גילויים חדשים: מי באמת גרר את מי למלחמה באיראן

ההחלטה לתקוף את איראן התקבלה על ידי הנשיא האמריקני דונלד טראמפ לאחר פגישתו עם רה"מ נתניהו במאר־א־לאגו בסוף דצמבר 2025, אך יסודותיה הונחו הרבה קודם לכן, וחלק ניכר מהם לא קשורים כלל לישראל או לנתניהו. משיחות עם שורה ארוכה של גורמים מדיניים וביטחוניים - ישראליים, אמריקניים וגם דיפלומטיים מהאזור - עולה תמונה ברורה: ליושב בבית הלבן יש מטרה אסטרטגית חשובה במעלה, והיא - הפלתו או החלשתו המכריעה של המשטר באיראן.

יתרה מכך, גם הפרסומים שהיו, בין השאר, ב"ניו יורק טיימס" וב"וושינגטון פוסט" שלפיהם נתניהו "גרר" את טראמפ וארה"ב למלחמה, בין היתר בטענה שניתן להפיל את המשטר, אינם נכונים בעליל. מהשיחות שקיימתי עולה שלפחות חלק מבכירי ממשל טראמפ, כמו גם הוא בעצמו, היו אלה שהעריכו שניתן להפיל את המשטר - בעוד הצוות הישראלי הציג תמונה זהירה בהרבה בסוגיה זו.

הערה: הפרסום מהסוג הזה בשני העיתונים שהוזכרו לעיל לא הפתיע. שניהם נקטו קו אנטי־מלחמתי, בהמשך לסיקור הלא אוהד שלהם את ממשל טראמפ ואת מדיניות נתניהו. במקרה הזה, לפי גורם אמריקני, הם ניזונו ממקורות במחלקות מסוימות במשרד החוץ ובמשרד המלחמה, שלא אוהבים את הקשר ההדוק מדי לטעמם בין ירושלים לוושינגטון, ובוודאי בכל הקשור למדיניות במזרח התיכון.

מאזן אימה חדש

נתחיל דווקא מהאמצע. לאחר הצלחתו של מבצע עם כלביא, שבסיומו ארה"ב נתנה את המכה הסופית עם הפצצת המתקן הגרעיני התת־קרקעי בפורדו, במשטר האיראני התקבלה החלטה להאיץ את פרויקט הגרעין ואת תעשיית הטילים. את שתי ההנחיות נתן השליט העליון עלי חמינאי, ובמסגרת זו הורה להרחיב את ערי הענק התת־קרקעיות מתוך כוונה להסתיר בהן את רוב המתקנים הגרעיניים, וכן ארסנל של עשרות אלפי טילים. חמינאי ביקש ליצור בכך מאזן אימה חדש, שימנע מתקפות עתידיות בגלל חוסר היכולת לפגוע פגיעה ממשית מהאוויר במתקנים אלה. המידע הגיע לישראל ולאמריקנים והצביע על התנעת פרויקט סדור לייצור השלב הסופי הנדרש לשיגור טיל גרעיני. בסוף 2025 התגבש המידע לתמונת מצב מדאיגה במיוחד, וזו היתה העילה לפגישה בין נתניהו לטראמפ במהלך חופשת סוף השנה במאר־א־לאגו, מעונו הפרטי של טראמפ.

שני הצדדים, הישראלי והאמריקני, ניסו ליצור את הרושם כי בפגישה יידונו נושאים אחרים, אבל בפועל סוגיית איראן היתה בראש הדיונים בפלורידה. בישראל הכינו תיק מודיעיני רחב היקף על ההתקדמות של איראן לפצצה גרעינית ועל הקידום המהיר של פרויקט המיגון וההסתרה במעמקי האדמה. כמו כן, הוכן חומר רב על האצת הבנייה מחדש של ארסנל הטילים הבליסטיים, על עידוד פעילות הטרור העולמי של משמרות המהפכה, וגם על המימון הגובר של הפרוקסיז.

הרעיון המרכזי שהביא עימו נתניהו היה - עם כלביא נתן מכה קשה, אבל התגובה האיראנית מחייבת פתרון שורש, מכה אנושה על איראן. בישראל ידעו שהנשיא האמריקני מכיר בעובדה שאיראן היא ראש תמנון הטרור במזרח התיכון, הגורם התוקפני המחולל את אי־היציבות באזור, וגם זה שמונע את ההתקדמות להסכם האזורי הכולל, המגה־דיל של טראמפ. המפגש נועד לקבוע אבני דרך בטיפול המקסימליסטי באיראן.

