המועמד המפתיע לראשות הממשלה - ששווה הימור בפולימרקט

זיכרונות מהקורונה

תמונה אנושית, מבית עלמין, הייתה בשבוע שעבר במרכז דרמה פוליטית. יאיר לפיד הגיע לטקס יום הזיכרון בבית הקברות הצבאי בהרצליה, שם התחבק עם גדי איזנקוט שבנו, גל, קבור שם. לנאום שובץ במקור דווקא חבר כנסת אחר מ"יש עתיד", אבל בימים שלפני התבצעה החלפה.

השבוע של החגים הלאומיים היה גם השבוע שבו נסגרה עסקת לפיד-בנט, שמעצבת את פניה של מערכת הבחירות 2026. רשימת "ביחד" טענה שהפרטים נסגרו כבר במוצאי שבת שלפני, במרתף של ראש האופוזיציה. אבל בגוש טענו שהתמונה הזו יצרה אצל אנשי בנט את התחושה שעליהם לסגור בהקדם ולנצח במכרז מול איזנקוט, מכרז במחיר יקר אבל עם פרס יקר ערך: הובלת הגוש שנהנה ברוב הסקרים מיתרון.

יממה לפני ההודעה נערך סקר עבור התוכנית "קובנוביק" בתאגיד השידור הציבורי. הוא העלה מסקנות מדאיגות מאוד מבחינת בנט ולפיד: בנט זכה שם ל-20 מנדטים, איזנקוט עלה בעוד מנדט, ל-15, ולפיד ירד לחמישה מנדטים. האיחוד אוחד, הסקר נגנז, והסכנה לצדדים חלפה.

ולכן הטענה למחיר מופקע ללפיד מתעלמת מכך שבמיזוגים ורכישות אתה לא רק קונה את ערך הנכס, אלא גם את הסיכון של מיזוג עם מישהו אחר. המכניזם של ההסכם אמור להבטיח ללפיד מספר דו-ספרתי של חברי כנסת ללא קשר לאיחוד עם איזנקוט. ההיגיון היה שבלי להבטיח את המיקום של אנשי יש עתיד, תיפגע המוטיבציה של לפיד להכניס פנימה את איזנקוט. הוסיפו עוד שניים שלושה נורווגים והנה – רוב הסיעה מסודר. היתר יהיו שגרירים במינסק.

אחרי שנים של סיקור תמרונים והפצצות, היה נחמד לחזור השבוע לעסוק בפוליטיקה בטהרתה: יצרים, שנאות, הפתעות. בכל זאת, סוגיית הבחירות לא תוכרע במרתף של לפיד אלא בבונקרים של פורדו ובמנהרות דרום לבנון.

בשגרירויות ישראל במערב מקובל לדבר עכשיו על "Israel Fatigue", עייפות מישראל ונוכחותה הבלתי נגמרת בחדשות. בישראל יש עייפות מלחמה. הסיבה לחמיצות בציבור, בפרט בקרב בוחרי נתניהו, היא התחושה בתחילת "שאגת הארי" שזה הסיבוב האחרון, רק כדי לגלות שהעניין עוד לא נגמר, ונוספה גם חזית לבנון שהייתה סגורה-לכאורה. "הם רוצים שנחסל זרם פונדמנטליסטי של 1,400 שנה במכה אחת?", תהה ראש הממשלה לאחרונה. ובכן, לא במכה אחת, אבל נניח חצי שנה תעזור.

דבר דומה אפיין את בחירות 2021, שלוו בסגר הקורונה האחרון ובמבצע החיסונים. הציבור היה מותש משנה של הגבלות והתקשה להאמין שזה ייגמר (זה אכן נגמר רק אחרי שנה). הקורבן של העייפות הזו היה נתניהו, שיעור ההצבעה במעוזיו ירד, והסוף ידוע. אם גם באוקטובר תהיה פה תחושה של לחימה בלתי נגמרת, בנט יתקרב לראשות הממשלה ללא קשר לטיב הקמפיין. אם יושג הישג משמעותי, אף איחוד לא יעזור.

הימור מחושב

אתר התחזיות פולימרקט העלה השבוע את סיכוייו של בנט להיות ראש ממשלה ל־40 אחוזים, פחות או יותר שווה בשווה עם נתניהו. אם היו לי מיליון דולר לסכן, בטח הייתי מפזר סיכונים ומשקיע שווה בשווה בין שניהם. אבל אם היו לי אלף דולר להתפרע איתם, על הכל או כלום, הייתי משקיע דווקא במישהו שזוכה כרגע לאחוז אחד סיכוי: אביגדור ליברמן.

