בטח לא ידעתם: האיש שבזכותו יש לכם צ'יפס ושוקולד, והקשר היהודי

התוכלו לדמיין עולם שאין בו צ'יפס; שהוא נטול פירה; שהאיטלקים מסתדרים בו בלי רוטב עגבניות; הרומנים - בלי ממליגה; התאילנדים והסינים - בלי צ'ילי; ועל שוקולד איש לא שמע?

ובכן, זו היתה תמונת העולם הקולינרית הדלה באסיה ובאירופה, טרם יצא קולומבוס למסעותיו וגילה את מה שנהוג לכנות "העולם החדש". לכבודו נחוג השבוע יום קולומבוס, שהוא הרבה יותר מסתם תאריך בלוח השנה; יום זה מצוין במדינות אמריקה הלטינית וכך גם בספרד ובאיטליה, בתאריך נחיתתו באיי הבהאמה: 12 באוקטובר 1492. בארה"ב צוין האירוע לראשונה מקץ 300 שנה למסע, באוקטובר 1792, אבל רק ב-1937 הפך יום זה לחג פדרלי ביוזמת הנשיא רוזוולט. האירוע נקבע ליום שני בשבוע, השני בכל אוקטובר - כדי להרוויח עוד סוף שבוע ארוך, כמובן.

מעבר למסע הימי הדרמטי, מסמן יום קולומבוס את תחילתה של אחת המהפכות הקולינריות המשמעותיות אי פעם. דרכו ההיסטורית של קולומבוס משפיעה עלינו באופן יום יומי, ועיצבה מחדש את צלחתנו ועימה את התזונה האנושית.

חלום נועז

כריסטופורו קולומבו (כפי שקראה לו אמו), או כריסטובל קולון בפי הספרדים, יצא ב-3 באוגוסט 1492 להגשים חלום נועז, למצוא דרך ימית קצרה להודו באמצעות הפלגה מערבה. הוא האמין שבצדו השני של אוקיינוס האטלנטי מחכה לו, ולמי שיסכים לתמוך במסעו, דרך חדשה להודו שתביא תועפות של תבלינים יקרי ערך, משי וזהב.

אך קולומבוס לא הבין עד כמה טעה, והעולם כולו הרוויח מהטעות הזו. המניעים למסע היו מורכבים, ובצד חמדנות לשמה ורצון להתעשר היו גם סיבות אידיאולוגיות-דתיות של הרחבת מעגל ההשפעה הנוצרי-קתולי בעולם, והמשך המאבק מול העולם המוסלמי בדרכים כלכליות. ברמה המעשית, זה היה פתרון לאירופה של המאה ה-15 הרעבה לתבלינים ומוצרים אחרים שהגיעו מהמזרח, והשתוקקה להשתחרר מהתלות בדרכים היבשתיות והימיות המוכרות, שהיו במידה רבה בשליטה של סוחרים מוסלמים. קולומבוס הציע פתרון למצב דברים זה שעלה למעצמות האירופיות הון רב, אך חישוביו את קוטר כדור הארץ ואורכו של המרחק הימי שעליו לעבור היו מוטעים. ומזל שכך, שכן סטייה מופלאה זו עתידה היתה לשנות את העולם.

הוא כיתת רגליו במשך זמן רב כדי למצוא פטרון שייקח אותו תחת חסותו וייאות לממן את המסע. בסופו של יום היו אלה מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה, שנעתרו לו משום שראו בכך הזדמנות להרחיב את מעגל השפעתם, ציפו להתעשר מהזהב שהובטח להם, וכנוצרים אדוקים לא חמקה מעיניהם (או מעיניו של קולומבוס) האפשרות לנצר חלקים נוספים של העולם.

קולומבוס הציע פתרון שעלה למעצמות האירופיות הון רב, אך חישוביו את קוטר כדור הארץ ואורכו של המרחק הימי שעליו לעבור היו מוטעים. ומזל שכך, שכן סטייה מופלאה זו עתידה היתה לשנות את העולם

למסע היתה גם נקודה יהודית בדמותו של יהודי תושב ולנסיה בשם לואיס דה סנטאנחל, שמימן יותר מ-50% מהעלויות, והוא גם זה שהצליח בסופו של יום לשכנע את מלכי ספרד להצטרף אליו להשקעה.