הפגישה הראשונה היתה עם שר החוץ מרקו רוביו, שר המלחמה פיט הגסת' ועם ג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף. כבר בשלב הזה עלתה הסוגיה של מטרת העל האסטרטגית, ועל השולחן עמדה השאלה אם ניתן להפיל את המשטר. באותם ימים ממש הושלמו ההכנות לשינוי משטרי במדינה אחרת, קרובה יותר לארה"ב - ונצואלה.

רוביו והגסת', שהיו עמוק בתוך ההכנות הללו, הגיעו למסקנות מעט שונות באשר לאיראן. הגסת' האמין כי הפלת המשטר היא אפשרות ממשית, באמצעות עידוד המחאה הפנימית וסיוע לה, עידוד וסיוע למיליציות האתניות ומכה צבאית עצימה על ראשי המשטר ומתקניו הצבאיים. "משטר המולות האסלאמי חייב ללכת, העם האיראני יכול וצריך לקחת את גורלו בידיו - ואנחנו נסייע לו לעשות את זה", אמר הגסת' באחת הפגישות. שר החוץ רוביו, המוביל את המדיניות האמריקנית באמריקה הלטינית, היה פחות נלהב. בפגישה הראשונה הוא ניסה להעמיק באפשרויות המעשיות של הפלת המשטר, הטיל ספק באשר להנחה שזה אפשרי רק במתקפה אווירית, וגם הזהיר מההסתמכות על הכורדים: "הם לוחמים מעולים ואמיצים, אבל כוחם לא גדול. תמיכה בהם עלולה לעורר קשיים עם ידידותינו באזור (טורקיה; ד"ז)".

הגסת' האמין כי הפלת המשטר היא אפשרות ממשית. "העם האיראני צריך לקחת את גורלו בידיו - ואנחנו נסייע לו", אמר באחת הפגישות. בעקבות המחאות והצלחת מבצע ונצואלה, הוא סבר שהפלת המשטר היא יעד אסטרטגי

כאן, בניגוד לדיווח ב"ניו יורק טיימס", ההערכה הישראלית היתה קרובה בהרבה לרוביו מאשר להגסת'. הנתונים והמידע שהוצגו, בין השאר, על ידי ראש המוסד דדי ברנע, המזכיר הצבאי רומן גופמן ועוד קצין מודיעין ישראלי בכיר, הביאו להערכה כי הפלת המשטר היא משימה סבוכה וארוכת טווח. בתרחיש אחד, שלפיו המיליציות האתניות לרבות הכורדים אכן יתקוממו, ההערכה היתה כי לאחר מתקפה ישראלית ואמריקנית הם יצליחו להשתלט על חלקים קטנים בפריפריה של איראן בתוך כמה חודשים, אך יתקשו להרחיבם.

התחזית היתה שהתקוממות עממית נרחבת תבוא לאחר המתקפות הישראליות והאמריקניות האמורות לפגוע קשות במבנה המשטר, ושהצלחתה תלויה בסיוע רב מבחוץ ובאורך נשימה של חודשים ארוכים. השורה התחתונה היתה שיש להביא להחלשה מהותית של המשטר עד כדי שיחדל מלהוות איום על האזור, ולסייע ככל האפשר למיליציות ולמחאה נגד המשטר, כדי שזה יתערער עד לנפילתו.

ההערכות הישראליות בנוגע להפלת המשטר היו קרובות רוביו, שהיה פחות נלהב. הנתונים, שהוצגו בין השאר על ידי ראש המוסד דדי ברנע והמזכיר הצבאי רומן גופמן, הביאו להערכה כי הפלת המשטר היא משימה סבוכה וארוכת טווח

בין מדורו לסולימאני

כל אלה הוצגו בפני הנשיא טראמפ, וכבר בפגישה בסוף דצמבר הוא הושפע יותר מהגישה של הגסת' - אך ביקש עוד מידע, נתונים ותוכניות שיקדמו את הפלת המשטר. טראמפ וכמעט כל שריו ויועציו הסכימו עם הגישה שרק שינוי מהותי במעמדה של איראן יביא לשינוי במזרח התיכון, ולא רק בו. הוא התרשם עמוקות מהדוחות המודיעיניים שהראו את התקדמות פרויקט הגרעין, ודרש לדעת לוח זמנים מדויק ככל האפשר של המרוץ האיראני לפצצה. פרשת ונצואלה הביאה את הבית הלבן להכרעה סופית על תקיפה באיראן.

