עם עזרה מבפנים: הזרוע הסודית של איראן בשטח ישראל

מעוף חימוש

באיחור של חודשים ארוכים יש בצה"ל שם לאוטוסטרדה האווירית בשמי הגבול עם מצרים: "מערכה רחבת היקף לחימוש המרחב". זו היתה הצתה מאוחרת, יקיצה טבעית, אחרי שכמויות עתק של נשק הועברו לתוככי מדינת ישראל. הקצב הנוכחי עדיין מטורף: שני טונות תחמושת בחודש.

האירוע מסתורי כשם שהוא עצום. טרם אותר האחראי העיקרי לו בצד המצרי של הגבול (או כמו שצה"ל מכנה זאת בדיפלומטיות: "הגבול המערבי"), אבל לאחרונה ירדה בפיקוד הדרום הוראה להתייחס כנקודת מוצא לכל הברחה כאל אירוע ביטחוני, אלא אם כן יוכח אחרת.

האבסורד הוא שהרחפנים שנראים חוצים את הגבול לכיוון ישראל נרכשו בארץ. הרי בעזה אין כאלה, ובמצרים יש איסור לרכוש רחפן במשקל של יותר מרבע קילוגרם. רק בישראל לא אוכפים את החוק, ולא מתעדים את הרוכשים. מאחורי האופרציה עומדים בדואים בעלי תעודות זהות כחולות, כסף בלתי מוגבל וגישה לטכנולוגיה. המיומנות שלהם ברחפנים עולה על זו של כל יחידה מקבילה בצבא, והאבסורד הוא שאף שהאירוע מוגדר ביטחוני האחראים הם אזרחי ישראל ולכן יכולת הפעולה נגדם מוגבלת.

ההנחה בצה"ל היא שזרועות איראניות מפעילות את המערך העצום. פשוט אין דרך להסביר מי זקוק לכמויות כאלה לצריכה אישית־פלילית. לאן זה הולך? במשך זמן רב נעשה ניסיון לברר אם הנשק מסיים בידיים של משפחות פשע במשולש, מחבלים ביו"ש או רוצחי חמאס בעזה. אבל בפועל זה לא משנה. אם המטרה היא ערעור היציבות, כל תשובה נכונה ורצויה עבור האיראנים. ממילא כבר הוכח במבצע שומר החומות ב־2021 שהגבול בין פעילות פלילית ללאומנית מטושטש וחדיר בערך כמו גבול ישראל־מצרים.

לפי שעה, ספק אם הנשק מגיע ליו"ש, שכן שם מחירי הרובים נותרו גבוהים. חלקו בוודאות הולך לעזה. לפני חודשיים סוכל רחפן שעשה דרכו מישראל לסיני. החיילים גילו עליו ציוד צלילה מתקדם. ברור שהמטרה היתה להבריח לעזה נשק. מדוע לא ישירות מישראל לעזה? כי כך גם אם המבריחים ייתפסו הם יוכלו לטעון שזו פעילות פלילית ולא עבירה ביטחונית. כידוע, עבריינות פלילית של משפחות פשע ערביות אינה במוקד תשומת הלב של רשויות האכיפה.

בראש של דיקטטור

אין זו הפעם הראשונה שבה ישראל בכוננות ספיגה לקראת מתקפה של נשיא רפובליקני על רודן ממזרח לנו. ב־2003, לאורך חודשים ארוכים, היתה פאניקה בארץ ערב הפלישה האמריקנית לעיראק. בסיבוב הקודם נפלו בארץ טילי סקאד, והחשש באותו הזמן היה שכאשר סדאם יבין שאין לו מה להפסיד, הוא יתקוף במאות טילים, הפעם בעלי ראשי נשק כימיים. בסופו של דבר, התברר שנשק כימי מעולם לא היה, ושלדיקטטורים יש שני מצבי צבירה: בראשון הם מאמינים שישרדו ולכן לא שוברים את הכלים, בשני הם כבר במנוסה בלי יכולת להשיב מלחמה. המעבר בין שניהם לרוב מהיר מכדי לתכנן מתקפה על השטן הקטן.

למרות החששות כאן, אין מקבל החלטות בישראל שלא היה מצביע בעד מהלך אמריקני אגרסיבי נגד משטר האייתוללות. הנזק האפשרי נופל בהרבה מהתועלות שיקומו לישראל מנפילת המשטר. בכיר במערכת עשה השבוע חשבון כמה כסף וכמה אוגדות ייחסכו לצה"ל אם תתחולל מהפכה. נפילת חיזבאללה, כך העריך, תתחולל בתוך שבועות, כשייגמר הכסף למשכורות, לשיקום ולנשק. גורל הארגון בלבנון יהיה רע ומר, ולא בגלל צה"ל אלא בגלל הלבנונים. חמאס ייקלע למצוקה תזרימית איומה. החות'ים לא ימוגרו, אבל גם מצבם יידרדר. הבעיה הפלסטינית לא תיעלם, אבל היא לא תתודלק בכסף ובנשק. בלי פרויקט גרעין ואיום טילים בליסטיים, אפשר יהיה להפנות סכומי עתק לאתגרים אחרים. התועלת המיידית לביטחון המדינה נאמדת ב־100 מיליארד שקלים. לו יהי.

