בדצמבר אורן נהרי התקשר אלי. כדרכו, הוא היה ענייני. "מכל המחלות שיש לעולם להציע, הגרלתי ALS", אמר. שתקתי, והוא המשיך: "אני מנסה לסגור כמה שיותר דברים, וממליץ שניתן גז על הספר".
הספר שעליו נהרי דיבר הוא "הקרבות הגדולים ששינו את ההיסטוריה" (הוצאת כנרת זמורה דביר), או "ספר הקרבות" כפי שאנחנו קוראים לו בינינו. פרויקט משותף שהתחיל לפני יותר מעשר שנים, גם אז בשיחת טלפון, שבה נהרי הציע שנכתוב שני ספרים משותפים. הראשון, "50 הקרבות הגדולים בהיסטוריה", והשני - שכבר לא ייכתב - "50 המרגלים החשובים בהיסטוריה".
אורן נהרי מדבר על מחלת ה-ALS בראיון עם רוני קובן // צילום: באדיבות כאן 11
50 הקרבות נכתבו, ואחר כך התכווצו ל־31 משהתברר שהספר יהיה גדול מדי ויקר מדי. האתגר העיקרי היה לברור ביניהם: לייצר תמהיל שיכלול קרבות מהרבה תקופות, מהרבה יבשות, קרבות זרים וגם קרבות "שלנו". בתהליך הבחירה היו הרבה ויכוחים והתלבטויות, וגם היום, כשהספר כבר מודפס (הוא נמצא בחנויות מהשבוע שעבר), הוא מעלה מחשבות נוספות, וגם הרבה לקחים - בוודאי כשישראל נמצאת בעיצומה של מערכה קשוחה נוספת.
אבולוציה של מלחמות
בשבוע שעבר נפגשנו אצל נהרי בבית כדי לדבר על קרבות. על הקרבות העולמיים, ועל הקרבות שלנו, ועל הקרב הפרטי שהוא מנהל כיום - ויודע שיפסיד בו. עיקרי השיחה שלנו מובאים כאן, והם חורגים בהרבה מאיראן, מלבנון ומעניינה של ישראל, שכמה מהקרבות שלה אמנם מופיעים בספר - כולל הפרק המסיים על מלחמת 7 באוקטובר - אבל כמו שנהרי אומר: "אנחנו כותבים לקהל ישראלי, אז יש בו יותר קרבות ישראליים מכפי שווייה של ישראל בהיסטוריה, ורצוי גם שנזכור שהעולם הוא לא המעגל הקטן שלנו".
אמרתי לו שאחד הדברים המרתקים היה להתבונן באבולוציה של המלחמות. בהפקת הלקחים שנעה על פני מאות שנים ויבשות, ושנבעה גם משינויים באמצעי הלחימה, ובעשורים האחרונים - מהקדמה הטכנולוגית. עניין אחד שלא השתנה הוא השאיפות האימפריאליסטיות: הרצון להשיג כוח, כסף, שליטה. זה משהו שהאנושות לא הצליחה להיגמל ממנו, ובמידה רבה הוא אפילו החמיר.
נהרי סיפר על אלכסנדר מוקדון בן ה־20, שפרץ בבכי על פי המיתוס, ואמר שאביו יכבוש את כל העולם ולא יותיר לו דבר לעשות. "היום אין לך אלכסנדר מוקדון או ג'ינגיס חאן או טימור הצולע, שיוצא למלחמות של 50 שנה כדי להקים אימפריות - שאגב, התמוטטו מהר מאוד לאחר מותם, כי לא היה להן שום דבק או משהו מאחד".
עניתי שלטעמי הרצונות האימפריאליסטיים עדיין כאן. דאעש היה דוגמה טובה, כשיצא למסע כיבוש במזרח התיכון, שתוכנן להתפשט לכל רחבי העולם אלמלא נבלם בידי כוחות בינלאומיים עצומים.