קולומבוס עצמו מת ב-1506 כשהוא עדיין משוכנע שמצא את הדרך להודו. טעות זו הובילה לכך שעדין אנחנו קוראים לילידים ביעד החדש בשם שנתן להם קולומבוס "אינדיאנים" (Indies), כלומר מי שחי על גדות האינדוס, הנהר שהוא מקור שמה של הודו. היה זה איטלקי אחר, בשם אמריגו וספוצ'י, שהבין ב-1501 שמדובר ביבשת חדשה, וזכה שתקרא על שמו - "אמריקה".

אך המורשת האמיתית של קולומבוס לא היתה הזהב או התבלינים שמעולם לא מצא, אלא דבר-מה מהפכני פי כמה שהיה מונח בשדות ובשווקים של העולם החדש. מסעותיו הניעו תהליך שמכונה "ההחלפה הקולומביאנית", שמשמעותו זרימה דו-כיוונית של צמחים ובעלי חיים בין העולם הישן (אירופה, אפריקה ואסיה) לעולם החדש (אמריקה).

אלא שהתהליך הזה, ששינה מן היסוד את התזונה האנושית ואת פני הכלכלה והתרבות בעולם כולו, היה כרוך גם בהעברת מחלות, ואלו השפיעו מאוד על תמונת העולם שלאחר קולומבוס. 

ההחלפה הקולומביאנית: כשהצלחת שלנו השתנתה לנצח

ההחלפה הקולומביאנית היתה מהפכה שקטה אך שינתה את העולם, הן זה שממנו יצא קולומבוס והן זה שאליו הגיע. במסגרת זו התוודע העולם הישן לפריטי אוכל שלא הכיר כעגבנייה, תפוח אדמה, תירס, דלעת, וניל, קקאו, בוטנים וכך גם טבק. לעולם החדש זרמו עם השנים שמן זית, בננה, סוכר, קפה, אורז, בצל ועוד. מרגע שהחלה זרימה דו-כיוונית זו, היא עיצבה  השפיעה רבות על המזונות העולים על שולחננו. כך, למשל, בשנת 2000 נמנו ארבעה מזונות מהעולם החדש בין עשרת המזונות הנצרכים ביותר בעולם: תירס, תפוחי אדמה, קסאווה ובטטה.

אך מספרים אלה הם לא כל הסיפור, משום שהמזונות שהגיעו מהעולם החדש חוללו מהפכה. תפוח האדמה, שהאינקה טיפחו בהרי האנדים, הפך - לאחר תקופת חשדנות קצרה - למקור לקלוריות חיוניות למיליוני אירופים ומרכיב חשוב במטבחים ביבשת. יתרונותיו היו רבים, שכן הוא נתן יותר קלוריות לדונם מכל גידול אחר, היה אפשר לגדלו בקרקעות דלות שעד אז לא עובדו, והוא התברר גם כעמיד בתנאי הקרה שמאפיינים את אירופה.

ואכן, כיום כל עשר המדינות המובילות בצריכת תפוחי אדמה הן מהעולם הישן. תלות זו שפיתחו בתפוח האדמה הובילה גם למשברים, בהם הרעב הגדול באירלנד ב-1845, שעליו נספר בהזדמנות אחרת.

העגבנייה, שהגיעה מאמריקה הדרומית, הפכה את המטבח האיטלקי למה שאנו מכירים היום. העגבנייה הראשונה באירופה היתה צהובה ולכן היתה תקופה שנקראה בשם מטעה "פומי ד'אורו" כלומר, תפוח זהב. רק מאוחר יותר הגיע הזן האדום, שכבש בעיקר את אגן הים התיכון, וגם כאן עשר המדינות המובילות בצריכתה הן מהעולם הישן ואף לא מדינת מקור אחת מאמריקה הלטינית.