לפני שבוע הודיע ליברמן שהוא יהיה ראש הממשלה הבא. ההצהרה נתקלה במשיכת כתף במקרה הטוב, בהתעלמות במקרה הסביר ובגיחוך במקרה הרע. טעות של מתחילים. לפני הכל, מתמטיקה: רשימת "ביחד" היא לא מפלגה, אלא שתי סיעות שחוברו זו לזו. המשמעות היא שאם הסקרים נכונים, לבנט יהיו במקרה הטוב 15-14 חברי כנסת, ולליברמן במקרה הרע שמונה או תשעה. לבנט היו פחות מנדטים מליברמן כאשר דרש מלפיד, אז עם 17, את ראשות ממשלת השינוי.

הרי בניגוד לגוש נתניהו, אין היררכיה אמיתית באופוזיציה. בשם מה ידרשו לפיד, איזנקוט, בנט וגולן מליברמן להסתפק בתפקיד שר האוצר שוב, וזה במקרה הטוב? ומה יגידו לו, אם ביום שאחרי הבחירות יודיע שהוא דורש את ראשות הממשלה לעצמו, ולא - ישקול אפשרויות אחרות? האם בנט יגיד לו שלא מקובל ולא מוסרי להנהיג מדינה עם מספר חד־ספרתי של מנדטים?

כמובן, יש הבדל בין ליברמן 2026 לבנט 2021. הרי יו"ר ישראל ביתנו לא משמש היום לשון מאזניים בין הגושים כבנט בשעתו. הטקסטים שלו נגד נתניהו והחרדים חריפים יותר משל כל שותפיו לגוש, והתחרות כידוע לא קלה. אז לכאורה, אין לו שום אפשרות אלא לחשוק שפתיים ולשמש שוב כינור שני או שלישי בקונצרט של מישהו אחר.

זה נכון, אבל גם לליברמן יש דילמה. אם לבנט בזמנו היתה התלבטות בין שתי אפשרויות, ימין או שינוי, לליברמן לכאורה אין אפילו אפשרות אחת. כמה מגדולי מקורביו של ליברמן משוכנעים שהוא לא ילך שוב לקואליציה שנשענת על רע"מ, אחרי שנכווה קשות בממשלת השינוי. רוצה לומר: אין לו שום תמריץ להיות שוב מגש הכסף שעליו הוקמה ממשלה בתמיכת מנסור עבאס. הדרך היחידה לפתות אותו, במקרה שלא יהיו 61 מנדטים לאופוזיציה הציונית ולא 61 לגוש נתניהו, היא הפרס הגדול של ראשות הממשלה.

האם הסיכוי לזה גבוה? לא במיוחד. האם הוא גבוה מהאחוז הבודד בפולימרקט? בהחלט כן. לי זה נשמע כמו הזדמנות מעניינת להימור מחושב.

שאלת שקד

איך אומרים במדורי הרכילות? נפתלי ואיילת כבר לא. הזוג הוותיק ביותר במערכת הפוליטית פירק את החבילה. 13 שנה לא היה אפשר להכניס סיכה בין שניהם. הם עברו יחד בחמש מפלגות. אבל גם בלי כל הודעה רשמית, זה נגמר.

בשנה האחרונה שקד עוד הסתובבה באולפנים והגנה על בנט. אבל אחרי שזה הודיע על צירוף שתי נשים - קרן טרנר ולירן אבישר בן חורין - היא דממה. כשצירף את היועץ האסטרטגי ליאור חורב שהשתלח בה שנים בטוויטר, היא שתקה. וכשהקים מפלגה עם לפיד, די ברור שהבית התפרק.

בבחירות האחרונות בנט הצביע למפלגתה של שקד, הבית היהודי, אשר לא עברה את אחוז החסימה. זה היה כישלון מפואר. כישלון, כי לא עברה את אחוז החסימה. מפואר, כי 56 אלף מצביעים בחרו שקד אף על פי שידעו בוודאות כי קולם ילך לפח. רצה הגורל, והמנדט וחצי האלה הם מהחשובים במערכת הבחירות הנוכחית.

