בואו נגמור עם זה: עד מתי המחנה הליברלי ידיר את הערבים?

ב־1999, לאחר ניצחונו הסוחף שלאהוד ברקבבחירות לראשות הממשלה, וניצחונה הצנוע הרבה יותר של מפלגת העבודה (25 מנדטים), הופקדתי על השיחות עם הסיעות הערביות, במטרה להבטיח את תמיכתן בממשלה החדשה "מבחוץ". "האם באת אלינו כדי להציע לנו להצטרף לממשלה שתקימו?" שאל אותי אחד מראשי הסיעות. אמרתי לו שמדובר באפשרות להצטרף לקואליציה אך לא לממשלה, אף שאני, אישית, הייתי שמח לראות בממשלה את השר הערבי הראשון. "אבל אילו הצעתי לכם להצטרף לממשלה, האם הייתם מוכנים לכך?" שאלתיו.

"לא!" ענה בן שיחי ללא היסוס, "אבל ציפינו לכך שאתם, המדברים גבוהה־גבוהה על שוויון, תעניקו לנו סוף־סוף את הזכות לענות לכם בשלילה, ואפילו אתה בא אלינו עם ההצעה לכהן כפילגש". אני מודה שכבשתי את מבטי ברצפת חדר האורחים ושתקתי.

שום ממשלת מרכז ליברלית לא תוקם בשנה הבאה בליתמיכת חברי כנסת ערבים. מנהיגי הגוש הזה - יאיר גולן, יאיר לפיד וגדי איזנקוט - יודעים זאת היטב. הם גם יודעים עד כמה הצליחה הקואליציה שאליה הצטרפה הרשימה הערבית המאוחדת, בראשות ח"כ ד"רמנסור עבאס, להעניק רגע של שפיות לארצנו. גולן, החושש פחות מכולם להביע את דעתו, תומך בצירוף הרשימה המאוחדת, אך עמיתיו הפכו "זהירים" מאוד בכל הקשור לשיתוף פעולה כזה, כפי שהם מתקשים להביע את תמיכתם בפתרון שתי המדינות.

הרי אם תעמוד שאלת הקמתה של ממשלה ליברלית על הצטרפות "המאוחדת", לא יהססו ראשי המחנה לבקש מעבאס לחבור אליהם לקואליציה, ואם יהיה מוכן - גם לממשלה. אם לא יעשו זאת, יפנו עורף לרוב המוחלט של תומכיהם. לכן עדיף לעשות זאת כבר עכשיו ולחסוך הופעות מביכות בכלי התקשורת, שבהן יישאלו מדוע חזרו בהם - לאחר הבחירות - מהדרת הערבים שנשבעו לה לפניהן.

ואפרופו הדרת ערבים. מכיוון שאין לאופוזיציה תפקידים רבים מדי בכנסת, הוחלט בה על רוטציה בראשות כמה מן הוועדות. בראש אחת מהן, "הוועדה לענייני הצעירים", עמדה ח"כ נעמה לזימי, והיא אמורה היתה להתחלף עם ח"כ אחמד טיבי. ההחלפה לא מומשה עד כה, משום שיו"ר ועדת הכנסת (אשר בה מחליטים על חילופין כאלה), ח"כ אופיר כץ, מסרב להעלות את ההחלפה על סדר היום. אין ערבים, אין כאבי ראש.

ללמוד מן הניסיון.השנים הרבות ללא תקדים שבהן נמצא נתניהו בשלטון, לא עזרו לו ללמוד מן הניסיון, גם בהקשר לוועדות החקירה. הריועדה ממלכתיתוועדה סתם נבדלות זו מזו כמעט רק במי שממנה את חבריהן. את חברי הוועדה הממלכתית ממנה נשיא ביהמ"ש העליון, בעוד ועדת חקירה ממלכתית מתמנה על ידי הממשלה. באשר לסמכויותיה - יכולה הממשלה להעניק לוועדת החקירה הלא־ממלכתית את כל הסמכויות שיש לוועדה הממלכתית מכוח החוק. גם המנדט, כלומר הנושאים שאותם אמורה הוועדה לחקור והדרג שייחקר, זהה בשני סוגי הוועדות.

אפשר היה לצפות מנתניהו לזכור כי רוב האנשים שמונו על ידיו הפנו לו עורף, וכמה מהם הפכו למבקריו הגדולים ביותר. הוא ממשיך להאמין כי כאשר הוא ממנה מישהו, הופך הנבחר למי שחייב לו נאמנות מוחלטת. אין הוא מסוגל להשלים עם העובדה שמדובר, ברוב המקרים, באנשים שיש להם עבר ושיש להם עתיד, והדבר האחרון שהם היו רוצים בו הוא להפוך לעושי דברו ולמממשי ציפיותיו של ביבי. אדרבה, בדרך כלל יהיה להם עניין להבליט בהתנהגותם ובהחלטותיהם את עצמאותם, ואת העובדה שאין הם חייבים דבר למי שמינה אותם, שהרי הם ראויים לתפקידם בזכות יכולותיהם וניסיונם.

יועץ חכם היה לוחש על אוזנו של ראש הממשלה כי כדאי לו לזכור את מי שהפנו לו עורף, לפעול להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ולבקש מנשיאביהמ"ש העליוןלמנות את חבריה.