איחוד לפיד-בנט-איזנקוט יצליח? ההיסטוריה מספקת תשובה | יוסי ביילין

כשעולה השאלה הנצחית, בעיקר לפני בחירות, אם נכון לייצר איחודים בין מפלגות שונות, באים ה"מומחים", ועונים בכובד ראש שהאיחוד עשוי לגרום לכך שהשלם יהיה גדול מחלקיו, או שמא קטן מחלקיו. האמת היא שאי אפשר לענות על השאלה הזו מבלי לברר אם מדובר באיחוד בין מפלגות הקרובות זו לזו, או שמדובר באיחוד קוניונקטורלי בין מים ושמן, רק כדי ליצור תחושה ציבורית כי מדובר בגוף גדול שכדאי להצטרף אליו. ב-78 שנות המדינה נערכו  איחודים רבים מאוד, המאפשרים בחינה רצינית יותר מאשר היאחזות בסוג של "חוק אצבע".

החיבור החשוב ביותר, בעיני, הוכרז באביב 1965 ונעשה בין מפלגת "חירות" בראשות מנחם בגין, והמפלגה הליברלית בראשות פרץ ברנשטיין. ארבע שנים קודם לכן קיבלו שתי המפלגות כאשר התמודדו בנפרד, 34 מנדטים במצטבר. בבחירות 1965 הן זכו, יחדיו, ב-26 מנדטים בלבד. באותה שעה נחשב החיבור הזה לכישלון צורב, אבל המפלגות לא ויתרו על החיבור ביניהן. ב-1969 הן קיבלו, במירוצן המשותף, אותו מספר מנדטים, אך בבחירות 1973 הן זכו ב-39 מנדטים, ומאותו רגע הפכה המסגרת המשותפת לאלטרנטיבה שלטונית.

ה"חירות" שסבלה מחוסר לגיטימציה במשך שנים ארוכות, נהנתה עכשיו מן הלגיטימציה של המפלגה הליברלית (המשכה של המפלגה הציונית הוותיקה "הציונים הכלליים"), ולכן, מה שנראה כטעות שמונה שנים קודם לכן, הפך למהלך ששינה את פניה של המפה הפוליטית בישראל. אילו היית שואל ליכודניק ב-1965 האם איחוד מפלגות הוא מהלך נכון, הוא היה אומר שזו שגיאה נוראה שאסור לחזור עליה. אילו היית שואל את אותו אדם שאלה זהה ב-1973, היה אומר שהאיחוד היה מהלך גאוני.

בצד השני של המפה קרה דבר דומה, שהיו ממנו מסקנות אחרות. בינואר 1969, שנתיים לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, כאשר לוי אשכול הוא ראש הממשלה ומשה דיין כיהן כשר הביטחון, הוחלט על יצירת "המערך", על רקע קריאות ותיקי המפלגות לשלב ידיים.

מפא"י הפרגמטית (מרכז-שמאל), רפ"י הממלכתית (מרכז-ימין), "אחדות העבודה" (ימין מדיני ושמאל חברתי) ומפ"ם (שמאל מובהק), הקימו מסגרת משותפת. בפעם הראשונה (והאחרונה) בתולדות המדינה, היה לסיעה אחת בכנסת רוב מוחלט (63 מנדטים). אלא שהרוב הזה היה טכני, והושפע מנסיבות חולפות. המערך לא יכול היה לנצל את הרוב המוחלט שלו משום שהוא היה, כפי שכינוהו בצדק, "סופרמרקט של דעות". מפא"י רצתה להגיע לפשרה טריטוריאלית עם ירדן על עתיד השטחים שכבשה ישראל בששת הימים, משום שהודאגה מן המשמעות הדמוגרפית, כלומר - מכך שישראל תמצא עצמה, מאוחר יותר, במצב שבו מיעוט יהודי ישלוט ברוב פלסטיני. ברפ"י וב"אחדות העבודה" היו קולות בולטים מאוד שתמכו ב"שלמות הארץ", ומפ"ם היתה מוכנה לוותר על רוב השטחים.

השנים שלאחר המלחמה, שיכלו להיות שנות העיצוב של ישראל הזוהרת לאחר המלחמה, היו שנים של דשדוש, בין השאר בגלל ההחלטה על ריצה משותפת של כוחות ללא מכנה משותף אמיתי. בבחירות 1969 זכה המערך ב-56 מנדטים בלבד, ומשם הידרדר עד שאיבד את השלטון בעקבות בחירות 1977, שבהן נאלץ להסתפק ב-32 מנדטים.

לכן, ובגלל מקרים רבים אחרים של אחודים ופירוקים, המסקנה המתבקשת היא שאין חוק ברזל המוביל מהם לתוצאות בחירות כאלה או אחרות.

אני יכול לומר בזהירות, כי חיבור העומד על חולות נודדים (כמו, למשל, הצעת גדי איזנקוט לחבירה בין סיעתו לבין "יש עתיד" ומפלגת בנט) עלול לפגוע בסיכוייה של המסגרת המשותפת להתרחב, ועלול להביא להקטנתה. קשה מאוד יהיה לבקש מן הבוחר להצביע למאיר יערי (מפ"ם), המוכן לוותר על רוב השטחים, וליצחק טבנקין ("אחדות העבודה"), המבקש לספחם, באותו פתק.