סבלנותם של הסובלים
ברחובות קל לזהות את החמיצות והמרירות על המתרחש בחזית הצפון - מהילדים שרצים למרחבים המוגנים, עד לבשורות האיוב משדות הרחפנים שמעבר לגבול וכלה בברקס על תקיפה בביירות. גם השיחה הקשה בין טראמפ ונתניהו לא סייעה לתחושה שיש תוכנית. התחושות האלה לא מגיעות אל הקומות הגבוהות בקריה. בצמרת הצבא מדברים על הישג שכמותו לא היה שנים, ועל אפשרות לשקט של שנים ארוכות. ליישב בין שתי התמונות אי אפשר, אבל לתאר כן.
בצמרת צה"ל משוכנעים שחיזבאללה הוא ארגון מפורק למחצה שספג את המהלומה הקשה בתולדותיו. 30 אלף לוחמים היו לו ב-6 באוקטובר 2023, מאז 8,000 נהרגו ועוד כמספר הזה נפצעו. "גם אויב ג'יהאדיסטי מת להפסקת אש".
הרמטכ"ל, למשל, אמר בדיונים סגורים שהוא בעד הפסקת אש, בתנאים הבאים: אחת, נסיגת חיזבאללה מעבר לנהר הליטני. שתיים, השמדת כל תשתיותיו, הפעם לא על ידי צבא לבנון האימפוטנט אלא במנגנון ישראלי-אמריקני. שלוש, נוכחות צה"ל בקו הצהוב שכולל, למשל, את הבופור.
בצה"ל לא אוהבים בדיעבד את הביטוי "חיזבאללה נפל למארב אסטרטגי", שבכיר בצבא השתמש בו ביום שהארגון נחלץ לעזרת איראן בתחילת שאגת הארי ופתח באש. "עוד לפני המלחמה ראינו שהארגון כבר מתקשה יותר ויותר לספוג את המהלומות הישראליות, הם היו על סף להגיב גם אלמלא חיסול חמינאי.
בצבא זעמו על אלופים במיל' שמתחו באולפנים ביקורת על מה שראו כתגובה ישראלית חריפה מדי למטח סמלי לזכר המנהיג העליון. "הם כנראה לא מבינים מה ראינו בשבוע הראשון של מארס", אומרים שם. "מאות מחבלי רדואן חוצים את הליטאני. למה הם הגיעו? אם היתה אפילו פשיטה אחת על יישוב אחד כולנו היינו צריכים ללכת הביתה. מה היינו אמורים לעשות אם לא לפגוש אותם בשטחם ולהרוג אותם?"
צה"ל חושף: עשרות מחבלי ארגון הטרור חיזבאללה מסתתרים ברובע הנוצרי בעיר צור // דובר צה"ל
מאז, חיזבאללה מתמקד בהצלחה היחידה שלו - רחפנים. במערכת הביטחון מציעים תיאום ציפיות עם הציבור: לא יהיה פתרון אחד כולל לרקטות, במתכונת כיפת ברזל. יהיו הרבה פתרונות שייצרו ביחד מענה חלקי. "כל נשק שהוצג בשדה הקרב לא נעלם, רק התפתח. הטנקים הגיעו כדי להישאר, הנ"ט כנ"ל, המטוסים ועכשיו הרחפנים".
אבל, מדגישים שם, ההסכם יכול להיות פה בתוך ימים עד שבועות. לו יכלו, היו קוראים לתושבי קריית שמונה ונהריה לסבול עוד כמה שבועות ולקבל הסכם שיביא שלום לשנים ארוכות. מזמן לא ראיתי פער כזה בין התחושות הציבוריות הקשות לבין האופטימיות הסוחפת בצמרת. כמה מזמן? 20 שנה פחות חודשיים, בסוף מלחמת לבנון השנייה. אז צדק הציבור שהמלחמה היתה כישלון מחפיר וחיזבאללה התחזק, הלוואי שהפעם צודקים מקבלי ההחלטות.