הסקרים, שמראים התנגדות אישית גבוהה לשרת המשפטים לשעבר, מטעים מעט. הימין זועם עליה בגלל חלקה בממשלת השינוי, המרכז־שמאל רותח מכיוון שמנעה את העברת חוק הנאשם וייצגה אינטרסים של המחנה הלאומי. אבל מה שחשוב הוא המנדטים במרכז המפה, של שוחרי השינוי הלא רל"ביסטים, הימנים הלא ביביסטים, הציונים הדתיים חסרי הבית ותומכי הכלכלה החופשית שלא רוצים ממשלה עם ערבים.

האפשרות הבולטת מכולן היא הליכה עם ליברמן. איחוד בנט־לפיד פינה לו נישה חשובה בדיוק בקולות האלה, ושריון שקד כמספר 2 יקל עליו להשיג חלק מהקולות. יחסי השניים טובים במשך שנים.

גם מפלגת ימין חדשה היא אפשרות. ארדן, כחלון, אדלשטיין, נשות מילואימניקים, לא חסרים שמות. כרגע, בתחום של רשימה שוחרת אחדות וימין אך לא מחויבת לחרדים יש ביקוש רב, אך אין היצע אמיתי.

ויש גם אופציה שלישית, שנשמעת, האמת, דמיונית לחלוטין: שנתניהו ישריין את שקד בליכוד.

כן, התיעוב ההיסטורי של משפחת נתניהו לשקד ידוע. אבל אם שקד תאמר שבנט עומד להקים ממשלה עם השמאל והערבים - היא תעניק מתנה גדולה מאוד לנתניהו, שאף אחד אחר לא יכול להעניק לו.

האם על המתנה הזו נתניהו יסכים לשלם?

דוחה את הקץ

החדשה החשובה העיקרית השבוע מבחינת נתניהו לא היתה האיחוד באופוזיציה, אלא הודעת הנשיא, באמצעות ה"ניו יורק טיימס", על דחיית החנינה. נפלה אי־הבנה מסוימת. באנגלית לדחות זה גם postpone וגם reject. הנשיא הרצוג, לא אדם שממהר להכרעות חותכות, התכוון למובן הראשון.

כמו שנכתב כאן, עבור הרצוג חלון הזמן המשמעותי ייפתח לאחר הבחירות, לעסקה כוללת. שר משפטים לשעבר אמר פעם שמאוד קשה למנות שופט אחד לביהמ"ש העליון, אבל ארבעה - קל יותר. באופן פרדוקסלי, ככל שיותר מונח על הכף, כך קל יותר להשביע את רצון הצדדים. הרצוג נוהג באופן דומה. הוא מניח שלפשר בנושא המשפט בין היועמ"שית, ראש האופוזיציה בפועל, לבין נתניהו, יהיה כמעט בלתי אפשרי. אבל אם יוכנסו לקדירה גם נושא הרכבת הממשלה וגם פשרה בנושאים המשפטיים, אולי ייצא בכל זאת תבשיל.

הסיכונים בהמתנה אדירים, לכל הצדדים. קודם כל לנשיא. טראמפ אמנם לא גידף אותו כבר כשבועיים, בכל זאת קצת עסוק, אבל לא ברור אם לאורך זמן ימשיך להסתפק בטקסטים בלבד. ועבור נתניהו ודאי שעדיפה היתה הכרעה עכשיו. בעוד כמה חודשים הוא עלול להתפרק מכל הנכסים שמפרידים בינו לבין נאשם רגיל. הרי בקשת החנינה נשענת על הצורך שלו להתרכז כראש ממשלה בעניינים ביטחוניים ומדיניים גורליים. ואם יהיה ראש האופוזיציה? ‎יש מי שמנסים לשכנע את הרצוג לקחת את הזמן בכל מקרה. אם נתניהו ייבחר, יקל עליו לקבל חנינה. ואם לא ייבחר, נתניהו יעזוב את הפוליטיקה. אולי, אבל זה גם מה שחשבו כולם ב־2021, כשנתניהו הפסיד לבנט. והנה, אנחנו עדיין כאן וסופו של המשפט עדיין לא נראה באופק.

ובעיקר, הנשיא עומד לחוות, על פי רוב הסקרים, מבחן ריסוק נוסף. אם אף מועמד לא יקבל 61 המלצות שיש בהן ממש (עם כל הכבוד למשחק, אין שום משקל להמלצה של סיעה כמו חד"ש־תע"ל שלא תשתתף בקואליציה), הוא יצטרך לקבל, ממש כמו בחנינה, החלטה חותכת בתנאים בלתי אופטימליים. האם לפעמים, רק לפעמים, הוא בכל זאת חושב שלא היה כל כך נורא אם מרים פרץ היתה מנצחת?