המלכוד של טראמפ, התנאי שלנו: כך תיראה המלחמה הקרובה עם איראן

איראן.

דומה שהפור נפל. שזאת כבר לא שאלה של אם, אלא שאלה של מתי. שהנשיא טראמפ, אחרי לבטים והתחבטויות ואחרי הביקור בסין, קיבל סוף-סוף החלטה לחדש את הלחימה. כתמיד אצל טראמפ, צריך לשים גם הפעם כוכבית: עד שזה לא מתחיל, זה לא באמת קורה. אבל מבין השורות נדמה שהוא הבין שלא יצליח לנער את האיראנים בלי לתת להם (שוב) בראש.

קשה לפספס את תסכולו המשולש של הג'ינג'י. פעם אחת, שהישגי המלחמה - והיו לא מעט כאלה - אינם מתורגמים לתוצאה משמעותית בשולחן המשא-ומתן. במקום שארצות הברית תגיע לשם כמנצחת ואיראן ככנועה, האיראנים מתנהלים כאילו הם אלה שמכתיבים את התנאים וארצות הברית היא שצריכה לציית.

התסכול השני הוא מכך שבמקום להתפנות לעניינים אחרים, טראמפ עדיין מתעסק באיראן. בשלב הזה הוא כבר רצה להיות בקובה, בגרינלנד, בחלוקת דיבידנדים כלכליים (כלומר חתימה על חוזים) שאמורים היו להיות חלק מחלוקת השלל שאחרי המלחמה, ובעיקר בהכנות למונדיאל שיחל בעוד שלושה שבועות בארצות הברית (וגם בקנדה ובמקסיקו). זה אמור להיות המונדיאל "שלו", שבמהלכו גם תחגוג ארצות הברית 250 שנים לעצמאותה. במקום זאת הוא תקוע באיראן.

התסכול השלישי הוא מכך שאין לו שום תוכנית טובה ביד. הגנרלים שלו לא באמת יודעים להבטיח לו כעת הישג מהיר והחלטי, והוא חושש שבמקום הכרעה הוא יקבל דשדוש והתבוססות שרק יעמיקו את המשבר, ועל הדרך גם ידרדרו את הפופולריות שלו לשפל חדש.

בחלומו הוא אמור היה להיות גרסה מודרנית של יוליוס קיסר, שיגיד "באתי, ראיתי, ניצחתי". במקום זאת, הוא עלול להיזכר כמי שקלע את ארצו, ואת המערב כולו, לתבוסה אסטרטגית.

המשפט הזה, האחרון, מחייב הסבר. מבחינת טראמפ (וישראל), ניצחון פירושו לכל הפחות פתרון ברור לסוגיית הגרעין ופתיחה ללא תנאים של מצר הורמוז. אם המשטר גם ייפול זה יהיה בונוס משמעותי שיאיץ תהליכים חיוביים באיראן, שיקרינו על האיזור (ועל העולם) כולו. כל דבר פחות מזה יהיה ניצחון של איראן.

לא יעזרו ההסברים על כמה קשה היא הוכתה, כמה עמוקה המכה הכלכלית שספגה, ועד כמה קשה נפגעו צבאה והתעשיה הצבאית שלה; בעיני האיראנים, היעדר הפסד הוא ניצחון. ואת הניצחון הזה הם יתרגמו לעוצמה פנימית, אזורית וגלובלית. וגרוע מכל: אם ארצות הברית של טראמפ לא הצליחה לנצח אותם, ספק אם תהיה מדינה אחרת – או נשיא אחר בוושינגטון - שיעזו לנסות זאת שוב בעתיד.

כל זה מונח עכשיו על השולחן, וגם עוד כמה דברים שלכאורה לא אמורים להיות כרוכים בהחלטות על מלחמה ושלום, אבל נמצאים עמוק ברקע, ובראשם הפוליטיקה הפנים-ישראלית של ערב בחירות, ואם לזקק: מצבו של בנימין נתניהו, שמחפש נואשות הישג מהדהד שישנה את המגמה בסקרים, ולכל הפחות יסיט את הדיון מחרפת חוק הגיוס ומהכישלון המהדהד בצפון לשדות שקצת יותר נוחים לו – כאלה שבשמם אפשר לשים הכל בצד, בדגש על הקדמת הבחירות, בשם הטיעון השחוק "שקט, יורים".

