הדבר האחד שעליו טראמפ לא סלח לנתניהו

הילד שעדיין חי

השיחה האחרונה בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לרה"מ בנימין נתניהו היתה ידידותית להפתיע. בחוץ דיווחו - ובצדק רב - על קרע ביחסים, על השלכת ישראל תחת גלגלי האוטובוס, אבל בין הנהג לנדרס התנהלה שיחה רגועה ושקטה. למאזינים זה הזכיר את הסיפור על דוד המלך, שצם והתפלל על בנו החולה. דווקא כשזה מת, הוא קם והתנער מהאבל: "למה זה אני צם? האוכל להשיבו עוד?״

אף שממדי הכניעה האמריקנית עוצרי נשימה בהיקפם, עצם הכניעה לא הפתיע את ירושלים. ההערכה שהשמיע נתניהו עצמו בדיונים היתה שהאמריקנים חפצי הסכם, כמעט בכל מחיר. כבר שבועות ארוכים יודעים בישראל שההסכם לא יכלול את הפסקת מימון הטרור והשבתת מערך הטילים הבליסטיים. אבל הקלות הבלתי נתפסת שבה ויתר גאון המשא ומתן בעיני עצמו על המשוואה - תוכנית הגרעין תמורת הסרת החנק - מעידה על עוצמת הקריסה. אפשר להיעלב, אבל אין מה להתרשם יותר מדי מהמתקפות על ישראל ועל נתניהו שהתלוו למהלך. זו רק ההצדקה הרטורית למהלך העיקרי, שהוא קיפול האירוע תוך הפצצה רטורית בלתי פוסקת על כל מי שנתפס כמפריע.

בשיחות ביניהם טראמפ נזכר השבוע להגיד שוב לנתניהו איך בירך את ביידן אחרי בחירות 2020, לטעמי האישי עוול חמור פחות מניסיון להשיג נשק אטומי בלתי חוקי ולהרוג אמריקנים רבים, אבל אולי אני מפספס.

הילד שלא מת, ושעליו עדיין נלחמים, הוא דווקא לבנון. 80 אחוז מהשיחות עם וושינגטון עוסקות במאבק על המלחמה בחיזבאללה, העריך שלשום גורם ישראלי. חיזבאללה במצב נואש, מפרקתו מתחילה להשמיע סימנים מטרידים. כריכת שתי החזיתות לא רק תציל את הארגון, אלא תקל עליו לחדש את הטרדת תושבי הצפון, או להתעצם, או שניהם. יש בישראל קונצנזוס לאומי בנושא, קונצנזוס שראוי היה שיבוטא בידי ראשי האופוזיציה, לא רק בשתיקה.

הבגידה של טראמפ בעקרונות שקבע הוא עצמו היתה כה פתאומית ועוצמתית, עד שרבים משוכנעים שזו שוב רמייה שבסופה טהרן תעלה בלהבות. צפויה להם יקיצה אכזרית. אבל הסיפור, בכל זאת, לא נגמר השבוע. האיראנים לא יפספסו את ההזדמנות להציג את טראמפ ככלי ריק, כבדיחה. מתישהו, אולי, ינטוש אותם בחזרה לטובת ישראל ומדינות המפרץ. אפשר לסמוך על האייתוללות שיעניקו לו את ההזדמנות.

געגועים בע"מ

אז איפה אפשר היה לפעול אחרת מול איראן? האם צריך היה להבהיר למפגינים באיראן בינואר שישכחו מעזרה? אולי להגיד לטראמפ בפברואר "תודה, אדוני הנשיא, אבל תתקוף לבד, אנחנו מוותרים"? אולי להימנע מהשמדה של תעשיית הטילים הבליסטיים, מההזדמנות לגרוע 300 מיליארד דולר מהנכסים האיראניים?

את מכונת הזמן מכוונים מתנגדי נתניהו וטראמפ דווקא ל־2018, להחלטה לצאת מהסכם הגרעין שחתם אובמה עם איראן. הטענה היא שעזיבת ההסכם היא ששלחה את איראן להעשיר אורניום שמספיק לעשר פצצות ולדהור קדימה עם התוכנית. הנשיא לשעבר אובמה חגג השבוע על חשבון יורשו ואמר, למעשה, שכל הסכם עם איראן ייראה אותו דבר.

