ביום של הפקיעה
כמו בסרט "לקום אתמול בבוקר", שוב עוסקים בוושינגטון ובירושלים, במכוני המחקר ובבורות, בשאלה: האם כדאי לחסל את חמינאי? הפעם זה מוג׳תבא, לא עלי. חוץ מזה הכל כמעט אותו דבר.
בלהט האירועים גומדה ונעלמה העובדה שישראל הרגה, בפעם הראשונה בתולדותיה, מנהיג של מדינת אויב. היא תרגלה את חיסולו נשיא עיראק סדאם חוסיין ב-1992, אך לבסוף בגלל אסון מבצעי האירוע לא הבשיל. היא השתעשעה בסיכולו של יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ב-2002. אורי דן, מקורבו של ראש הממשלה דאז שרון, סיפר ששאל אותו אם ערפאת מת באופן טבעי שנתיים אחר כך, ושרון השיב: "עדיף לא לדבר על זה". ארה"ב הטילה וטו מוחלט על סיכול גלוי.
ארה"ב של 2026 תיאמה עם ישראל את חיסולו של מנהיג מדינה בת כמעט 100 מיליון תושבים, בתקווה לערעור יסודות המשטר. התקווה התגשמה חלקית, או נכזבה חלקית, תלוי על איזו מחצית הכוס מתבוננים. מצד אחד, השליטה הבלתי מעורערת, מלמעלה למטה, נגוזה. איראן שקעה לקרב פנימי שניכר במתקפות על מדינות המפרץ נגד עמדת הדרג המדיני. הבן המחליף הוא חיוור, מושחת, פצוע וספק אם הוא שולט או נגרר.
מצד שני, עדיין יש מבנה שליטה, עדיין יש על מי להישען. כל עוד יש אייתוללה בשם חמינאי, איראן שומרת על מראית עין של מדינה מתפקדת. הנשיא פשכזיאן ושר החוץ עראקצ'י אמנם מרשים לעצמם לחרוג מעט בנושא הגרעין מהקו הנוקשה של המנהיג העליון, דבר שלעולם לא היו מעזים לעשות בזמן אביו, אבל הם לא מעזים לחרוג הרבה.
אז במשחקי המלחמה, הנה הדילמה: מצד אחד, מוג'תבא הוא השורד האחרון, היורש הטבעי היחיד שנותר. אם יחוסל, תשקע איראן אל כאוס הנהגתי שעשוי לסייע לאגף המתון יותר לחתום על הסכם. זה מה שניסתה ישראל בתקיפה בדוחא בספטמבר האחרון. היא שיגרה טילים מתקדמים אל הבית שבו רוכז האגף הסרבן יותר בחמאס, זה שסיכל עסקת חטופים.
מצד שני, זה לא שיש באמת מתונים באיראן. אם אין חמינאי, שום סאדאת לא יבוא. בלעדיו אולי יש סכנה להסכם שנראה טוב אך למעשה אינו שונה מהותית מזה של ברק אובמה. ראש המוסד דדי ברנע נהג לספר לעמיתיו האמריקנים כיצד בעשור שעבר הממשל הפיג את חששותיו בנימוק "מי יודע מה יקרה בטווח הארוך ב-2026, כשתחל פקיעת ההסכם". והנה אנחנו ב-2026, ברוכים הבאים לטווח הארוך. גם אם הנהגה אחרת תסכים להקפיא את הגרעין ל-15 שנה, 2041 עשויה להגיע.
בקיצור, התלבטות.
עם הפנים לקמפיין
הרבנים החרדים לא היו בצבא, אבל יש אמירה מהטירונות שעשויה היתה להיות עבורם שימושית: אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה. הנה, כמה איומים בפירוק הגוש ולפתע נתניהו במרתון פגישות. לפתע הוא מקלף את מתנגדי חוק הגיוס בקואליציה בזה אחר זה אחר זה.
שתי שאלות נשאלות: הראשונה, למה הוא לא רצה. והשנייה: למה הוא רוצה עכשיו. ובכן, בליכוד מעריכים שהנזק מאישור חוק כזה כבר מגולם פחות או יותר אבל הוא עדיין נאמד בכמנדט, למה לשלם אותו סתם?
והסיבה מדוע השתנה הקו היא שיש דבר אחד חשוב יותר ממנדט - והוא הרבה מנדטים. מאז נתניהו חזר לשלטון, ב-2009, הוא אימץ את תורת הגוש. זה הבלוק ששמר עליו בשלטון גם בימים הקשים שבהם, במשך שלוש מערכות בחירות רצופות בראשית העשור, לא הצליח להשיג רוב.
