איתן אורקיבי

הכתבות של איתן אורקיבי

איך זה שחייל אחד לבד מעז

צה"ל הרחיב את תפקידיו החברתיים, ומעתה הוא משמש שומר סף של הדמוקרטיה ומנוף לחץ על הממשלה • צמרת הצבא והפרשנים הביטחוניים משתוממים מול מחאת הג'יפ, כאילו לא חילקו פה לפני כמה חודשים טפיחות על השכם לכל מילואימניק שהצטרף למאבק והצהיר על אי־התנדבות

פתאום בחירות זה דבר טוב?

כבר שכחנו איך כעסו פה על נתניהו ש"גורר את המדינה לעוד סבב", אבל עכשיו, כשהסקרים מנבאים לו הפסד, לגרור את המדינה לבחירות זה בגדר "איחוי שברים" • לאור הקריאות הנשמעות, קשה לראות איך מערכת בחירות תייצר פה ריפוי, אחדות, שיקום והבראה • עצם הדיון על בחירות יעצור את המומנטום הצבאי, יציג כל החלטה אסטרטגית כתכסיס פוליטי ויעמיד את הלגיטימציה של הלחימה בסימן שאלה

התבגרנו ב־100 ימים: נראה שבעצם לא ידענו כלום לפני המלחמה - עכשיו אנחנו יודעים

ידענו לכאורה על הקנאות הדתית של אויבינו, אבל לא לאיזו אלימות היא תוביל • גם על "הטרלול הפרוגרסיבי" ועל צביעות הדיפלומטיה לכאורה ידענו, אך לא רצינו להאמין מה גודלם • ולא ידענו גם כמה החיילים שלנו יחזירו את הסומק ללחיים, וכמה נדע לקום מעפר המריבות

סלח לי אבי כי פילגתי: האשמת השיסוע היא הטרנד הנוכחי, אל הקונספציה עוד נגיע - מתישהו

אני מעריך את חברת הכנסת גלית דיסטל־אטבריאן על הבעת החרטה הפומבית, רק כמה צפוי היה שיד מושטת לא פוגשת לא יד, לא אחות ולא תודה • נכון, היו פה איומי סרבנות בידיחות העילית, השוט הכלכלי של האליטה הפיננסית וקריאות המרי - את כל זה סינוואר כנראה פספס

שנת הרעלים שלי

קשה לזכור מי הגה אותו ראשון וביחס למי, אבל מאז ממשלת השינוי, הביטוי "מכונת רעל" מצביע על המחנה הלאומי, הימין הליכודי וה"ביביסטים" • אם השמאל הישראלי היה נאמן לעקרונות החשיבה הביקורתית, הוא היה הראשון להודות בכך שמדובר בטקטיקת השתקה כוחנית • והדבר היפה הוא שזה לא משנה אם הליכוד, הימין ונתניהו נמצאים באופוזיציה כמו אז, או בשלטון כמו היום - הם תמיד "מכונת רעל"

אירוניית האורקל החלול: תומס פרידמן קורא לכפות על ישראל מדיניות כשהיא נאבקת לשרוד

כשתומס פרידמן, איש ה"ניו יורק טיימס" קורא לביידן בטורו לעצור את ישראל, הוא בעצם אומר לסינוואר "תחזיק מעמד, קומרד, תכף זה נגמר" • הוא לא סתם נחשב "בן בית" בבית הלבן - הוא מסוג האנשים שמבקריו משתמשים במונח "מעביר מסרים", היינו "שופר" • מדהים, איך מלב-ליבו של הממסד הדמוקרטי יוצאת בת קול שעבורה יחסי ארה״ב-ישראל שקולים, למעשה, ליחסי איראן-חיזבאללה