זו פרשנות סלקטיבית של העובדות. ראשית, לפי ההסכם המקורי, ההגבלות העיקריות על העשרת אורניום היו אמורות לפקוע בהדרגה בתוך עשר עד 15 שנה. או במילים אחרות: ממש עכשיו. לא באופן בלתי חוקי, אלא ברשות ובסמכות של מועצת הביטחון ובלי סנקציות. גם בתוך ההסכם, איראן היתה מגיעה לאותה כמות של חומר בקיע. ההבדל הדרמטי הוא שכרגע היא עושה זאת כהפרה בוטה, תחת משטר סנקציות ובידוד מדיני, בעוד אם היינו נשארים בהסכם היא היתה עושה זאת בגיבוי מועצת הביטחון של האו"ם, כשקופתה תופחת ממאות מיליארדי דולרים של סחר חופשי.

אבל בעיקר, חצי אמת גרועה משקר: איראן לא זינקה להעשרה של 60% מייד אחרי הפרישה האמריקנית במאי 2018. במשך חודשים ארוכים, ואף מעבר לכך, היא חששה מהתגובה של ממשל טראמפ ונשארה בגבולות ההסכם. העלייה הדרמטית בהעשרה החלה רק כשהאיראנים זיהו שהאיום הצבאי האמריקני אינו אמין.

במפתיע או לא, זה קרה אחרי שטראמפ הוחלף בביידן, ולכל היה ברור שאין שום איום צבאי אמין ושהמערב מורתע מעימות. וזה בדיוק, אבל בדיוק, מה שעלול לקרות עכשיו, כאשר האיראנים פצועים וחבולים אבל מחזיקים בנשק של סגירת מצר הורמוז ובאמונה שטראמפ לעולם לא ייצא להרפתקה נוספת. אולי יידרשו נשיא אחר ועוד מבצע נועז לחילוץ ארכיון כדי לבטל גם את ההסכם הזה.

על חבל דק

פיליפ פטי הוא לוליין צרפתי שזכור לכל ירושלמי מקשיש בזכות הליכה על חבל דק מעל גיא בן הינום ב־1987. בערך באמצע הדרך, בעודו שומר על איזון מופתי, התיישבה יונה על החבל, מאיימת להטות אותו ולהפיל את הלוליין אל העמק הירושלמי העתיק. בסוף הוא הצליח.

39 שנה אחרי, על חבל דק בדרך ללשכת ראש הממשלה נמצא נפתלי בנט. תהיה טעות לייחס את הירידה בסקרים לטעויות שנעשו בשבועות האחרונים. למעשה, היונה - אף שהוא טוען שהיא נץ - התיישבה על החבל שלו כבר ביולי שעבר. שמה הוא גדי איזנקוט.

במשך כמעט שנתיים, עוד לפני שהיתה לו אפילו מפלגה, בנט היה המועמד המוביל בסקרים לראשות הממשלה. זה קרה בזכות שני ציבורים: הרוב הגדול של תומכיו הגיע מקרב מצביעי האופוזיציה. החלק הקטן יותר אך המשמעותי הרבה יותר מבחינה אלקטורלית הוא מצביעי קואליציה מאוכזבים. תומכי הימין הפוטנציאליים היו התמריץ לתומכי השמאל לבוא: הם הנדוניה שהביא למחנה השינוי. המחיר היה ערפול מכוון - כמו שרון בזמנו, כמו ברק, כמו איזנקוט היום - של עמדות בנושאים השנויים במחלוקת. בנט הלך גבוה מאוד על החבל זמן רב מאוד, למעשה זמן רב יותר מכל מועמד אחר בדור האחרון. הצלילה של בנט בסקרים, לפיכך, נדמית כאילו הגיעה מוקדם מדי, אבל למעשה היא מגיעה מאוחר מאוד.

כי כשאיזנקוט פרש מגנץ, הכל החל להשתבש. המנדטים הבודדים שזכה להם קיצצו באחת את התמיכה באגף שמאל של מה שכבר היה קרוי אז "בנט 2026". איימה עליו הסכנה שכמו גנץ בשעתו, כמו גבאי, כמו הרצוג, כמו לבני, גם הוא יאבד במהירות את החולות הנודדים האלה. לכן בהדרגה בנט פנה שמאלה: הוא הדגיש קו רל"ביסטי מובהק יותר, השמיע מוזיקה קרובה יותר לבוחרים האלה, פסל את סמוטריץ' ובן גביר, ובשיא התהליך שכר את ליאור חורב והתאחד עם לפיד. פיליפ פטי הפנה את פלג הגוף שמאלה כדי לאזן מחדש את התמונה.

אך התוצאה היתה ששיווי המשקל מימין הופר. אותו פלח קטן ומשמעותי של בוחרי ימין נטש. סקר שהוזמן בשבוע שעבר ביקש לבדוק מהיכן דולף הדלי של בנט־לפיד. הוא בחן מה היה קורה אילו השניים היו מתפצלים. התוצאה: בנט היה מקבל 15 ולפיד לא עובר את אחוז החסימה. הזליגה ברובה משמאל.