קובע עובדות
"צריך להבין איך נתניהו מתייחס למערכת הביטחון ולמערכת המשפט", אמר פעם ראש הסגל המנוח שלו, אורי אליצור. "מבחינתו, מדובר בשתי מפלגות יריבות, שלושים מנדטים כל אחת. הוא לא סובל אותן, אבל הוא צריך לעבוד איתן".
בשלב מסוים, מפלגת המשפט פרשה מבחינת נתניהו לאופוזיציה והגישה נגדו כתב אישום. עם מערכת הביטחון הוא התנגש שוב ושוב. אבל אתה מינית את הראשים, אמרו לו. נתניהו היה סבור שבחר תמיד את הרע במיעוטו: את מופז על וילנאי לרמטכ"ל, את גנץ, את איזנקוט. לא סייעה העובדה שכל הרמטכ"לים האחרונים התייצבו נגדו, מי בבחירות ומי בכיכרות.
נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד
- איום חדש מרחף מעל ישראל – ונקודת התורפה של צה"ל זועקת לשמיים | יואב לימור
- בין הבופה לקוקטייל בבריכה, מופע האבסורד של המשפטנים שבר שיאים | עירית לינור
- סכנת 20 האחוז - מי באמת מנהל את המדינה | משה קלוגהפט
על הרקע הזה צריך לראות את השבוע החולף של מינויי נתניהו. בשלהי כהונתו השישית, אחרי 30 שנה, לקראת מערכת בחירות שהוא מתחיל לפי רוב הסקרים בפיגור משמעותי, הוא ממנה לתפקידים הרגישים ביותר בשתי המערכות אנשים שהם לכתחילה, לא בדיעבד: ביום שני מונה לתפקיד ראש המל"ל שמואל בן עזרא, אב ל-12 חרד"לי שהצטיין בשב"כ. ביום שלישי נכנס לתפקיד ראש המוסד מזכירו הצבאי רומן גופמן. היום (רביעי) - מבקר המדינה מיכאל ראבילו, פרקליטו בעתירות ציבוריות נגד נתניהו והממשלה. בחודש שעבר היה זה דורון כהן, איש ליכוד, שמונה לנציב שירות המדינה וכבר חצי שנה מכהן בראשות השב"כ דוד זיני.
זה ישליך ישירות על הכהונה הבאה. במשך שנים נתניהו חש שהוא מתמודד מול מערכות לעומתיות ועוינות. "דיפ שטייטעל", כמו שנהוג לקרוא לזה בחוגי הליכוד. אם ייבחר ראש ממשלה אחר - בנט, איזנקוט או ליברמן - הוא צפוי לחוש תחושות דומות. בין אם יישב בוועדת ראשי השירותים, יקבל טיוטת דו"ח מהמבקר או יבקשו לאשר מינוי. כל אחד והדיפ-סטייט שלו.
החודש שיכריע
בני גנץ סיים אצל גדי איזנקוט ביום שבו הודלפו דברים של האחרון בישיבת סיעה של המחנה הממלכתי שהעמידו אותו באור לא חיובי. איזנקוט לא סלח ומאז, היה ברור שהוא בדרך לנטוש. אותן אמוציות, אותו כעס, אותו דיבור על פגיעה באמון, מלווים אותו עכשיו בדברו על נפתלי בנט. אי אפשר לטעות בכעס, בתחושת הנבגדות. "נוצר סדק באמון", אמר בעובדה בדברו על האיחוד של בנט ולפיד. האמת, לא ברור למה. בפוליטיקה לא נהוג לבקש אישור מיריבים לפני מהלכים פוליטיים, והם עוד התקשרו אליו שבע דקות לפני ההודעה לעיתונות, או כמו שקוראים לזה אצלנו: נצח.