אוניברסיטאות, חכו ללוחמים

מה המסר שמועבר ללוחמים שחייהם נעצרו באוקטובר והוכנסו להקפאה? • מה הם אמורים להרגיש כשהם מתבוססים בבוץ העזתי, מסתכנים, נפצעים, בזמן שאחרים ממשיכים לבנות קריירה? • הממשלה מוכרחה להתערב ולהבטיח למוסדות האקדמיים רשת ביטחון תקציבית מלאה, ולאפשר לראשי האוניברסיטאות להתחייב בפני הסטודנטים שאף אחד לא נשאר מאחור

רגע לפני שיורדים עם שלטים ואבוקות לאיילון, כדאי לחשוב על השלכות המאבק לשחרור החטופים

מרגע שהמאבק הופך לעסק שמדבר, שמתנהג ושמתקדם כמו מחאה ציבורית - הוא בסוף יקבל יחס תואם, לטוב ולרע • כשהלחימה הופכת לפולמוס ציבורי והמסר הוא "עסקת חטופים עכשיו וניצחון אחר כך" - האויב והעולם כולו מבינים שהחברה הישראלית אינה מלוכדת סביב הלגיטימיות או התועלת של הפעלת הכוח הצבאי • שלא יהיו ספקות: הקרע הזה יחלחל בסוף גם פנימה - לתוך הצבא

בוקר בא לעבודה: נפתחה הדרך לחזרת השמאל הציוני

גם ימנים אדוקים צריכים להוקיר את מרב מיכאלי - אם לא על דעותיה, לכל הפחות על שהיתה ועודנה נווה מדבר של שיח רעיוני בתוך שממה אידיאולוגית צחיחה שמשתרעת במדבריות • אחרי ההתמכרות ל"שמאל החדש" ולעיסוק הכפייתי במגדר, באקלים ובחופש מדת, נפתחה הדרך לחזרת הרעיונות המכוננים: התיישבות, חקלאות, ביטחון, ציונות ופריפריה

ריקבון מוסרי: האנטישמיות מחסלת גם את האקדמיה

האירוניה הגדולה, והעצובה, היא שאלה המוסדות שמתיימרים להעניק, לא רק חופש מחשבה וביטוי, אלא כבוד וביטחון למיעוטים • אך היחידים שלא זכאים למרחב בטוח במוסדות האקדמיים המדוברים, הם יהודים, שכבר מזמן מזוהים כחלק מהרוב הלבן, החזק והדכאני

העם קיבל את הצבא שלו בחזרה

התחושה היא שהשמועות על מותו של צבא העם היו מוקדמות, צה"ל, כסמל לאומי, חוזר למלא תפקיד של ריכוך מגמות, של קיטוב רעיוני וקונפליקטים חברתיים • האליטה הביטחונית, שמעניקה לצבא מעטפת רעיונית, אידיאולוגית ולפעמים גם מוסרית - לא תוכל לגרור אותו עוד למאבקיה הפוליטיים

העסקה לא טובה או רעה – היא הדרך להשיב את הצדק

האם העסקה רעה או טובה? לא בטוח שאפשר עדיין להעריך את היקף ההשלכות שלה, בצדק עולה חשש שהפשרה הזמנית תהפוך למדיניות קבועה • זה טוב שהחברה הישראלית התעוררה, אבל את ההתפכחות נצטרך לממש במלואה רק אחרי שכמה שיותר מהם יהיו בבית

סכין בגב הלוחמים: אי אפשר להחזיק את הספין בשני קצותיו

ההיענות המדהימה והתפקוד של צה"ל מוכיחים שלא היתה לא פגיעה בכשירות ולא ירידה במוכנות • אז מה כן היה? קבוצת לחץ שיצרה ופמפמה, לצורך המחאה שלה, מיתוס אדיר וחסר אחריות על פגיעה בכשירות כתוצאה מסירוב המוני לשרת • אי אפשר להחזיק את הספין הנאלח הזה בשני קצותיו: גם לנופף כל הדרך ל־7 באוקטובר באיום הסרבנות ועלילת "אי־הכשירות", וגם לזעום על מי שתוהה שאולי מעבר לגדר היה מי שהאזין והחליט לבצע