הצ'ילי, שבו עסקתי לא מזמן בהקשר אחר, נולד אמנם במרכז אמריקה, אך הפך לסמל זהות של תרבויות הרחוקות ממנו לחלוטין, גיאוגרפית ותרבותית. המטבח התאילנדי, הקוריאני ובוודאי במחוזות רבים בסין מבוססים על פלפל שלא היה קיים באסיה לפני קולומבוס. טרם הופעת הצ'ילי היה הפלפל השחור ההודי הסחורה היקרה ביותר בעולם, והצ'ילי האמריקני החליף אותו במקומות רבים - כפתרון זול, קל לגידול ועשיר בוויטמינים. התירס, שהיה הבסיס לקיומן של תרבויות המאיה והאצטקים ונחשב בהן לקדוש, נדד אף הוא לאירופה והפך שם לפולנטה איטלקית, לממליגה רומנית, ולמוצר נלווה לתעשיית הקולנוע בדמות הפופקורן. כך גם הקקאו, שעבר תהליך מרתק: ראשיתו במשקה מר שנחשב קדוש, וסופו בשוקו הילדים המתוק עד לעייפה.

עידן המחלות וההרס

אלא שמהפכה קולינרית זו היתה כרוכה במחירים עצומים ובחלקם כבדים והרי גורל. אחת ה"תרומות" המרכזיות של העולם הישן לחדש היתה מעברם של נגיפים ומחלות (חצבת, שפעת, אבעבועות שחורות ועוד), שבפניהם האוכלוסייה הילידית לא היתה עמידה. אומדנים שונים מדברים על היעלמות של 95-80 אחוזים מהאוכלוסייה המקורית של אמריקה בתוך 150-100 שנה ממסעו של קולומבוס. אך האירופים לא הסתפקו בכך, ולאחר שגילו שגידולים כסוכר וקפה מתאקלמים יפה בעולם החדש, החלו לגדלו שם במושבות, קולוניות בלעז, ומכאן המונח קולוניאליזם. סוכר וקפה, שהיו מצרכים נדירים ויקרים, הפכו זולים מספיק לצריכה יום יומית בקרב פועלים ושכבות עניות באירופה.

אבל גם כאן, המחיר האנושי והסביבתי היה נורא. מטעי הסוכר והקפה הפכו למנוע לסחר העבדים האטלנטי. יותר מ-12 מיליון אפריקנים נשבו, ויוצאו לעולם החדש לעבודה בתנאים בלתי אנושיים. מעצמות אירופה הגדילו את כוחן, השפעתן ואיתנותן הכלכלית על גבם של עמים ילידים, הן אלו שנחטפו מאפריקה והן אלה המקוריים שנאלצו לשנות את אורח חייהם באמריקה.

המהפכה עבדה גם בכיוון ההפוך. מאירופה ומאסיה הגיעו לאמריקה חיטה, שעורה, אורז, קפה, בקר, סוסים ועיזים, ואלו שינו את חיי הילידים, הובילו להרס אקולוגי, פגעו בתרבויות מקומיות ובאורח החיים המסורתי והגבירו את התלות במעצמות אירופיות ובשעבוד להן.

מורשת כפולה ומורכבת

הצלחת המודרנית שלנו היא תוצר ישיר של אותו מפגש בין-יבשתי. היא כוללת שילובים בלתי אפשריים שלא היו מתקיימים לולא קולומבוס. פיצה נפוליטנית עם עגבניות אמריקניות, קפה אתיופי יחד עם סוכר קאריבי, שוקולד מקקאו מזו-אמריקני שעבר תהליך עיבוד בהולנד.

אך כל הטוב הזה, כל פרוסת פיצה וכל קוביית שוקולד, הם גם תזכורת לסבל ולדרמה שהתרחשו בעקבות המסעות והגילויים החדשים. קולומבוס, שתכנן למצוא תבלינים ומצא יבשת, יצר את העולם שבו אנו חיים, בכל הקסם והזוועה שלו. זוהי מורשת כפולה של התפתחות קולינרית אדירה וסבל אנושי עצום, של חדשנות לצד אכזריות. אנו יכולים, ואולי חייבים, להעריך את הגיוון והשפע שעל צלחתנו, אך ראוי לזכור כי זהו סיפור של עמים שנכבשו, תרבויות שנעלמו, ומחיר אנושי כבד ששולם עבור המהפכה שעיצבה את התזונה המודרנית לטוב ולמוטב. בשל המורכבות הזו, מתרבים בשנים האחרונות בארה"ב וגם מחוצה לה הקולות הקוראים לביטולו של יום זה וקריאת יום חלופי במקומו - "יום העמים הילידיים".