ולכן, המסקנה היא שאין טעם בהמשך ההליכה על החבל, וגם לא בניסיון לגרש את היונה. אירוע האיזון הזה תם. לפיד, בוודאי הקמפיינר המוצלח יותר בצמד, הציע השבוע בדיונים להפסיק להתייחס לאיזנקוט או לתקוף אותו, ופשוט להציע משהו אחר. מקטטות בגוש שום בוחר לא ישתכנע בהתאמה לראשות הממשלה. כך גם האיזון העדין - וחסר הטעם - בין ימין ושמאל.

הנכסים של השניים על פני איזנקוט שיודגשו יותר ויותר הם הניסיון (עוד מאז ימי שרון ונתניהו לא רצו שני ראשי ממשלה ברשימה אחת), תוכניות מפורטות מהיום הראשון בשלטון, ובעיקר - הטענה שבעידן כזה אין זמן לאקספרימנטים. לא יציגו שם קוקפיט כמו בכחול לבן, אלא נבחרת. בשנות ה־80, ההן של פיליפ פטי, קראו לזה בתעמולת הליכוד "כוורת". בכל זאת, זה גם מתאים למפלגה ששמה הוא "ביחד".

לא תשכח

"המכשיר החשמלי היחיד שיחיא סינוואר מסתובב לידו", אמר גדי איזנקוט במהלך המלחמה, "הוא נורה 25 ואט, וגם זה לא בטוח". מנהיג חמאס סלד מטלפונים סלולריים, את מסריו העביר בפתקים או בפקסים (!), סגולה לאריכות ימים ולהימנעות מחיסולים.

קצת מפתיע היה, לפיכך, לגלות שרב המרצחים נורה למוות על ידי חיילי צה"ל כשהוא עונד שעון ריצה, כזה שמשדר, או יכול לשדר, נתונים על מסלולים, מהירות בקמ״ש ועוד אוצרות מודיעין. חפציו, כמו תחתונים להחלפה, וסט ומדים, מופיעים בתערוכה נדירה, קשה וחיונית לביקור, בשם "השיבה לאוקטובר" במרכז למורשת המודיעין, אי־שם במרכז הארץ. מטרים משם משפצים עכשיו את מרכז ההנצחה לחללי קהילת המודיעין, כולל נופלים בלי שם, או תמונה, או נסיבות נפילה.

החדרים האפלים והמנהרות שבהם שוכנת התערוכה מצליחים להזכיר את עומק הרצחנות שהתפרצה כמו נחשול של רשע אל תוך גבולות ישראל. יש שם סרטוני חטיפה שלא נראו מעולם. בפינת אחד החדרים ניצב מעדר, כאילו מישהו שכח אותו. ואז מוקרן הקטע הזוועתי שבו, עם אותו מעדר, רוצח חמאס עורף את ראשו של פועל תאילנדי בעודו חי. יש שם תיעוד קשה מנשוא של לינץ' בחיילי צה"ל באחד הטנקים שיהפוך לסמל.

לזמן שחלף יש נטייה לטשטש ולהדחיק את העובדה שמה שהתרחש פה היה ניסיון לג'נוסייד, שפשוט נקטע באיבו אחרי כמה שעות בזכות גבורתם של בודדים והתעשתות מאוחרת של צבא ההגנה לישראל. למחבלי הנוחבה נמסרו ערכות חטיפה (אזיקונים, זריקות הרגעה, ציוד לשידור חי), הוראות להכנת גזים רעילים "לבתי כנסת, לבתי ספר ולבתים" ופק"ל ג'יהאד (פסקי הלכה וספרים שמסבירים מדוע חלה חובה לטבוח ביהודים). אנשי המרכז לא איתרו חומר שמורה על אונס, זו כנראה היתה יוזמה מקומית ספונטנית, גם לגברים וגם לנשים.

עזה היא היום החזית השקטה ביותר, יש ישראלים שבטח נוטים שוב להמעיט בממדי תאוות הרצח והדם של השכנים. הביקור בתערוכה מעיד על תוכנית נאצית שטנית בהיקפה להרוג ביהודים. הראיות לגבי העזתים עצמם, שידעו ועודדו בהתלהבות את חמאס, מזכירות שהם ה"ועוזריהם". ראוי לזכור שהיחידים במזרח התיכון חוץ מהישראלים שבחרו באופן דמוקרטי את הנהגתם הם העזתים, שמוסיפים לתמוך בהם עד היום. כמו עם גרמניה 1945, גם עזה 2026 צריכה להיות מטופלת בשתי הדרכים: עידוד הגירה ודה־נאציפיקציה.