כך או כך, בין ישר! וביחד מתנהלים חילופי האשמות בטמפרטורה גבוהה. בנט טען שאיזנקוט תמים, ואיזנקוט הציע לו לשמור על קור רוח. בנט רמז שאיזנקוט שמאלני, ואיזנקוט הזכיר שבנט סחט ראשות ממשלה עם שישה מנדטים.
זה עוד יסלים, כי ההנחה בשתי המפלגות היא שההכרעה תושג החודש. אם איזנקוט ימשיך להתחזק ויחלוף על פני האיחוד בנט-לפיד, הם יוותרו כמעט בלי תחמושת לבחירות. הרי חודשים הם טוענים שהסיבה להתאחד תחת בנט היא היותם הרשימה הגדולה, ומה אם כבר לא? זה מזכיר מעט את יצחק מרדכי ב-1999, שסיסמת הבחירות שלו מול אהוד ברק נשענה על סקרים וקבעה "רק מרדכי יכול לנצח בגדול". ברגע שהרמטכ"ל לשעבר חלף על פני המועמד שהגיע מהימין, ברק זינק ומרדכי כמעט התאדה.
אולי בגלל זה בנט השתמש בטיעון נוסף, והוא שראש הממשלה שיביס את נתניהו חייב להיות ימני (רמז: איזנקוט שמאלני). איזנקוט כבר רומז שבנט עשוי לקחת את המנדטים וללכת עם נתניהו, בדיוק כמו שעשה ב-2021, רק הפוך. יוזמתו השבוע לקבוע שראש המפלגה הגדולה יהיה ראש הממשלה, מנסה גם לממש את הובלתו בסקרי ההתאמה בקרב מצביעי האופוזיציה, ובאותו חץ לפגוע במטרה נוספת: אביגדור ליברמן. במחנה השינוי יש דאגה עמוקה מהמהלך שפורסם כאן כבר לפני חודש וחצי, ולפיו הוא ישקול לדרוש את ראשות הממשלה ללא קשר למספר המנדטים שיקבל. גם אם תהיה סולחה בין שני המובילים, הוא לא מתכוון להיות הכבש.
06:29 זה לא 06:29
"הולכת להיות פשיטה", אמרה התצפיתנית יעל לייבושור למחליפתה בעמדה בשעה 4:00 בבוקר, ב-7 באוקטובר. שמה של המחליפה היה קרינה ארייב. כעבור שעות אחדות תירצח יעל בחמ"ל של נחל עוז וקרינה תיחטף לעזה. חברותיהן, בבתים, סיפרו שכאשר פרצה המלחמה, כל אזרחי ישראל חשבו לעצמם "מה זה?", אבל הן חשבו: זה מה שראינו כל הזמן.
הסיפור הזה, ועוד רבים שלא סופרו עד היום, מופיעים בספרו החשוב של פרשן הארץ עמוס הראל, הקרוי "06:29". למרבה ההפתעה מתברר שעוד לפני השעה הזו כבר החלה התקיפה. ב-6:17 כבר נחת בשטח ישראל מחבל עם מנצח רחיפה. חדירה לשטח ישראל, אבל איש לא ראה ואיש לא שמע. המחדל שלפני המחדל. זה ספר מאיר העיניים הראשון שבמקביל עושה חושך בעיניים. הראל לא הצביע לנתניהו אבל כותב שגם בנט ולפיד לא שינו את הקונספציה ההרסנית שהוביל עם צה"ל, מסקר את הצבא אבל לא מהסס להיכנס בו במילים קשות כמו "ריקבון".
אבל נניח שהיו שמים לב לסימנים, ומעירים את ראש הממשלה ואת הכוחות למטה, והמתקפה היתה נבלמת. עדיין היינו מסיימים את האירוע עם שתי דיביזיות קומנדו איראני על גבולנו, ומתישהו זה היה מתפרץ.