נהרי השיב שהאסלאם הוא אכן כזה ומחזיק בתפיסה של "תהיו מאמינים או תמותו", אם כי חלקים בו יותר מפוכחים ונשמרים שלא לסכן את בסיס המהפכה. איראן היא דוגמה טובה שמשמרת בסיס כזה ולא יוצאת למסעי כיבוש ישירים, אלא פועלת להרחיב את בסיס ההשפעה שלה באמצעות אחרים, שנלחמים עבורה - חיזבאללה, חות'ים, חמאס. לאיראנים יש בכל המקומות האלה יועצים, הם נותנים להם כסף, אבל אין שם כוחות לוחמים שלהם.
תהיתי מיהו אימפריאליסט, ונהרי חייך. האמריקנים, אמר, היו גדולי האימפריאליסטים במאה ה־20. הם שלחו כוחות לכמעט כל מדינה בדרום אמריקה, ולקוריאה, ולווייטנאם, ולסומליה, וללבנון, והם ייעלבו אם יגידו שהם אימפריאליסטים, כי הם בטוחים שהכוונות שלהם היו טובות.
גם פוטין, בראייתו, יוצא למלחמה באוקראינה כדי להגן על אינטרסים רוסיים שהוא יכול לנמק אותם. השאיפות היו שם תמיד. רק המניעים השתנו. פעם הסתכלו על אדמות פוריות, ואחר כך על זהב, על נפט ופלדה ועל גומי, והיום על שבבים ועל מינרלים נדירים אחרים. וכמובן דת, שעמדה בלב מתקפת 7 באוקטובר, אבל הרקע שלה עמוק יותר, עם ציר הרשע של רוסיה, סין, צפון קוריאה ואיראן, שרוצות לערער את המערב ולהפיל אותו, ומה שיש לנו כאן הוא מערכה מקומית שהחלה מול חמאס, שהיא חלק ממערכה אזורית מול איראן, שהיא חלק ממערכה גלובלית בין־גושית.
שאלתי את נהרי על לקח אחד שהוא לוקח מכל הקרבות והמלחמות, והצעתי את שלי: היבריס. הוא הסכים והוסיף גם את הטיפשות והיהירות האנושית, ואת ההכרח להכיר במגבלות הכוח ולדעת מתי לעצור
אמרתי לו שאנחנו, הפרשנים, מדברים עם סימני קריאה, ולא פעם המציאות היא עם סימני שאלה, וזה אחד הדברים שניתן ללמוד מעיסוק בקרבות עבר - שכנראה בזמן אמת היו מנתחים ושופטים אותם אחרת מאשר בדיעבד. נהרי הסכים והזכיר את הצורך בהטלת ספק. את הדור השלם של הצעירים שיצאו למלחמת העולם הראשונה בגלל טמטום של גנרלים, שהצהירו שהם ישובו הביתה לפני שהעלים ינשרו מהעצים, ואת ווסטמורלנד, שאמר כמה פעמים במלחמת וייטנאם שהוא רואה את האור בקצה המנהרה ושהאמריקנים מנצחים.
אז מה הנמשל העכשווי, תהיתי. "אני זוכר את הצהרות הרהב לפני כמה חודשים, אחרי מלחמת איראן הראשונה, ומקווה שנדע להימנע מהן", הוא ענה. "שחושבים אצלנו לא רק על היום שלפני, אלא גם על היום שאחרי, כי כל מנהיג צריך לשאול את עצמו לפני שהוא יוצא למלחמה מהי המטרה ואם הוא יכול להשיג אותה".
בין תקוות למציאות
דיברנו על דעת הקהל. אמרתי שיש תחושה שפעם מנהיגים ספרו אותה פחות. המשפט המייצג מופיע ברחבת המסדרים בבה"ד 1 ולקוח מספר שופטים: "ממני תראו, וכן תעשו". צ'רצ'יל נהג כך במלחמת העולם השנייה, וגם בן־גוריון, שאמר: "אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך". היום, הוספתי, אם שמים בצד את המנהיגים הטוטליטריים, יש תחושה שהמנהיגים מבועתים מדעת הקהל, מהביקורת, מהרשתות החברתיות. לכאורה זה מרתיע מפני מלחמות, אבל בפועל זה מקרב אותן כי המנהיגים האלה - אירופה היא דוגמה טובה - נתפסים כחלשים וכפגיעים.