סביר שמלחמה כזאת – אם אכן תיפתח, כי למרות הכל טראמפ יכול לשנות את דעתו בכל רגע – תימשך בין ימים בודדים לשבועות בודדים. כוכבית: כתמיד, במלחמה אתה יודע איך אתה מתחיל, אבל לא ממש יודע איך (ומתי) אתה מסיים. טראמפ יכול להתהפך, להתחרט, להשתגע. יש יותר מדי גורמים אמריקנים ובינלאומיים שיושבים לו על האוזן ומושכים לכיוונים נגדיים, וגם כאלה שפומבית מושכים לכיוון אחד ומאחורי הקלעים לכיוון אחר. בניסיון לאזן בין כל אלה סביר שהוא יחפש מוצא שיאפשר לו להגיד "ניצחתי", וללכת הלאה. משהו שיצדיק את חידוש המערכה ויצדיק את סיומה.

מבחינת ישראל, המשהו הזה חייב להיות הגרעין. זה הגביע הקדוש שבשמו נפתחה המערכה מלכתחילה. כל מצב שמשאיר את איראן קרובה ליכולת גרעינית עלול להיות גרוע מהמצב ערב המלחמה, בהינתן העובדה שהמשטר קיצוני ותאב-נקם מקודמו, ומבין שרק גרעין יחסן אותו מפני איומים ומתקפות דומות בעתיד (ע"ע צפון קוריאה).

בין מומחי המודיעין והאקדמיה מתנהל בשבועות האחרונים שיח ער בשאלה אם המנהיג העליון החדש, הבן-של, ישנה את הפתווה של אביו שאסרה על פיתוח נשק גרעיני, ויסלול את הדרך לכך. הדעה הרווחת היא שמוג'תבא קיצוני יותר, דתי יותר, וכעת גם חסר עכבות יותר מאביו, גם משום אופיו ואמונותיו וגם משום שאביו (ואשתו ובנו) חוסל והוא-עצמו נפצע לא קל בחיסול. המסקנה היא שאם תותיר פתח, איראן של חמינאי-הבן עלולה להסתנן דרכו אל הפצצה.

המסקנה הזאת הונחה גם על שולחנו של טראמפ. לו היתה לו דרך קלה להפוך אותה לתוצאה ברורה, הוא כבר היה בוחר בה מזמן. על הנייר זה עשוי להיראות קל: באים, לוקחים, הולכים. יש אפילו מי בישראל שהדהדו השבוע את הרעיונות האלה בפומבי, מבלי להבין באמת את משמעותם (אפשר רק לשער מי היה המקור בעל הנגישות המלאה למידע שעמד מאחורי הפצת הדברים). המציאות, כתמיד, מורכבת בהרבה, עם פוטנציאל הסתבכות שמאתגר את סיכויי ההצלחה.

השורה התחתונה היא השורה העליונה: דומה שהפור נפל. שזאת כבר לא שאלה של אם, אלא של מתי. את ההחלטה הסופית יקבל טראמפ. השבוע הוא אמר שכבר עמד להחליט על מלחמה ביום שלישי, ובלם את ההחלטה ברגע האחרון. לא בטוח שהוא אומר אמת, אבל זה לא באמת משנה. מכל הסיבות שבעולם, זה עכשיו או מי יודע אם ומתי, כי עד אמצע יולי יש מונדיאל, ואז חופשת קיץ, ואז מתקרבים לבחירות האמצע בארצות הברית, ואחר-כך שוב חורף, ואחרי זה אלוהים גדול.

מילואים.

חבר, קצין לוחם במילואים, שלח לי השבוע את ההודעה שקיבלו חיילי החטיבה שלו.

גדוד א': תחילת אל"ת (אימון לקראת תעסוקה): 5.7.2026. תחילת משימה: 8.7.26. סיום משימה: 29.9.26. סיום חזרה לכשירות: 1.10.26. סיום שמ"פ (שירות מילואים פעיל): 12.10.26.

גדוד ב': תחילת אל"ת: 28.6.26. תחילת משימה: 1.7.26. סיום משימה: 24.9.26. סיום חזרה לכשירות: 28.9.26. סיום שמ"פ: 8.10.26.

גדוד ג': תחילת אל"ת: 5.7.26. תחילת משימה: 8.7.26. סיום משימה: 29.9.26. סיום חזרה לכשירות: 1.10.26. סיום שמ"פ: 12.10.26.