בפגישה הזו במאר־א־לאגו נקבע לוח הזמנים לתקיפה באיראן, על פי קצב התכנסות הכוחות האמריקניים במזרח התיכון, לוח זמנים שהואץ מעט לאחר שני אירועים: האחד - פרוץ המחאות באיראן כבר בשבוע האחרון של דצמבר, מחאות שהגיעו לשיאן בתוך כמה ימים, עד כדי שריפת תחנות משטרה ובסיסי בסיג'. הן התקיימו ברוב הערים הגדולות של איראן, והשתתפו בהן מאות אלפי בני אדם. טראמפ, ולא רק הוא, הופתע מהעוצמה ומהתזמון של המחאה, ואז הצהיר כי "העזרה בדרך". האמירה הזו יצרה ציפיות כי המלחמה שם עומדת להתחיל בכל רגע, אבל ראשי הצבא הבהירו כי נדרשים עוד כמה שבועות לריכוז כוחות מספק ולהכנות לתקיפה. גם כאן העמדה הישראלית שהובעה בפני טראמפ בשיחת טלפון, היתה שמוטב להמתין כדי לייצר תקיפה יעילה וכשתהיה ההזדמנות המודיעינית מבצעית.

האירוע השני שהשפיע על טראמפ היה הצלחת המבצע האמריקני בוונצואלה, שבמהלכו נחטף הנשיא מדורו. מי שנותר מהמשטר שם שינה כיוון, והנפט של ונצואלה החל לנוע לבתי הזיקוק האמריקניים. בעקבות שני האירועים הפגישה השנייה עם נתניהו בבית הלבן בתחילת פברואר כבר נראתה כקבוצת פקודות אחרונה לפני יציאה למלחמה. שר המלחמה הגסת' הציג את תוכניות התקיפה המשותפות והעריך כי בתוך שישה שבועות כל היעדים והמטרות שנקבעו יושמדו. לוח הזמנים הזה הוקדם למעשה. כל המשתתפים בפגישות בעת ביקור נתניהו תמכו במהלך התקיפה, לרבות סגן הנשיא ואנס וראשי גופי הביטחון והמודיעין האמריקניים.

חילוקי הדעות היו באשר לאפשרות להפיל את המשטר, אבל היו גם חילוקי דעות באשר למטרות המלחמה. סגן הנשיא ואנס ושר החוץ מרקו רוביו הסתמכו על חוות דעת של ראש ה־CIA ג'ון רטקליף, שהיה ספקן למדי באשר להפלת המשטר, ויעצו להימנע מהגדרת מטרה כזו למלחמה. ואנס אף המליץ לג'ארד קושנר ולסטיב וויטקוף להישאר בקשר עם שר החוץ האיראני עראקצ'י, כדי להכין את התשתית למתווה סיום המלחמה. לפי אחד הגורמים שנכחו בדיון הרחב, ואנס אמר כי יש לקצר את המלחמה ככל שניתן כדי להימנע מהשלכות בינלאומיות רחבות, ולהתכונן למשא ומתן שישיג את המטרות בתחום הגרעין והטילים: "צריך להיות ריאליים באשר להשגת המטרות, לפעול בנחישות ובכוח עצום - אבל להתכונן לסיים את המלחמה גם אם המשטר ישרוד".

אלא שהגסת' היה נחרץ למדי. בעקבות המחאות והצלחת מבצע ונצואלה הוא הביע עמדה שהפלת המשטר היא יעד אסטרטגי - שכן אם לא יקרה כן והמשטר ישרוד, גם אם מוחלש בהרבה, הוא יתאושש בחזרה ובתוך כמה שנים יחזור להוות איום. הגסת' ציין את היות איראן ציר מרכזי באסטרטגיה של סין, ששבירתו תעניק לאמריקה יתרון עצום במאבק העולמי: חלק ניכר מהאנרגיה של סין מגיע מאיראן, ונפילת המשטר תהפוך אותה פגיעה הרבה יותר ותלויה במדינות הקשורות לארה"ב שאינן אויבותיה. הוא דיבר גם על גבורת פעילי המחאה, אזרחי איראן, וההבטחה של הנשיא לסייע להם.