נהרי השיב שדעת קהל תמיד היתה שם. גם מלכים נאלצו להתחשב בה, עד גבול מסוים. גם פוטין היה צריך להסביר למה האוקראינים הם נאצים מטבעם ולמה נאט"ו מאיימת על רוסיה. וסטלין גייס מוטיבים מימי הצאר והחזיר את הדרגות, ואת הדת, כי הוא הבין שהעם חייב להזדהות עם משהו. היום אנחנו במצב אחר לגמרי, כי הרשתות החברתיות והטכנולוגיה נתונות למניפולציה אדירה, והרעים - גם אם בצד של הטובים - יודעים לגייס אותן לשירותם. יוצרים מניפולציה שהעם זה אתה, כלומר העם זה המנהיג, ושכל מי שנגד המנהיג הוא בהגדרה נגד העם, והוא לא משלנו, והוא נגד הניצחון המוחלט. פרדוקסלית, דווקא בעולם של היום קל מאוד למכור את הסיסמאות האלה.
נהרי אמר שאירופה אחרי שתי מלחמות העולם לא רק איבדה את התיאבון למלחמות, אלא צריך לשאול אם היא עדיין מוכנה להילחם עבור דברים שיקרים לה. "בשנות ה־30 קיבל פורום הסטודנטים של אוקספורד החלטה שבשום מקרה הוא לא יוצא להילחם למען המלך והמולדת. היטלר ראה את זה ואמר שהבריטים הפייסנים האלה לא מוכנים יותר להילחם על כלום. היום, מי שיבוא להורים שלו באירופה - במדינות שפעם היו מעצמות כמו צרפת, גרמניה, אוסטריה - ויגיד שהוא רוצה להתגייס לקריירה בצבא, יחשבו שהוא משוגע או פשיסט. אירופה מבוהלת מעצמה, ומבוהלת מהאזרחים שלה, והיא נטולת הנהגה".
אמרתי לו שלא צריך ללכת רחוק. עד ל־7 באוקטובר גם אנחנו היינו מבוהלים מהמחשבה שניאלץ להיכנס למלחמה גדולה ולהקריב אנשים. תיעדפנו את איכות החיים. ואז קיבלנו כאפה, וחזרנו למציאות. זה נכון שגם קודם נלחמנו, אבל אלה היו מלחמות של תחזוקה ולא של קיום. ועכשיו אנחנו במלחמת קיום.
הוא השיב שצריך צבר של אירועים כדי שדברים ישתנו. שזה קרה לאמריקנים, ולצרפתים, וגם לנו. שצה"ל שהה שנים בלבנון, אבל רק אסון המסוקים, והשייטת, והשריפה בסלוקי, גרמו לתופעה השולית למדי של "ארבע אימהות" לתפוס תנופה. וזה היה נכון גם בדרום, שזה רחוק, והם גיבורים, והיה איזה ילד עם חולצה של ארגנטינה שנהרג ושבר את הלב של כולנו, אבל המשכנו בחיים. וזה מחזיר אותנו לעניין של מנהיגות, כי מנהיגות זה לדעת מתי נשברים הכלים וצריך לצאת למבצע, וזה מחזיר למה שדיברנו עליו - לצורך לגייס דעת קהל. להסביר לאנשים על מה הם הולכים להילחם. אחרי 7 באוקטובר זה היה הרבה יותר ברור.
נהרי: "במדינות שהיו מעצמות כמו צרפת, גרמניה, אוסטריה - מי שיגיד שהוא רוצה קריירה בצבא יחשבו שהוא משוגע או פשיסט. אירופה מבוהלת מעצמה, מהאזרחים שלה, והיא נטולת הנהגה"
השבתי שמנהיגים מכרו לציבור אשליות, וגם היום הם מוכרים לו אשליות. שיכולה להיות פנטזיה. ניצחון מוחלט. שבעזה יהיו מגדלים, וכל הפלשתינים יעזבו, ורק יהודים יגורו, ויהיה נפלא. וזה חוזר על עצמו גם עכשיו באיראן, שהנה אנחנו חוזרים לתקופת השאה, ושוב נחיה איתם בטוב. ויכול להיות שזה יקרה, אבל הסיכוי שזה לא יקרה גדול הרבה יותר, ואי אפשר לבנות אסטרטגיה שלמה על ההסתברות הנמוכה שכן, ואנחנו בונים בכל פעם מחדש את האסטרטגיה שלנו על תקוות ולא על מציאות.