גדוד ד': תחילת אל"ת: 5.7.26. תחילת משימה: 9.7.26. סיום משימה: 29.9.26. סיום חזרה לכשירות: 1.10.26. סיום שמ"פ: 12.10.26.

יחידות המפח"ט: תחילת אל"ת: 6.7.26. תחילת משימה: 9.7.26. סיום משימה: 29.9.26. סיום חזרה לכשירות: 30.9.26. סיום שמ"פ: 11.10.26.

החטיבה הזאת, שמיועדת לשרת בדרום לבנון ועל גבול הצפון, סיימה רק בחודש מארס האחרון שירות מילואים ארוך, ועכשיו מוקפצת שוב ל-90 ימי מילואים. שלושה חודשים, כלומר שוב לא להיות בבית כל החופש הגדול, וכל החגים, על כל המחירים המשפחתיים, הכלכליים, האישיים והנפשיים שנלווים לכך.

שאלתי את החבר אם יש לו דילמה. הוא השיב שלא, עם מאה סימני קריאה. כשמקבלים צו, הולכים, כי הצבא צריך והמדינה צריכה. אבל הקושי גדל, בחזית וגם בעורף, והכעס גדל, כי הנטל על כתפי אלה שעושים גדל בשעה שגובר המאמץ לשחרר את אלה שלא עושים. וכשברקע גם סימני שאלה על מהות המשימה, ועל התועלת שבה, ועל הסכנה הגוברת (בעיקר מול האיום הנוכחי של רחפני הנפץ), התסכול בשורות המילואים גדל.

הרמטכ"ל, אייל זמיר, מבין זאת היטב. כבר חודשים ארוכים שהוא מצלצל בכל הפעמונים, מושך בדש כל המעילים, מנסה להעיר את כל מי שאפשר. לחרדתו, הוא נכשל. אין לי מושג איך נתניהו ישן בלילה, בידיעה שבכל רגע נתון יש עוד עסק של מילואימניק שקרס, עוד סטודנט מילואימניק שנשר מהתואר, עוד משפחה של מילואימניק שהתפרקה. אין לי מושג איך שר הביטחון, ישראל כ"ץ – הכושל והמזיק בין שרי הביטחון שהיו בישראל, בפער – מצליח להסתכל בעיניים לקצינים שעימם הוא נפגש מדי יום. הרי הם יודעים שקודמו הודח כדי לקדם את הפטור משירות לחרדים, ושהוא ממלא בנאמנות את המשימה הזאת – כלומר פוגע בצרכי הצבא, כלומר פוגע בביטחון.

כ"ץ עסוק בפריימריז שלו. זה הדבר היחיד שמעניין אותו. בשם כך הוא מזנה את משרד הביטחון במינויים פוליטיים. בשם כך הוא בולם את מינוי הנספח הצבאי בוושינגטון. בשם כך הוא אינו מקדם את צרכי הצבא בענייני כוח-אדם. בשם כך הוא מזיק למאמץ לבלום את הטרור היהודי ביו"ש, כשהוא מונע את חידוש המעצרים המנהליים שבלעדיהם, מזהירים מפקדי צה"ל, אין באמת כלים אפקטיביים שיבלמו (או לכל הפחות ירסנו) את התופעה.

בן של חברים, שמשרת במילואים במערך קרבי, קיבל השבוע שוב צו 8 להתייצב מיידית לשירות לקראת עוד סבב לחימה באיראן. הוא סטודנט, שנלחם בציפורניים כדי להתקבל ללימודים מאתגרים במקצוע שדורש 100 אחוז השקעה ומאמץ. הבעיה היא שכשאתה עושה כל-כך הרבה מילואים לאורך כל-כך הרבה שנים, אתה לא באמת יכול להשקיע ולהתאמץ, והתוצאה היא שהבחור התחיל השנה בפעם השלישית את השנה השנייה של לימודיו, וזאת מבלי שבאמת הצליח להשלים את החוסרים של השנה הראשונה, וכשהוא לא באמת יודע אם יצליח לסיים את השנה השנייה כי עכשיו שוב מילואים ערב מבחנים, ואת העבודות הוא לא יצליח להגיש במועד, ועל הציונים שיקבל בכלל אין מה לדבר.