לפי מקורות המעורים בפגישות בתחילת פברואר, טראמפ קיבל את גישת הגסת' ברמה העקרונית, אך הסכים להסתייגות של שר החוץ רוביו וסגן הנשיא ואנס שהפלת המשטר לא תוכרז רשמית כמטרת מלחמה. הוא הזכיר, בין השאר, את עמדותיו כלפי איראן עוד בטרם היה פוליטיקאי, ואת הצורך האמריקני להשיב לאיראן על ההשפלה של לקיחת בני הערובה מהשגרירות בהפיכה ב־1979. הוא ציין את חיסול קאסם סולימאני ב־2020 בכהונתו הראשונה - מהלך שנקט למרות התנגדות של רבים מיועציו בזמנו - כדרך שבה צריך לפעול מול המשטר הזה.

המדיניות הזו של טראמפ כלפי איראן, שהוכחה גם בעת יציאתו מהסכם הגרעין הבעייתי של 2015, הובעה בפני נתניהו גם בפגישתם בסוף דצמבר 2024, מייד לאחר בחירת טראמפ לנשיא ולפני תחילת כהונתו השנייה. לפי גורם ישראלי, בפגישה, שהתקיימה גם היא במאר־א־לאגו, נתניהו העלה בעיקר את סוגיית המלחמה בעזה והחטופים, וטראמפ היה זה שעבר לדבר על איראן ועל הצורך להוציא את השפעתה הרעה מהתמונה במזרח התיכון ובעולם כולו. הנושא שב ועלה בפגישות הבאות בין השניים, עד לפגישה המכרעת באפריל 2025, שבה טראמפ אישר את תמיכתו במתקפה הישראלית בעם כלביא והסכים לתקיפה אמריקנית בפצצות חודרות בונקרים, שרק לצבא האמריקני יש, על המתקן הגרעיני בפורדו.

להתפרץ לדלת פתוחה

פרופ' איתן שמיר, ראש מרכז בגין־סאדאת ללימודים אסטרטגיים (בס"א) וחבר סגל במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, מחזק את התובנה שנתניהו לא היה צריך לעבוד קשה מדי.

"ההסבר שלפיו 'ביבי שכנע את טראמפ', נוח פוליטית ככל שיהיה, טועה באופי מה שקרה. המקרה של נתניהו נחת, כפי שתוכנן, אצל נשיא שכבר היה מוכן לקבל אותו. הוא אולי דחף את הדלת, אבל הדלת כבר היתה פתוחה לרווחה. התובנה הסמויה שכמעט לא נסתרה, היתה שהנשיא נוהל, ושהזנב הישראלי כשכש בכלב האמריקני. אבל הנרטיב הזה נשען על הנחה שגויה: שדונלד טראמפ נכנס לשיחות הללו ללא אינטרסים אסטרטגיים משלו. טראמפ הגיע לתפקידו פעמיים עם השקפת עולם עקבית, שכוחה של ארה"ב חייב להיות גלוי ואמין, שיריבים נוטים יותר להגיב ללחץ מאשר לדיפלומטיה, ושעסקאות צריכות להיעשות מעמדות של דומיננטיות, ולא מחוסר יכולת. נתניהו דיבר אל נשיא שכבר היו לו סיבות משלו לראות באיראן גרעינית בעיה שראויה לפתרון. נימוקיו של טראמפ לא היו מושרשים בחישובים ביטחוניים של ישראל, אלא בתפיסתו שלו לגבי איך צריכה להיראות מנהיגות אמריקנית".

פרופ' איתן שמיר: "התובנה הסמויה היתה שטראמפ נוהל, ושהזנב הישראלי כשכש בכלב האמריקני. אבל אלה לא היו חישובים ביטחוניים של ישראל, כמו תפיסתו של טראמפ לגבי איך נראית מנהיגות אמריקנית"

בניתוח של פרופ' שמיר, דונלד טראמפ מעולם לא הסתיר את זלזולו באיראן. עוד בשנות ה־80 הוא הביע את הדעה כי הרפובליקה האסלאמית השפילה את ארה"ב, ניצלה חולשה אמריקנית, ולא שילמה מחיר משמעותי. אינסטינקט זה התקשח למדיניות במהלך כהונתו הראשונה. הוא פרש מהסכם הגרעין והגדיר אותו כאחת העסקאות הגרועות ביותר שנעשו אי־פעם במשא ומתן. הוא הטיל מחדש והסלים את הסנקציות במסגרת קמפיין "לחץ מקסימלי", שנועד להפיל את טהרן על ברכיה. גם הוא מזכיר את חיסול קאסם סולימאני, אדריכל רשת הפרוקסי האזורית של איראן - כמהלך טראמפי המבטא את עמדותיו הבסיסיות.