נהרי אמר שזה נכון לא רק אצלנו. זה קרה גם לאמריקנים באפגניסטן, ובעיראק. שהיה מי ששכנע אותם בקול בריטון ובאנגלית מהוקצעת שמלחמה נגד עיראק תהיה דבר מצוין, כי היא תביא דמוקרטיה לעיראק, ואחריה לאיראן, ואחר כך לכל האזור. והמלחמה הזאת עשתה בדיוק את ההפך: היא הביאה לסוף ההגמוניה האמריקנית, ולעלייה של דאעש, ולאביב הערבי, ולשורה ארוכה של קטסטרופות, ולאסון גיאופוליטי מוחלט.
ממלכת אי־הוודאות
דיברנו על הפער שבין תכנון לביצוע. ועד כמה מעטים הקרבות שהסתיימו כפי שתוכננו, כי שדה הקרב, כמאמר הקלישאה, הוא ממלכת אי־הוודאות, ולעיתים קרובות הכל מקרי וכאוטי. נהרי אמר שהיו לא מעט קרבות שבאמת הצליחו. למשל, הפלישה לנורמנדי, או מבצע מוקד להשמדת חילות האוויר של מצרים וסוריה בפתח מלחמת ששת הימים. והיו גם קרבות רבים שהוכרעו לצד כזה, אבל יכלו באותה המידה להיות מוכרעים גם לצד האחר, למשל סטלינגרד, ואפילו הקרבות על הכבישים בישראל של מלחמת העצמאות.
והיו קרבות שהסתיימו הפוך לגמרי מכפי שתוכנן. חניבעל, למשל, במלחמה הפונית השנייה בין קרתגו לבין רומא, מביס את הרומאים בקרב אחרי קרב - קרב קאנה הוא מהניצחונות הגדולים בהיסטוריה - אבל בסוף הרומאים מצליחים למשוך אותו לאדמה חרוכה ולנתק אותו מהעורף האסטרטגי שלו, והוא נסוג, והרומאים מנצחים במלחמה.
אמרתי לו שהניצחונות האלה גורמים למצביאים לחשוב שהם כל־יכולים, ולטשטש גבולות ומגבלות. למשל יממוטו, האדמירל היפני, שהיה קצין זוטר בצי היפני בקרב על מצר צושימה בראשית המאה הקודמת, ולקח משם את התובנה שיפן היא כל־יכולה, ובסופו של דבר מביא את ארצו להתאבדות מול ארה"ב במלחמת העולם השנייה.
נהרי השיב שיפן אמרה לעצמה את הדבר הבא: ארה"ב היתה בתוך המשבר הגדול, עם אבטלה ועם מיעוטים, ויפן נזקקה למשאבים - לנפט, לפלדה, לגומי. והיא אמרה לעצמה שתכה את הצי האמריקני בפרל הארבור, תשיג את המשאבים שהיא צריכה, ואז תגיע לסטטוס־קוו חדש עם האמריקנים, אימפריה מול אימפריה, כי הם לא באמת ירצו להילחם מול הסמוראים המשוגעים האלה. היא רק לא שיערה את עוצמת הזעם ואת תחושת הנקם בארה"ב. והטעות הזאת הביאה לחורבנם, כי העם האמריקני כולו התגייס למלחמה.
אמרתי שזה נכון גם אצלנו, ונהרי אמר שזה נכון בעוד מדינות, שלחלקן זה סייע לנצח במלחמות ולחלקן לא. אבל אצל האמריקנים, בשונה מישראל, מלחמת העולם השנייה היתה הפעם האחרונה שבה העם התגייס במלואו, וזאת גם היתה הפעם האחרונה שבה ארה"ב יצאה למלחמה, כי מאז היא ניהלה רק מבצעים, אף שחלקם התגלגלו למלחמות ארוכות, יקרות ומדממות.
הוא הזכיר את העובדה שבכל המבצעים האלה, הצבא האמריקני נסמך על שכירים, שהם בחלקם הגדול בני המעמדות הנמוכים, או כמו שנהגו לומר בארה"ב בשנות ה־60 - שהאדם הלבן שולח את האדם השחור להרוג את האדם הצהוב. בסופו של דבר, השירות היה עבורם הזדמנות למוביליזציה חברתית. לקבל כבוד.