עוד כמה חודשים כאלה, והבחור יפרוש מהלימודים, כי כמה פעמים אפשר להתחיל, ולהפסיק, ולהיכשל. וכמוהו יש עוד אלפים, וזה רק באקדמיה; יש את העסקים שקרסו, ואת האנשים שפוטרו, ואת נשותיהם שפוטרו, ואת המשפחות שלא מתפקדות, ואת המצב הנפשי – בור שבכלל עוד לא התחלנו לגרד אותו, וכאשר יתברר מספר המתאבדים בשירות או כתוצאה מהשירות, הקרקע תרעד. ואם הממשלה חושבת שהיא תוכל לאזן את זה בעוד גיפט-קארד או מענק של כמה אלפי שקלים היא חיה בסרט, כי אין שום שובר שיחזיר תואר שאבד, או עסק שנבנה בעמל והתמוטט, או משפחה שהוקמה באהבה והתרסקה לקרקע המציאות, או לוחם שלא ישן בלילות מסיוטים שמלווים אותו מעזה ומלבנון.

כל זה נמשך כבר שלוש שנים כמעט. ויימשך לכל הפחות גם בשנה הבאה, כי הכרעה בלבנון אין, והכרעה בעזה אין, והכרעה בסוריה אין, והכרעה ביהודה ושומרון אין, ומי יודע מה יהיה באיראן. כלומר שהחבר, והבן של החברים, וכמוהם עוד עשרות אלפי חיילים מילואים, ימשיכו לעשות 90 ימי מילואים ויותר גם בשנה הבאה מבלי לקבל גב מהמדינה ששלחה אותם, כי המדינה – כלומר ממשלתה – עסוקה בשימון החרדים בכסף, בחנופה ובהבטחות להשתמטות-עד.

אין לי מושג מה חושב לעצמו נתניהו. השבוע הוא ביטל את הדיונים במשפטו בתואנה של היעדר זמן כתוצאה מהמצב הביטחוני, אבל זמן לשכנוע ח"כים ממפלגתו לתמוך בחוק ההשתמטות דווקא היה לו. ואין לי מושג מה חושב לעצמו כ"ץ, שמפחד אפילו לבקר בישובי הצפון ולשמוע את התושבים, שלא לדבר על מינימום אמפתיה למשרתים במילואים ובקבע. ואין לי מושג מה חושבים לעצמם יתר השרים; מה הם יגידו לעצמם אחרי ההלוויה הבאה של חייל שייהרג, או יתאבד, והאם הם באמת לא מבינים שהעומס הבלתי אנושי הזה שמוטל על הצבא עולה בסופו של דבר בחיי אדם – יותר ממחצית הנפגעים בחודשים האחרונים הם כתוצאה מאי הקפדה על פקודות, הביטוי הכי בסיסי של שחיקה.

והעובדה שכמעט אלף ימים אחרי האסון הגדול בתולדות המדינה, שהוא כל-כולו תוצאה של חידלון וכישלון, ישראל עדיין לא נכנסה כולה מתחת לאלונקה והיא ממשיכה לעסוק בפטור והשתמטות ומריחת זמן היא לא רק מתסכלת, היא מפחידה. משום שדי בזוג עיניים ושכל בריא כדי להבין שאנחנו צועדים על פי תהום, והתזמורת – כלומר הממשלה – ממשיכה לנגן.

הערה.

שגריר ישראל בוושינגטון, יחיאל לייטר, כינה השבוע את עמותת השמאל היהודית-אמריקנית ג'יי סטריט "סרטן בקהילה היהודית". עצם העובדה שנציג ישראלי רשמי מכנה יהודים בכינוי כמו "סרטן", מכשירה את כל הכינויים האנטישמיים שמדביקים שלל שונאי יהודים וישראלים בעולם, בתקופה שישראל והיהדות עומדים בפני מתקפה חסרת תקדים בעוצמתה מאז השואה.

מצופה היה מלייטר להתמודד עם ביקורת בצורה קצת יותר אינטליגנטית ומכבדת. כן, ג'יי סטריט יכולים לעצבן, אז מה? תתמודד איתם בטיעונים, לא בכינויי גנאי, ובעיקר – ישראל זקוקה גם להם במאבק המורכב שהיא מנהלת נגד הקריסה במעמדה בדעת הקהל בארצות-הברית. להפוך אותם לשונאים יותר רק יגביר את הנזק מצידם.

דבריו של לייטר ביטאו בעיקר תסכול מהמצב, ותסכול מכישלונו לשנות את המציאות. הוא אולי זכה לתשואות על דבריו מקהל שומעיו, אבל עבור מדינת ישראל שאותה הוא מייצג זה היה גול עצמי מפואר ומיותר.