"דיביזיות שכולנו הפחתנו מחשיבותן", השיב הראל. "אבל השאלה באיזה היקף. כשאומרים 'קו ההגנה לעולם ייפרץ' הכוונה טקטית, לא אסטרטגית כמו שהיה. יש הבדל בין הצלחה נקודתית שנהרגים לך חמישה חיילים לבין התבוסה המהדהדת והטבח והטראומה הלאומית".
אבל הכוח המפלצתי הזה גדל על גבולותיך. הרי ביקום מקביל, שחומת יריחו מגיעה למעלה וראש הממשלה או הרמטכ״ל או מי שלא יהיה, מציע מלחמת מנע, זה הרי לעולם לא היה עובר.
"נכון. לא רצו. 'לא רצו' זה כולל את התקשורת, זה כולל אותי. לא מהגנה על הפלסטינים, זה ממחשבה של - אתה לא יודע איך תסיים את זה, שבסוף תיתקע. היתה אמירה שמי שמנצח את חמאס זוכה בפרס: עזה. ויש כמובן החשש מאובדן חיילים, והיעדר הקונצנזוס, ומתח מובהק בין ביבי לכל מי שמתחתיו. קצין שהיה מעורב אמר לי: 'בוא נגיד את האמת, אף אחד מאיתנו לא רצה להילחם שם'. הוא דיבר על כולם כולל כולם. גם השב"כ והמוסד שהיו יותר לוחמניים, בסוף זה הצבא שקובר את חייליו. הרי לא אנשי שב"כ או מוסד נהרגים".
ישראל היתה יכולה לאורך זמן לחיות עם הדבר הזה על גבולותיה?
"לא. אני לא הבנתי את זה בזמן אמת ככה כי לא הבנתי את גודל האיום. אבל כשאתה מבין מצד אחד מה הוא בנה, בהיקפים של מערך הגנתי שהוא כנראה תכנן שתתרסק עליו באיזה שלב, ומצד שני יכולות התקפיות - היה צריך לטפל בזה. אתה לא צריך להיות ימני כדי לחשוב שלישראל, לאורך זמן, יש קושי עם בנייה של שני צבאות טרור מפלצתיים ואתה לא נוקט שום פעולה. תראה את ההקלטה הזו של המחבל שאומר 'אני עם דם על הידיים של עשרה יהודים שרצחתי'. זה מישהו ששטפו לו את המוח מגיל אפס, 20 שנה מערכת החינוך העזתית השקיעה בו והוא נותן פירות".
אני לא יכול להימנע מלשאול על ההתנתקות. האם גם בראייה לא אידיאולוגית, לא קשור לזכותנו על הארץ וכל זה, בסוף אתה חייב להיות בכל מקום בין הירדן והים?
"אני כן חושב שהפרויקט הזה של להחזיק מובלעת של 9,000 איש בתוך מיליון וחצי פלסטינים, לאורך זמן היינו מקבלים שם איזה סוג של וייטנאם. אני מודה שאני הפחתתי בהבנת הסיכון של הרקטות והטווח שלהן והמהירות שבה זה יגדל. אבל זה היה מקיז לנו דם בצורה אחרת. אין פה פתרונות טובים.
"מטריד ככל שיישמע", מוסיף הראל, "7 באוקטובר יכול היה להיראות עוד גרוע בהרבה. אלוף פיקוד הדרום דאז ירון פינקלמן, אמר במהלך היום שאנחנו 'עלולים לפגוש בשטחנו מאתיים אלף עזתים'. שלא לדבר על גבול הצפון, שגם בו היו גדודים במצבה חלקית, צבא בהדממה ואויב חמוש ומצויד באלפיו, מאומן בדיוק לתרחיש של פלישה לישראל. הלקח לפעם הבאה הוא פיתוח הדמיון. כמו שמצוטט בספר קצין בכיר באמ"ן, הם ציירו בדמיונם את תבוסתנו וכיבושנו, ואנחנו לא דמיינו שהם מדמיינים את זה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