עניתי ששכירי חרב ידעו להביא ניצחונות. הספרדים השתמשו בהם כדי לכבוש את כל דרום אמריקה. נהרי הזכיר שגם ישראל הסתייעה במתנדבי חוץ לארץ במלחמת העצמאות, ובהמשך גם בצבא דרום לבנון. והשאלה היא מי באמת השתמש במי, ומה חשב העם, ואם חוזרים לקרבות המתועדים הראשונים, בימי המכבים, אז האם העם באמת תמך בסיקריקים, או שחלקו העדיף לחיות תחת השלטון הרומאי.
נהרי: "היום אין לך אלכסנדר מוקדון או ג'ינגיס חאן או טימור הצולע, שיוצא למלחמות של 50 שנה כדי להקים אימפריות - שאגב, התמוטטו מהר מאוד לאחר מותם, כי לא היה להן שום דבק או משהו מאחד"
אמנות ההונאה
ביקשתי שנדבר על מודיעין. אבא שלו היה איש מוסד, ונהרי גדל בצל העולם החשאי. אמרתי לו שהמודיעין השתנה דרמטית עם השנים: הסייבר שמאפשר להגיע למחוזות דמיוניים, והמודיעין החזותי, והמודיעין הגלוי, אבל מאחר ששנינו רומנטיקנים - וגם תכננו לכתוב ספר על המרגלים הגדולים בהיסטוריה - אז בסופו של דבר אין כמו היומינט, המודיעין האנושי, האדם הבודד שיכול להיות מרגל בעצמו או מפעיל מרגלים, והאמנות הזאת של הבאת מידע והסתרת מידע והונאה.
הוספתי שאי אפשר להבין את ההתנהלות של איראן. מסוף המלחמה הקודמת, ביוני אשתקד, היה ברור לשני הצדדים שהסיבוב הבא בפתח. ושניהם לכאורה התכוננו אליו. אלא שבזמן אמת צד אחד שוב הפתיע, והצד השני שוב הופתע. ושאין שום הסבר הגיוני לכישלון האיראני המהדהד הזה.
נהרי השיב שבדיקטטורה יש התכווננות לדעת המנהיג ורצון להשמיע לו את מה שהוא רוצה לשמוע.
"כאשר הבריטים ניסו לתת לסטלין התרעות על מבצע ברברוסה, הוא הוציא להורג את המרגלים שלו, כי הוא חשב שהבריטים המנוולים מנסים למשוך אותו למלחמה. ויש דוגמאות אחרות שמודיעין שינה את ההיסטוריה. למשל, קרב מידווי, שהפך את הקערה על פיה באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. האמריקנים פיצחו את הצופן היפני, והבינו את ההונאה היפנית, ולא הוטעו בכלום, והיפנים לא האמינו שאפשר לפענח את הצופן שלהם - היהירות היתה בעוכריהם. בדיוק כפי שקרה לגרמנים עם האניגמה".
הוא הזכיר גם את ריכרד זורגה, אולי גדול המרגלים, שדיווח לרוסיה כי יפן לא תתקוף אותה ממזרח, ועל סמך זה סטלין שוכנע לעשות הימור ענקי - להפנות את כל הכוחות מערבה, מול הנאצים, ולהותיר את העורף המזרחי חשוף לגמרי, אבל כך הוא הנחיל לגרמניה את התבוסה הראשונה שלה במלחמה, ובעצם שינה את גורלה, ואת ההיסטוריה כולה.
הבעיה, הסכמנו, היא שהמודיעין מתאהב במידע ושוכח שזה שהוא יודע הכל, או כמעט הכל, לא אומר שהוא באמת מבין הכל. ישראל חיסלה המון פעמים את המבוקש מספר 1, וקיבלה מחליף מסוכן וגרוע ממנו. הפער הזה בין לדעת לבין להבין מייצר את התקלות ואת התסבוכות, והוא נכון גם היום, באיראן, כי כל אדם סביר היה תוהה מדוע האיראנים הולכים נגד כל העולם עם הראש בקיר.