הנה העניין: על פי כל הסקרים, יש דבר אחד פופולרי פחות, שנוא יותר מחוק הגיוס ומהברית עם החרדים, והוא האפשרות לממשלה שתישען על המפלגות הערביות. איזנקוט אומר את זה בגלוי, המצטרף החדש יורם כהן מצהיר זאת במפורש, בנט וליברמן מכחישים אבל ספק אם זה ישכנע את הבוחרים אחרי הישיבה עם רע"מ בממשלת השינוי. לכל קמפיין יש מסר אחד, ולליכוד, למרות המאבק במערכת המשפט, למרות איראן, למרות טראמפ, יהיה מסר אחד: בלי הערבים אין להם ממשלה.
ולכן, אם החרדים מאותתים שהם פנויים להצעות, המסר הזה חוטף פגיעה בשאסי, כי פתאום יש דרך אחרת. נכון, לא סביר לכאורה שבנט וחבריו יאותתו על נכונות לחבור אל החרדים, כי הרי המסר האחד שלהם הוא "נתניהו מוכר את המדינה למשתמטים". אבל מושקע פה מספיק כסף ומספיק כישרון כדי למצוא דרך רטורית להלך על פני החבל הדק הזה ולהגיע לקצה השני בשלום.
נתניהו מעדיף לחדש את הברית עם החרדים כדי שיוכל להדביק למתחריו את הערבים. כעת לשאלת הבונוס: האם זה יעזור, במיוחד אחרי שבוע שעמד בסימן תחילת ההליכים לפיזור הכנסת?
יש שני פלגים אצל החרדים האשכנזים. עבור חלקם, חוק הגיוס הוא תירוץ לפרק את הגוש עם נתניהו. עבור האחרים, פירוק הגוש עם נתניהו הוא איום כדי לקבל את חוק הגיוס. גור, למשל, לא האמינו מעולם באפשרות להעביר את החוק, ומהגוש נמאס להם כבר ביום האחרון של 2024, כשכמעט הפילו את חוק הרווחים הכלואים וגררו את המדינה לבחירות. בדגל התורה, למרות כל הנדרים והחרמות, עושה רושם שאישור חוק הגיוס הוא המטרה האמיתית, והאיום בפירוק הגוש הוא פשוט קריאת מצוקה.
מה זה שמה בשמיים
ערב אחד, בביתו בירושלים, שמע דוד זיני ירי בצרורות מכיוון צור באהר הסמוכה. "זה היה משהו בסדר גודל פלוגתי עד גדודי", סיפר אחר כך לעובדיו, "חשבתי להתקשר לראש השב"כ, אבל אז נזכרתי שזה אני".
כאילו לא די לארגון במלחמה בחמאס, גיזום מדשאת הטרור ביהודה ושומרון, אבטחת ראש הממשלה וצמרת המדינה והגנה על הדמוקרטיה והבחירות, עכשיו נוספו שני איומים שמשמעותם האמיתית טרם הופנמה בידי רוב העוסקים במלאכה: רחפנים והברחות נשק.
לפני חמש שנים, רק מעצמות טכנולוגיות-צבאיות, אחת מהן ישראל, יכלו לעקוב מהמרחקים אחר דמות, להתיישב באוויר מעליה ולהוריד לה חומר נפץ על הראש. היום, יש קטינים בני 14 שעושים זאת. המחיר לרימון רסס הוא בערך 400 שקל בשוק, לרחפן - 300 דולר.
המאבטחים שמחפשים אוחז אקדח שעלול להתנקש בראש הממשלה צריכים גם להביט בשמיים. מי אמור להגן שם? מי מספק את המודיעין? האם רחפן שיוצא מדרום לבנון בדרך לרצוח דמות בכירה בישראל הוא באחריות חיל האוויר או השב"כ?
בסוף 2024 התרחש מחדל שווה ערך לזה של רצח רבין, מינוס התוצאה. רחפן של חיזבאללה טס בנחת מלבנון עד לקיסריה והתפוצץ בלי התרעה ובלי אזעקה על חלון חדר השינה של נתניהו. רק במזל הוא פגע קודם בעץ הסמוך, רק במזל המשפחה לא שהתה בבית. איש לא שילם על הפאשלה המטורפת הזו, וגם הלקחים המבניים לא הופנמו.
ערבוב דומה חל גם ביחס להברחות הרחפנים. בעוד השב"כ נכנס לילה-לילה לכפרים ערביים ביהודה ושומרון רק כדי להחרים, נניח, שני כלי נשק בבנימין, נכנס מדי חודש בחודשו אמל"ח בסדר גודל פלוגתי עד גדודי דרך ההברחות. רשמית, הטענה היא שהאירוע פלילי ולכן באחריות המשטרה. מעשית, אם יש במדינה מאות אלפי כלי נשק לא חוקיים ולפי חלק מההערכות מיליון, זה סיפור ביטחוני ענק.