לכך יש להוסיף את הממד האישי, לאחר שנחשף כי טרוריסטים איראנים קשרו קשר להתנקש בחייו. טראמפ, אשר מתייחס לפוליטיקה דרך עדשת נאמנות אישית ועוינות, לא ראה במזימות אלו מושג מופשט. הן ייצגו התקפה ישירה. בראיון לרשת ABC הוא ניסח את חיסול האיום האיראני במונחים האישיים ביותר שניתן להעלות על הדעת. "השגתי אותו לפני שהוא תפס אותי", אמר, "השגתי אותו". פרופ' שמיר אומר כי כאשר ההחלטה לפעול נגד איראן הגיעה לשולחן, טראמפ לא התבקש להתמודד עם יריב רחוק. ניתנה לו ההזדמנות ליישב טינה שהצטברה במשך כמעט 40 שנה, מההשפלה האמריקנית על ידי המשטר האסלאמי ב־1979 ועד לאיומים הישירים של המשטר נגדו בזמן שהיה בחדר הסגלגל.

אפשר לומר על טראמפ הרבה דברים ולבקר אותו על אמירות ומעשים, אבל מעלה אחת ענקית יש לו: הוא המדינאי המערבי הראשון זה שנים הרבה, למעשה מאז צ'רצ'יל, שלא רק אומר את האמת על משטר רצחני ואנטי־מערבי, אלא גם פועל נגדו. טראמפ בדרכו הייחודית רחוק מלהיות דיפלומט, הכי לא פוליטיקלי קורקט. בעולם של טרור מדינתי, שקרים וציניות של משטרים המנצלים את חולשת המערב והססנותו, זו מעלה גדולה. הוא מנהל מדיניות של מקל וגזר, אבל עם מקל שאינו רק איום סרק, אלא נבוט גדול שיודע להכות, וחזק.

התמונה הגדולה

פרופ' שמיר מונה עוד סיבות למדיניות האגרסיבית של טראמפ כלפי איראן. טראמפ השקיע הון פוליטי עצום בדיפלומטיה האישית שלו עם צפון קוריאה. הוא נפגש עם קים ג'ונג־און שלוש פעמים, החליף איתו את מה שתיאר כ"מכתבים יפים", והאמין באמת ובתמים שכוח אישיותו ומשקל הכוח האמריקני יכולים להביא לעסקה. ואז הכל התפרק בהאנוי. קים הלך משם, ולא היה דבר שטראמפ יכול היה לעשות בנדון. חוויה זו הותירה בו חותם.

"עבור נשיא שמעריך את כוח המינוף מעל לכל דבר אחר, האנוי היתה דוגמה כואבת לתוצאות היעדרה. הנשק הגרעיני של צפון קוריאה חיסן אותה מפניו", הוא אומר. "הלקח היה שאף נשיא אמריקני, נועז ככל שיהיה ונכון להפגין כוח, לא יכול לאלץ יריב בעל נשק גרעיני לעשות משהו שהיא לא רוצה לעשות. הפצצה של פיונגיאנג נטרלה כל קלף ביד האמריקנית. טראמפ הבין את הלקח הזה לעומק. כשצפה באיראן מאיצה את תוכנית הגרעין שלה בחודשים שלאחר התקיפות ביוני, זה לא היה רחוק ממוחו. צפון קוריאה חמושה בנשק גרעיני היתה בעיה שהוא ירש, ולא יכול היה לפתור. הבעיה של איראן חמושה בנשק גרעיני עדיין היתה ניתנת לפתרון, גם אם בקושי, אבל החלון התחיל להיסגר".

זאת ועוד: בעוד קים ג'ונג־און, בלתי יציב ומבודד ככל שיהיה, מוביל משטר בעל טווח הגעה מוגבל ושאיפות צרות מעבר להישרדותו שלו, איראן היא סיפור אחר. מדינה מהפכנית עם חזון של כיבוש אסלאמי ורקורד של יותר מ־40 שנה של הריגת אמריקנים, יצוא אלימות, מימון צבאות שליחים בארבע מדינות, וקריאה מפורשת להשמדת בעלת ברית אמריקנית קרובה. צפון קוריאה חסינה מפני לחץ אמריקני משום שיש לה נשק גרעיני, אך היא, לפחות, מדינה סוררת ומבודדת. איראן חמושה בנשק גרעיני פירושה מזרח תיכון שעבר טרנספורמציה, שבו טהרן התוקפנית ביותר יכולה לפעול ללא עונש מאחורי מגן גרעיני.