נהרי הציע אפשרות שאיראן, כמו סין, חושבת לטווחים ארוכים. שמבחינתה היא רק צריכה לשרוד את הקרב הזה, אפילו אם היא מפסידה בו, אבל במלחמה הכוללת היא תנצח. השורשים של זה הולכים עד לקרב כרבלא, שבו הסונים טובחים ביורש מוחמד חוסיין בן עלי - קרב שעליו השיעים מקוננים ומצליפים בעצמם עד היום.
מבחינתם ההיסטוריה, והמלחמה, לא מתחילה עם טראמפ או עם חמינאי, ואפילו לא עם ישראל. היא מתחילה בכרבלא. והם אומרים לעצמם "אנחנו פאקינג פרס. נכון שהובסנו על ידי היוונים בקרב תרמופילאי, ותראו איפה הם ואיפה אנחנו. ונכון שאלכסנדר מוקדון ניצח את דרייווש, אבל איפה מקדוניה ואיפה אנחנו". הראייה שלהם אחרת לחלוטין.
ועדיין, הצעתי, ייתכן שכדי לבלום את איראן נדרש להילחם בה. כי יש הרבה מאוד דוגמאות למלחמות מיותרות בהיסטוריה, אבל גם הרבה מאוד דוגמאות למלחמות הכרחיות, שנדרשו כדי לעצור כמה מהמשטרים ומהשליטים הגרועים ביותר. נהרי הסכים והוסיף שהיטלר לא נעצר כי פנו לרגשותיו: הוא נעצר כי כמה מעצמות הפעילו נגדו עוצמה אדירה.
שאלתי אותו על לקח אחד שהוא לוקח מכל הקרבות והמלחמות, והצעתי את שלי: היבריס. הוא הסכים והוסיף גם את הטיפשות האנושית, והיהירות האנושית, ואת ההכרח להכיר במגבלות הכוח ולדעת מתי לעצור. הוספתי על כך שלושה מנועים חזקים לרוב המלחמות - כסף, דת ואגו. "אגו של מנהיגים", הוא סיכם.
"רשימת החלומות שלי"
במאי בשנה שעברה הוא הביא קפה לאשתו, ורד. היא אמרה שרועדת לו קצת היד, והוא השיב "אוקיי" ושם את זה בצד. אחרי חודש הוא הרגיש קצת חולשה בצד ימין של הגוף, הלך לבדיקה, קיבל תשובה ראשונית שבה אמרו לו שזה לא סופי אבל רצף האותיות ALS נזרק לחלל האוויר. "התחלתי לקרוא ונהיה לי חושך, אבל המשכנו לחיות. לנסוע. לטייל. לעבוד".
בנובמבר הוא קיבל את החותמת הסופית. בדצמבר הפסיק לנהוג. בינואר ביטל את כל הלו"ז שהיה לו קדימה. במקביל הוא התחיל להודיע לחברים. "אני זוכר את השיחה שלנו. אמרת לי שזה הזמן לעשות את כל רשימת החלומות שלי".
השבתי לו שהתייסרתי אחר כך על המשפט הזה. חשבתי שהוא היה מטופש ומיותר. שמי אני ומה אני שאגיד לו לקרוע את החיים ואת העולם, כשהוא יודע שהוא הולך למות. שאלתי אם הוא זוכר מה ענה, והוא ענה שכן. שהוא אכל כל מה שרצה, והיה כמעט בכל מקום שרצה, ושאם יאכל עוד כמה דברים או יראה עוד כמה דברים זה לא ישנה דבר, וכל מה שהוא רוצה זה להיות עם המשפחה.
"גם אני חשבתי על זה לא מעט", הוא השיב. "בפסח היינו אמורים לעשות את נאות המדבר באוזבקיסטן. ולפני כן לנסוע בעקבות המאיה והאצטקים בדרום אמריקה. אז לא אראה את זה, וגם לא את דובי הקוטב. אני בן אדם: לא חייתי בהכחשה לרגע אחד. טוב, אולי קצת הדחקה. פתחתי תיקייה במחשב שנקראת 'מות אורן', ויש בה מסמך שנקרא 'דברי פרידה'. ואני עובד עליהם".