מה יכול טראמפ לעשות? אולי להתעניין מה תכננה ישראל לתקוף באותו יום שבו הוא עצמו סובב את המטוסים לאחור, כמה שעות אחרי תחילת הפסקת האש. המבצע שעמדו טייסינו להוציא לפועל היה גורם פגיעה סדרתית, קשה, חסרת תקדים במטרות משטר. הוא היה גורם, בין היתר, לעמודי עשן רבים בטהרן, ומעמיק את הפגיעה במוסדות השלטון האכזרי שמדכא את הציבור. "הם לא יודעים מה לעזאזל הם עושים", זעם אז טראמפ מול המצלמות על ישראל ואיראן. כעת הוא כנראה בדרך לעשות משהו גדול ומשמעותי עוד יותר.

דילמת הזמבורה

גורם ותיק בתעשיית הבחירות בישראל אמר לאחרונה שמעולם לא ראה כמויות כסף כמו אלה שמושקעות עכשיו במאמץ המרוכז להבסת נתניהו בבחירות הקרובות. לא בבחירות 2015 עם עמותת V15, לא בסבבים הבלתי נגמרים של ראשית העשור, לא דומה לכלום.

הנה צרות של עשירים: מה עושים עם כל הכסף? קמפיינים מתמקדים בדרך כלל או בשינוע או בשכנוע. בעידן הנוכחי העברת בוחרים מצד לצד היא משימה כמעט בלתי אפשרית. אפשר להתמקד בהרצת בוחרי המרכז־שמאל לקלפיות, במה שנקרא "מיצוי כוח ההצבעה", ובמקביל אולי לנהל קמפיין ממוקד באגפים העירוניים של הציונות הדתית.

ספק אם צריך להשקיע אפילו דולר כדי להריץ את מצביעי האופוזיציה לקלפיות. הם מצביעים בשיעורים גבוהים ביותר לאורך כל השנים. ב־2022 אמנם חלה ירידה קטנה, מזערית, של שניים-שלושה אחוזים בשיעור ההצבעה במקומות כמו רמת השרון, הוד השרון ודומיהם, פרי האכזבה מממשלת השינוי, אבל ההנחה היא שהפעם הם ישטפו את הקלפי בהמוניהם. אביגדור ליברמן, למשל, משוכנע שאם שיעור ההצבעה יעלה ב־5 אחוזים, זה יספיק כדי להביס את נתניהו. השאלה היא אם זה בכלל אפשרי.

בימים כתיקונם רוב הכסף היה הולך לעידוד ההצבעה במגזר הערבי. אבל ראשי גוש השינוי טרם החליטו אם הם רוצים שהערבים ינועו בכמויות אדירות לקלפי, או יישארו בבית. אם הם מאמינים לחלק מהסקרים, רק 3-2 מנדטים מפרידים בינם לבין רוב ציוני, והתגברות ההצבעה הערבית תרסק את החלום הזה. אם מאמינים לסקרים אחרים, חובה להעלות את שיעור ההצבעה כדי למנוע מנתניהו רוב.

ויש עניין נוסף שפחות מדובר בו. לפי הסקרים שחוזים לגוש נתניהו 52 מושבים, בערך 9-8 מנדטים עברו ישירות לבנט ועוד 3 לליברמן, מיעוטם בגלל הרפורמה ורובם בגלל 7 באוקטובר. נשאלת השאלה היכן הם? בבחירות 1996 נתניהו הציג גלריה של מצביעי פרס מאוכזבים. ב־1999 ברק התגאה בדמויות מוכרות בפוליטיקה ומחוצה לה, שהצביעו נתניהו ונטשו. היכן הן? כיצד בכל מוצאי שבת יש הפגנות, אבל כל הדתיים־לאומיים או הליכודניקים שנואמים בהן על תקן ימין לא הצביעו לגוש נתניהו לפחות עשור? את הנוטשים לליברמן סביר שלא נראה, כי רובם יוצאי חבר המדינות, אבל מה עם היתר?

אחד ההסברים הוא שלא מדובר במעבר ישיר, אלא בליכודניקים שיישארו בבית. כשקרה כך ב־2006 וב־2021, הוא איבד את השלטון. כשהגיעו בהמוניהם לקלפי, כמו ב־2022, הוא נבחר בקלות. וכאן מגיעה הדילמה העיקרית של מתנגדיו: אם יש לקח אחד מבחירות עבר, הרי הוא שישראל היא מדינה קטנה מכדי להמריץ חצי ממנה להצביע ולהרדים את החצי השני. אי אפשר לתקוע בזמבורות במחנה שלך, בלי שהמחנה השני ישמע ויתעורר. זאת בהנחה, הטעונה עדיין הוכחה, שהליכודניקים בכלל ישנים.

פירוק – והרכבה

מינויו של ישראל אייכלר לסגן שר במשרד ראש הממשלה, על הראש של גולדקנופף, הוא ביטוי של המצב האמיתי: אין יהדות התורה, יש יהדות התורות. שבע סיעות יחיד (אולי אפילו שמונה, הרי אין רק ליטאים וחסידים אלא גם נורבגים), שלכל אחת האינטרס הייחודי שלה. בימים כתיקונם ניהול קואליציה כזו הוא סיוט. יש כלל יסודי בפוליטיקה, והוא שפיצול תמיד מוביל להקצנה. מנהיגות אחידה, כריזמטית, יכולה לכפות צעדים בלתי פופולריים. אבל יהדות התורה כבר הוכיחה שהיא תמיד תלך אחר הגורם הקיצוני ביותר. ב־2018, בגלל התנגדות של אדמו"ר אחד, סוכל חוק הגיוס של שר הביטחון דאז ליברמן. כל חברי הכנסת וכמעט כל הרבנים סברו שמדובר בהזדמנות בלתי חוזרת, אבל הם נפלו כמו בדומינו. אתם עוד תתגעגעו אלי ותתגעגעו לחוק הזה, אמר להם ליברמן. הוא צדק. מה לא היו נותנים כדי לחזור לנוסח ההוא, לקואליציה ההיא.

אבל נתניהו הפך את המשבר להזדמנות. אם יש פיצול, אפשר לפצל את "החרדים" לש"ס וליהדות התורה, אחר כך בין ליטאים לחסידים, ובסוף לנער את החסידים עד שמשהו ייפול. דווקא אייכלר, הקיצוני ביותר בעמדותיו, הוא הראשון שחוזר לקואליציה. בעיצומה של המלחמה התקומם על גיוס שיהפוך את החרדים הצעירים ל"בשר תותחים", כהגדרתו, מתעלם מהעובדה שהוא חי כי אחרים הפכו בשר תותחים עבורו. והנה, דווקא הוא מאפשר בהוראת רבו את העברת החוק.

השעות הנוספות שהעביר נתניהו בפירוק המועצת לגורמים מלמד עד כמה הוא מעוניין בדחיית הבחירות. עד כמה הוא רוצה בקיום הבחירות כמעט במועדן. אלה לא היו הצהרות ריקות. הן מעידות שהוא סבור כי אין נזק ממשי באישור החוק, היות שממילא המציאות הביטחונית תדרוס כל התפתחות אחרת. חסידות גור תאבת הנקם תעשה הכל כדי להפריע לו. אם לא בקדנציה הזו אז תוך כדי בחירות. אם לא בבחירות, אז אחריהן.

יאיר את יאיר

בכל הנוגע למיזוגים במחיר מופקע, מוטב ליאיר גולן ללמוד מהניסיון של נפתלי בנט. כמו גולן, גם בנט ניצח בפריימריז של מפלגה אידיאולוגית ותיקה, וכמוהו ממש, גם הוא התאחד מיד אחר כך עם מפלגה קיצונית יותר תוך שהוא משלם לה מחיר מופקע. התוצאה אז הייתה הצלחה כבירה, אבל בנט, ממש כמו גולן, רצה לקבל את כל הטעם בלי כל הקלוריות. במשך שנים ניסה להיפטר מהשריונים המכבידים של האיחוד הלאומי. הוא כל כך הצליח, עד שלא עבר את אחוז החסימה.

התסיסה במפלגתו של גולן מובנת. כל קפלניסט עם יותר מאלף עוקבים מתכוון להתמודד בפריימריז, בעוד שבמרצ אין כמעט מועמדים על שלושה שריונים במקומות ריאליים. אבל גולן שוכח שהזינוק בסקרים החל כתוצאה ישירה של האיחוד עם מרצ. לפני כן מרצ הייתה על 4 והעבודה על 0, האיחוד ובחירתו של גולן הזניקו אותם למספר דו ספרתי.

בפוליטיקה כמו במלחמה, כדאי לרכז מאמצים בחזית אחת ולסגור את כל היתר. הקמת הדמוקרטים פינתה לו זמן ומשאבים למטרה אחת בלבד: כיבוש – סליחה על הביטוי המפורש – של קולות המרכז-שמאל מיאיר לפיד.

יאיר גולן, שעד לא מזמן היה נראה כמי שיזמן ליש עתיד של יאיר לפיד מפגש אינטימי עם אחוז החסימה, בין אם מעליו או מתחתיו, ישגה קשות אם יבטל את ההסכם עם מרצ. השבוע במפגש עם ראשי המפלגה הבהיר להם את כוונתו: ביטול כל המקומות המיועדים להם.

הכוונה להפר את ההסכם ולכפות עליה בכוחניות את שינוי ההסכם לאחר שנטמעה בדמוקרטים הם חדשות טובות לשניים - יאיר לפיד, שעשה אולי כל טעות פוליטית אפשרית אבל ידוע כאדם שמכבד הסכמים , ולבנימין נתניהו - שמספיק לו חצי מנדט מאוכזב של מצביעי שמאל כדי למנוע ממשלה מבנט. את נתניהו אגב, לא ניתן להאשים בקיום קפדני של הסכמים, אבל אפילו הוא מעולם לא הפר הסכם של חבירה פוליטית.