סיבה חשובה נוספת שמעלה שמיר היא ההיבט הגיאו־אסטרטגי: כבר כמה שנים איראן משמשת עוגן קריטי לכלכלת האנרגיה של סין. למרות הסנקציות האמריקניות, בייג'ינג המשיכה לרכוש נפט גולמי איראני במחירים נמוכים מאוד, וסיפקה לטהרן את המטבע הקשה הדרוש לה למימון תוכנית הגרעין שלה, פיתוח טילים ורשת שליחים. מערכת היחסים היא סימביוטית: איראן מקבלת חמצן פיננסי, סין מקבלת נפט זול, והן משרתות את האינטרס המשותף שלהן בערעור ארכיטקטורת הסנקציות בהובלת ארה"ב. טראמפ, שמעולם לא היה עדין לגבי השקפתו על סין כיריבה האסטרטגית המובהקת של אמריקה, צפה מקרוב.

אם כן, נטרול איראן לא היה רק סיפור מזרח־תיכוני. זה היה מהלך על לוח גדול בהרבה. איראן שלאחר המלחמה, שמשטרה נחלש קשות או שמגזר הנפט שלה כפוף להסדרים פוליטיים חדשים, ייצגה הידוק משמעותי של הלולאה סביב אספקת האנרגיה של סין. ניתוק בייג'ינג מנפט גולמי איראני בהנחה, או הצבת נפט איראני במסגרת מתאימה יותר לאינטרסים של ארה"ב ובעלות בריתה, יגררו השלכות ממשיות על כלכלת סין ויסבכו את התכנון האסטרטגי ארוך הטווח שלה.

אבל המשמעות חורגת מעבר לנפט בלבד. בשנים האחרונות איראן הפכה לעמוד תווך בציר מתפתח של מעצמות רוויזיוניסטיות. התגבשה מערכת יחסים בלתי פורמלית אך משמעותית בין טהרן, בייג'ינג, מוסקבה ופיונגיאנג, המאוחדות על ידי אינטרס משותף לשחוק את העליונות האמריקנית. איראן הציעה למוסקבה ולבייג'ינג עמדה קדמית במזרח התיכון וסיפקה מקור מתמיד לחוסר יציבות אזורית, שכבל את תשומת הלב והמשאבים האמריקניים.

לסובב את הציר

ובחזרה לישראל - הפלת המשטר באיראן תקל עד מאוד את פירוק חיזבאללה מנשקו ופירוק מעמדו בלבנון, תותיר את חמאס והג'יהאד האסלאמי ללא גיבוי כלכלי וקרוב לוודאי שתפיל גם את משטר החות'ים בתימן. אבל גם לפני המלחמה, ובעיקר כעת, ברור כי מדובר ביעד שאפתני מדי, בוודאי בטווח הקרוב. ההתמקדות כעת מצד אחד היא במניעת הסכם שיאפשר למשטר השתקמות צבאית, בוודאי בסוגיית הגרעין והטילים. ללא הסכם, בישראל תומכים בהחרפה נוספת של העיצומים והמלחמה הכלכלית נגד איראן עד לשיתוקה המלא, ולצד זה, מוכנות לחידוש המלחמה בטווח הקרוב, והפעם יהיה מיקוד במטרות אסטרטגיות כמו תחנות כוח.

אם כן, הפניית האצבע אל ישראל כמי שדחפה את ארה"ב לתקיפה היא נכונה חלקית בלבד. בפועל זו החלטה אמריקנית טהורה, מתוך הבנה כי המשטר מהווה איום על אמריקה ועל המערב כולו, ובוודאי על האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון. ישראל סייעה במידע מודיעיני מדויק, הן על תוכנית הגרעין והטילים, הן על פיגועים איראניים נגד מטרות אמריקניות והן במידע על שהתרחש במחאות ולאחריהן. מפגש האינטרסים המובהק עם ארה"ב הוא שהביא את המלחמה המשותפת - גם אם סיומה לא ברור.