נהרי: "לאנשים זה קשה, וגם לי זה קשה, כי הסיטואציה ברורה, ולא יודעים מה לומר, אבל יושבים ומדברים, ואומרים כמה שאוהבים"
הוא סיפר שבארה"ב נהוג שמרצה שמסיים את הקריירה שלו נותן הרצאה אחרונה: מה הוא למד, מה הוא יודע. הוא חושב לעשות הרצאה כזאת. לא משהו גרנדיוזי שיש לו לומר לאנושות, אלא הרהורים. על התקשורת, על המצב.
ההידרדרות שלו מהירה. הוא קיווה ליותר זמן. "ידעתי שלא אראה את החתונות של הנכדים, אבל לא תיארתי לעצמי שכנראה לא אראה את כיתה א'". הרופאים לא יודעים להסביר לו למה זה מתקדם אצלו בכזאת מהירות. המחלה פוגעת בכל אחד באופן שונה. אצלו זה בעיקר בגפיים. "מאדם שהיה עצמאי כל חייו אני צריך להסתגל למחשבה הלא פשוטה שאני צריך אדם זר שיטפל בי".
שאלתי אם הוא תוהה למה דווקא הוא. אם הוא כועס. "זה לא שאין בי מרירות, אבל לא כעס. המילה הנכונה היא עצב". שאלתי עצב על מה. "על מה שלא הספקתי ושלא אספיק. אבל זה מה שיש. רוב האנשים מקבלים ALS בגיל 50-40, אז אפשר להגיד שקיבלתי אקסטרה זמן".
הוא מספר ש־20 אחוזים מהחולים ב־ALS מתים בתוך שנה מרגע האבחון. אצלו המחלה מידרדרת מהר, והוא מעריך שיהיה ביניהם. גם אלה שחיים שנים ארוכות מבלים חלק גדול מהן במיטה, נטולי יכולת תנועה, כשהם מתקשרים עם העולם במצמוצי עפעפיים - לא משהו שהוא מאחל לעצמו, ו"אין לי גם שום כוונה שזה יקרה".
הוא הזכיר לי שפגישתנו הראשונה, אפרופו ספר הקרבות, היתה ב־1994 בלונדון. אני הייתי אז כתב "מעריב" בעיר, והוא הגיע מטעם הערוץ הראשון לאירועי 50 שנה לפלישה לנורמנדי. מאז הספקנו לעבוד עשר שנים ביחד בערוץ הראשון, ועכשיו הספר. אמרתי לו שהוא תמיד היה בעיניי שילוב של ילד עם סקרנות אינסופית לדעת וללמוד עוד, לבין דינוזאור שתמיד יודע יותר מכולם - שריד של עולם סקרן וידען שהיה פעם, לפני שהרשתות החברתיות השטיחו את הכל והעבירו את הידע מאנציקלופדיות ל־280 תווים בטוויטר.
הוא השיב שיש בו אופטימיות שידע הוא עדיין משהו שיש לו ערך. שעם כל הכבוד לאינסטגרם ולטיקטוק, יש מקום גם לדברים אחרים, שהם הכרחיים, כי חייבים שיהיה לנו בסיס של ידע מוסכם, שבלעדיו אנחנו, כחברה אנושית, נהיה בצרות גדולות - גם בישראל.
אמרתי לו שאם הייתי נדרש לתת לו כותרת, היא היתה "האיש שידע". הוא חשב על זה והשיב: "האיש שידע גם את מה שהוא לא יודע". שכדאי להיות יותר ספקניים, בכל דבר, גם ביציאה למלחמות. "דודו ויצטום אמר עלי פעם שאני אחרון האנשים שמאמינים בנאורות בעולם. יש בזה משהו. זה לא האיש שידע. אולי 'האיש שמאמין בידע'".
שאלתי איך נפרדים. "קודם כל אני מקווה שאנחנו עוד לא נפרדים", השיב, "וכל אחד עושה את זה בדרכו. יושבים ומדברים, ולאנשים זה קשה, וגם לי זה קשה, כי הסיטואציה ברורה, ולא יודעים מה לומר, אבל יושבים ומדברים, ואומרים כמה שאוהבים. זאת הפרידה. כבר השלמתי עם זה. עכשיו נשאר לסגור רק את הפרטים הקטנים".