באותו אופן, גם איום ההברחות לעזה טרם הופנם. לפני כמה חודשים התגלה באזור הקו הצהוב מחבל עם טלפון חדש. מהיכן הגיע הטלפון אם האיש לא ביקר בעזה החמאסית? מעקב גילה פתאום רכבי אאודי חדשים בעזה, שבוודאי לא הגיעו דרך רחפנים אלא הוחבאו במשאיות הסיוע "ההומניטרי". ומה לגבי הרחפנים הכבדים שנוחתים בעזה? מי מבטיח שאלה לא נשארים שם וימריאו בקרוב בעשרות לפשיטה אווירית על אחד הבסיסים או היישובים שעוד מלקקים את פצעי 7 באוקטובר?
בתחילת העשור הקודם גובש "מגנה כרטה", חלוקת סמכויות בין ארגוני המודיעין השונים בישראל. המרחב הדיגיטלי, המרחב האווירי והמרחב הפלילי-ביטחוני מחייבים לכתוב אותו מחדש. כשאיראני בטהרן מפעיל בטלגרם מרגל יהודי שיקנה רחפן וירסק אותו, אי אפשר להיצמד להגדרות הישנות ששב"כ בכליו הישנים יעלה עליו. את מחיר הנפילה בין הכיסאות ממגנה כרטה שפג תוקפה למדנו כולנו ב-7 באוקטובר, כשהתחוור מחיר ההחלטה שאמ"ן יפסיק להפעיל סוכנים בעזה. דרושה מהדורה חדשה, שכתיבתה מתנהלת בימים אלה.
שלום לנאש קונטרול
תחת הכותרת הנושנה "הקול הרוסי" מסתתרים יוצאי הרבה מדינות, לא רק רוסיה, לא רק שנות ה-90, לא רק יהודים. בבחירות הקרובות מצטרף אלקטורט חדש, בהיקף שכמותו לא נרשם שנים רבות: מנדט, אולי מנדט וחצי של עולים שעזבו את רוסיה ואת אוקראינה אחרי פרוץ המלחמה בין שתי המדינות, ב-2022. זו תהיה להם מערכת הבחירות הראשונה.
הם מצטרפים לעוד כחצי מיליון מצביעים, כעשרה מנדטים, שדפוסי ההצבעה שלהם מוכרים, פחות או יותר, ודי תואמים את שאר המדינה. מחצית מהם תמכו בקואליציה, מחצית באופוזיציה. הליכוד וישראל ביתנו זכו לשלושה-ארבעה מנדטים כל אחת.
האם העולים החדשים, יחד עם הוותיקים יותר, ינטשו בהמוניהם את הליכוד על רקע התהדקות הברית עם החרדים ויסמנו, שוב, את היותם תיכון בליך האמיתי של ישראל, זה שמנבא את תוצאות הבחירות? השאלה פשוטה, התשובה מורכבת. מצד אחד הליכוד עומד להגיע לבחירות הקרובות בלי שום עולה, לראשונה משנות התשעים. יולי אדלשטיין ייפרד מהמפלגה על רקע התנגדות לחוק הגיוס, זאב אלקין צפוי להיפלט מהרשימה על רקע דוחק וצפיפות.
מצד שני, עוד יותר משחלק מיוצאי חבר המדינות סולדים מהשותפות עם החרדים הם נרתעים משותפות עם הערבים. המצביעים המתנדנדים תומכים ביד קשה במזרח התיכון ובתגובות לא מידתיות. באשר לאותו מנדט מסתורי חדש, שם מדובר בארץ לא נודעת. ההנחה במערכת הפוליטית היא שרובם ככולם יצביעו לאופוזיציה, בין אם בגלל נסיבות העלייה, השיעור הנמוך יחסית של יהודים על פי ההלכה והניטרליות של הממשלה הנוכחית בסכסוך.
המעניין הוא שההשקעה בציבור הרוסי הולכת ופוחתת. אמנם עמותות שמאל משקיעות משאבים מחודשים בגיוס הקהל דובר הרוסית, אבל במפלגות ניכר פחות מאמץ. ליברמן מצרף צברים בלבד, ואילו הליכוד עוד סובל מפוסט-טראומה בת שבע שנים. אז, במערכת הבחירות של ספטמבר 2019, בדיוק אחרי שליברמן מנע הקמת ממשלה ועזב את הגוש, השקיעה המפלגה מיליונים על מיליונים של שקלים בניסיון לשכנע את יוצאי חבר המדינות לעזוב את ישראל ביתנו, אך אפילו מצביע אחד לא גויס והכסף ירד לטמיון. וזה בעידן שבו בקרוב יהיה ראש מוסד עולה מרוסיה, ואולי, בנסיבות קיצוניות, גם ראש ממשלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו