חמינאי לא הספיק להגיד כלום: אין סגירת מעגל מושלמת מזו

ב-16 באוקטובר 1946, אולם ההתעמלות בנירנברג היה קר והריח מזיעה ישנה. יוליוס שטרייכר, עורך ה"דר שטירמר", עמד על הגרדום. המפלצת שחייו התמקדו במזיגת רעל אנטישמי גזעני לתוך אוזניה של גרמניה, לא הלך בשקט. שטרייכר הביט בעדים בעיניים שנראו כמו גולות רטובות של טירוף וצווח את ההזיה האחרונה שלו, "פורימפסט 1946!" (חגיגת פורים 1946!).

מפתה להתייחס לקריאת הסיום הזו כאל מוזרות היסטורית. ג'סטה תיאטרלית של פנאט פסיכי שמחפש משמעות בדרך לגיהינום. אבל המילים האחרונות של שטרייכר לא היו רק להג של משוגע. הן היו הנרטיב שהנאצים סיפרו לעצמם מאז 1933. אגדה אפלה והפוכה שבה הנבלים טענו שהם הגיבורים של התנ"ך המעוות של עצמם. המשטר הנאצי התייחס למגילת אסתר לא כאל פולקלור, אלא כאל מדריך הפעלה לפרנויה.

ב-30 בינואר 1944, כשבעלות הברית כבר הפציצו את ברלין ובחזית המזרחית הצבא האדום שעט מערבה, עלה היטלר לרדיו. לא מברלין אלא מוולפסשאנצה, "מאורת הזאב" בפרוסיה המזרחית. זה היה נאום היסטרי שעסק בקוסמולוגיה נאצית. לא מלחמה בין מדינות, אלא בין ה"אריות" לבין "היהדות העולמית". היטלר הזהיר את הגרמנים שאם גרמניה תיפול, "אחשוורוש היהודי" יחגוג "פורים מנצח שני" על חורבותיה של אירופה.

וזאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר על פורים. בנאום ב-30 בינואר 1942, אמר הצורר: "...התוצאה של המלחמה הזו תהיה השמדת היהדות. לראשונה, לא יהיו אלה אחרים שידממו למוות, אלא החוק היהודי העתיק 'עין תחת עין, שן תחת שן' יוחל... ופסטיבל הפורים האירופי הגדול של היהודים ייזכר כזיכרון רע".

נבואת "פורים השני" לא היתה קפריזה רטורית, היא היתה מנגנון מעשי. הנאצים לא הסתפקו בפרשנות היפותטית, הם תרגמו אותה לדם. הנאצים הפכו את החגים היהודיים להזדמנות ובייחוד פורים, חג ההיפוך וההצלה.

ב-3 במרץ 1942, פורים, הורה "גביטסקומיסר" רודולף ורנר להוציא צו לאקציה הראשונה בגטו ברנוביץ'. משרדי הגסטפו הוציאו מהמחסן עשרת אלפים כדורים. דרשו רשימה מלאה של עובדי הגטו. לפני שנורו 3,400 יהודים בבורות מוכנים מראש, עמד ורנר מול הקהל ואמר בנחת: "אתם חוגגים את הפורים שלכם היום? אני המן של ימינו, ואראה לכם כיצד חוגגים אותו".

בזדונסקה וולה, ה-אס.אס דרש עשרה יהודים צעירים בריאים ותלה אותם בכיכר העיר. למה עשרה? כי להמן היו עשרה בנים. הם אפילו הכריחו את ראש היודנראט לשאת נאום בזמן שמורים גרמנים הביאו את תלמידיהם לצפות בשיעור.

הזוועה הגיעה לשיא בגטו מינסק במהלך "אקציית פורים" במרץ 1942. וילהלם קובה (Wilhelm Kube), המושל האזרחי הנאצי של בלארוס (Generalkommissar), קבר בחיים 300 ילדים מבית היתומים של הגטו יחד עם צוות המורים והעובדים שלהם. זה קרה בבור ברחוב רטומסקאיה במינסק, סמוך לבית היתומים של הגטו.

ובזמן שהילדים הושלכו חיים לתוך הבור, הגיע קובה למקום כשהוא לבוש במדים מצוחצחים ובמפגן של אכזריות סדיסטית מופרעת, השליך חופנים של סוכריות וממתקים לתוך הבור לעבר הילדים הצורחים, בזמן שהחלו לכסות אותם בחול ובאדמה. לכבוד פורים.

עד שנת 1943, ה"פורים אקציות" הפכו למשחק דמוני. בפיוטרקוב טריבונלסקי, הנאצים הודיעו ליודנראט כי דרושים עשרה יהודים בעלי השכלה אקדמית ("אינטלקטואלים") לצורך "חילופים" עם טמפלרים גרמנים מאזור שרונה. כשהתברר לנאצים שיש רק שמונה יהודים, הם תפסו את שומר בית הקברות היהודי ואת אשתו כדי להשלים את המספר לעשרה. הם הופשטו ונורו למוות על הקברים, והנאצים שתו לשוכרה.

הבחירה ב-10 לא היתה מקרית. הנאצים נקמו את תליית עשרת בני המן.

הנאצים השתמשו בפורים כדי לטעון שהיהודים הם רוצחים עתידיים, ולכן צריך להרוג יהודים עכשיו. שטרייכר הקדיש את חייו לבנות מכונה אחת: מכונת ההיפוך. דרך עיתונו "דר שטירמר" הסביר לגרמניה, בסבלנות ובאיורים, כי פורים אינו חגיגת הצלה אלא חגיגת שחיטה. שבעים וחמישה אלף פרסים תמימים, כתב, נרצחו ביד יהודית. כששטרייכר עלה לגרדום בשעה שעשרה נאצים נתלו - בדיוק עשרה, כמספר בני המן - המוח שלו סגר מעגל. הוא צעק "פוריםפסט" כי הבין - הוא בני המן. הסיפור שגנב ואנס חזר אליו כבומרנג. הוא הפך לדמות בתוכו. השלכה בתחפושת נבואה. כשהמשטר קרס, הוא נפל אל תוך התיאטרון של עצמו.

שמונים שנה עברו. היפוך מגילה לא מת בנירנברג. משטר המולות האיראני לא המציא דבר, הוא ירש את זה או למעשה תרגם מגרמנית לפרסית.

בגטו וילנה, 1943, כתב יצחק רודאשבסקי: "חגגנו, שרנו ועשינו מחזה פורים". זו היתה הצהרת ריבונות. אבל היום הריבונית אינה רעיונית. היא מטוסים. היא כוחות מיוחדים. היא עם שחזר לאחר אלפיים שנה לתוך ההיסטוריה

פורים הפך בתקשורת הממשלתית לשואת הפרסים, חגיגה שנתית של 75,000 קורבנות תמימים שנטבחו ביד יהודית. "המן הציוני", קוראים לנו. "עמלק". ישראל כאויב קוסמי, כאיום אוניברסלי, כגורם מטאפיזי של רוע שחייבים למגר אותו מתוך חובה דתית היסטורית. אותו היפוך מפלצתי. אותה פרשנות.

ואז, בשבוע האחרון של פברואר 2026, ערב פורים, בדיוק ערב פורים, קרה משהו. לא צריך להיות אדם מאמין כדי להבין את כוח הנרטיב. כשההיסטוריה מחליטה להיות ספרותית, יהיה זה גסות רוח שלא להכיר בכך.

בגטו וילנה, פורים 1943, כתב יצחק רודאשבסקי ביומנו: חגגנו, שרנו, ועשינו מחזה פורים. "אנחנו מצפים לפורים האמיתי בשנה הבאה", כתב, "שבו נאכל היטלר טאשן". הצחוק על הצורר היה הצהרת ריבונות. זה הדבר היחיד שיכלו לעשות. לתבוע את הסיפור בחזרה במרתף, בחושך, מצפים לגרדום.

היום הריבונות איננה רעיונית. היא מטוסים. היא כוחות מיוחדים. היא עם שחזר לאחר 2,000 שנה לתוך ההיסטוריה.

שטרייכר ידע, כשעמד על הגרדום, שהסיפור ניצח אותו. שהמגילה שניסה לגנוב חזרה לבעליה, עם ריבית. חמינאי לא הספיק להגיד כלום.

נצח ישראל לא ישקר.