיקף עוצמה אזורית, הרתיע את שכנותיו והצליח לדכא כל ניסיון למרד פנימי.
את תחושת העוצמה הזאת מנסה כעת איראן למנף במשא ומתן. כדרכה, היא מותחת את הגבולות (והעצבים) עד לקצה. בכיר אחר אמר השבוע ש"אם נכנסת לחדר כדי לנהל משא ומתן עם איראני, הפסדת". זה שיקף במידה רבה את התסכול בצד הישראלי מכך שטראמפ מתפתה למקסמי המשא ומתן, ולא חוזר להשתמש בכוח. אבל ישראל, כאמור, משפיעה פחות, ולמעשה ממודרת מהמשא ומתן. היא צופה מהצד, ומתפללת שייכשל, או לפחות שלא יצליח.
בגדול, יש עכשיו שלוש אפשרויות. האחת, שארה"ב ואיראן יגיעו להסכם. חצי עולם עובד בזה, אם כי חלק מאלה שעובדים בזה גם עובדים נגד זה - בעיקר מנהיגי כמה ממדינות המפרץ, שאומרים בגלוי ובשיחות רבות־משתתפים דבר אחד, ובשיחות סגורות את היפוכו.
טראמפ זיהה את נקודת התורפה הזאת, ולכן לוחץ עליהן להצטרף להסכמי אברהם. אפשר להניח שישראל מעורבת בלחץ הזה: הוא טוב לה ברמה האסטרטגית, והוא טוב לנתניהו ברמה הפוליטית משום שכך יתאפשר לו לשווק את המלחמה כהישג. בינתיים, הכלות מסרבות לשתף פעולה; המשך יבוא.
האפשרות השנייה היא שלא יהיה הסכם, אבל גם שהמלחמה לא תתחדש. יש בישראל מי שסבורים (ברנע) שזאת האפשרות הכי טובה, משום שהשילוב של סנקציות קשוחות, איום מתמיד בלחץ צבאי והמצב הכלכלי הקשה יכריע בסופו של דבר את איראן מבפנים.
מתישהו הציבור יישבר - לא בגלל המלחמה, בגלל הכלכלה - וייצא שוב לרחוב, והמשטר יתקשה הפעם לבלום אותו.
האפשרות השלישית היא שהמלחמה תחודש. זה עשוי לקרות בכל רגע, גם כתוצאה ממיסקלקולציה. האמריקנים תקפו אור ליום חמישי באזור בנדר עבאס, בתגובה לשיגור כטב"מים איראניים לעבר מכלית נפט. זאת היתה תקיפה שנייה שלהם השבוע, אם כי בינתיים שני הצדדים נשמרים לנהל את השיח־באש הזה באופן מוגבל ומתוחם, ובעיקר נשלט. אין לדעת איך הדינמיקה הזאת תתפתח, ככל שיגבר התסכול מהשיחות שלא מתקדמות. מנגד, ברקע יש גורמים מרסנים - ובראשם המונדיאל, וגם מחירי הנפט שנרגעו יחסית השבוע לנוכח הציפייה בשווקים להסכם קרוב.
נתניהו הפיץ השבוע, בהתלהבות רבה, תמונת AI שלו ושל טראמפ עם הכיתוב: "לאיראן לעולם לא יהיה נשק גרעיני". זאת הצהרה חשובה, שאין בה חדש: כל נשיאי ארה"ב וכל ראשי הממשלה בישראל אמרו דברים זהים מאז הופיע האיום האיראני לראשונה באמצע שנות ה־90, בקדנציה של ביל קלינטון ויצחק רבין.
נתניהו הפיץ השבוע תמונת AI שלו ושל טראמפ עם הכיתוב: "לאיראן לעולם לא יהיה נשק גרעיני". אין בכך חדש, ואין בכך כדי לכסות על המחדל העצום שבניהול המערכה האחרונה
המשפט (החשוב) הזה נאמר מאז בקביעות, וטוב שכך, כדי שישמש מצפן ומצפון, בעיקר לצד האמריקני. ועדיין, אין בו כדי לכסות או לחפות על המחדל העצום שבניהול המערכה האחרונה. ישראל נכנסה אליה עם הר של ציפיות והבטחות, ויצאה ממנה עם הר של סימני שאלה וכאבי ראש.
שתי הערות.
הראשונה, על מבצעי ההשפעה של המוסד, שאותם מתאר השבת בהרחבה איתי אילנאי. זה הבייבי של ברנע ושל הבן־יקיר־לי שלו, פ', שאותו הוא רוצה לראות כמחליפו (אם ייכשל מינויו של רומן גופמן; אם לא, פ' יהיה סגנו). האגף שהוקם כדי לטפל בכך עשה רבות, אבל נכון להיום נכשל במשימתו העיקרית: הפלת המשטר בטהרן.
תמונה של שר איראני עם אישה זרה זה נחמד, אבל היו כאלה לא מעט גם בעבר. רק שאז דיברו פחות, ופרסמו פחות. עכשיו גם במוסד, ששתיקתו היתה תמיד אומנותו, הצטרפו לטרנד המוכר ש"עשית ולא דיווחת - לא עשית".
ההערה השנייה היא על מי שעד לשבוע זה היה ידוע כתא"ל ג', ומהשבוע אפשר לחשוף את שמו המלא - גיא פאפו. עניינו של גופמן יוכרע בבג"ץ, אבל ראוי שפאפו ייחשף לציבור הישראלי כאחד האחראיים לכישלון המהדהד של המודיעין ב־7 באוקטובר (פאפו עמד אז בראש חטיבת ההפעלה באמ"ן).
ניסיונו להתנער מהכישלון הזה לא צלח: המינוי שבו חשק, למפקד יחידת 8200, סוכל, והוא גלה למוסד, עד שנזרק גם משם בהוראת ברנע, שיישר קו עם זמיר שקבע כי כישלונו יוביל לשחרורו מצה"ל. כעת מנסה פאפו להישאר במוסד, אולי בחסות גופמן. זה מהלך פסול, שראוי שייבלם. פאפו לא יכול להתנקות מכישלונו - בדיוק כמו כל האחראים האחרים למחדל החמור בתולדות המדינה.
