הרפורמה המשפטית אולי נפחה את נשמתה ואולי עוד תחזור בתלבושת חדשה, אבל הנוק־אאוט שחטף המחנה הלאומי בניסיון־הנפל שלו לחולל שינוי מקיף ומיוחל, בשעה שהוא נהנה מרוב מוצק בכנסת - מחייב הפקת לקחים. והלקח הראשון, המרכזי והמעציב מכולם הוא שהימין, גם כשהוא "על מלא", לא יכול להוביל רפורמות לבד. זו עובדה. הקונספט של "ימין על מלא" טוב בשביל ההרגשה, אבל הוא לא יעיל.
אין לי כוונה לטחון בפעם האלף את דרשת ה"נו־נו־נו" כלפי שר המשפטים יריב לוין וכלפי יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט ח"כ שמחה רוטמן. אני מבין שיש אנשים שלטעמם הם הלכו חזק מדי, מהר מדי, אגרסיבי מדי עם המרפקים. והסגנון שלהם, ככה אוהבים לומר, הקים עליהם את כל העולם, קרע את העם, שיסע את החברה, פילג את האומה והחריב את הלכידות החברתית. בהתנהגותם הם הביאו על עצמם, לכאורה, ריאקציה. לו רק היו מתגמשים טיפה, מתדיינים טיפה, מכילים טיפה - אולי אפשר היה להגיע להידברות, להסכמה, לנוסח מקובל. ובכלל, כל המהירות הזו, החיפזון הזה, הרדיקליות הזו - מה להם ולאתוס השמרני של הובלת שינויים באיטיות, במתינות, בהסתגלות מדודה. אולי.
רוטמן: "כרגע לא עוסקים ברפורמה" // צילום ארכיון: ערוץ הכנסת
אני חושב שלא. אני חושב שהריאקציה לרפורמה, מההפגנה הראשונה ועד לפסק הדין של בג"ץ, לא קשורה לסגנון, להתנהגות, וגם לא ללהיטות. כל אלה, ככל שהיו, אולי תרמו במשהו לחריפות התגובה, אבל לא הרבה מעבר לכך. הכישלון בהעברת הרפורמה המשפטית טמון יותר מכל במחשבה האופטימית והנאיבית שדומיננטיות פוליטית מספיקה. ביטוי הקסם "ימין מלא" הוא תמצית האשליה. הנה עכשיו, חשבנו, ללא התלות ביריבים פוליטיים, ובלי הצורך המעיק במיקוח, בפשרה, בקח־תן, ביד־רוחצת־יד, אפשר יהיה סוף־סוף להפגין ולהרגיש משילות. להצביע ימין - ולקבל ימין. מי יוכל לעצור אותנו?
ולא, זה לא היה שיכרון כוח, ולא יהירות, ולא חזירות מצידה של הקואליציה בכלל, ומצידו של השר לוין בפרט. זו היתה כוונה אותנטית, ראויה לכבוד, לממש מנדט דמוקרטי, שהוא בגדר מילוי חובה לבוחרים. השבת האיזון בין שלוש הרשויות וריסון המגמה האקטיביסטית של בית המשפט העליון אכן עמדו בלב השיח הימני בעשור האחרון, וביתר שאת בשנתיים-שלוש האחרונות. לכאורה, צודק לוין, צודק רוטמן, שנוצרה הזדמנות פוליטית היסטורית לחולל את השינוי המבוקש.
אבל נוכחנו לראות ש"ימין על מלא" זה לא מספיק - ואם יש ביקורת מוצדקת כלפי אדריכלי הרפורמה, היא קשורה לחוסר המוכנות להכיר במגבלות הכוח שלהם ושל הקואליציה. וחולשתם נבעה מכך שבמבנה הכוח של המערכות הציבוריות בישראל נגזר על ממשלות "ימין מלא" להיות מבודדות, ולפעול בתוך סביבת עבודה מנוכרת ועוינת.
אני מתכוון לכך שמוקדי העוצמה המקבילים בישראל - או בפשטות, האליטות - מתאפיינים באוריינטציה מובהקת לשמאל. אקדמיה, תקשורת, מערכת הביטחון, שדה התרבות, מערכת המשפט: על כולם חולשת שכבה חברתית שמזדהה עם "המשטר הישן"; זה הולך אחורה למפלגת העבודה, למהפך הפוליטי, לדור אוסלו - וזה מגיע עד היום.
זו עובדה, ובתוך מערכת האילוצים הזו צריך לפעול. אי אפשר כנראה לנהוג בלעומתיות טוטלית ביחס לקבוצות הכוח המקבילות, וקשה לגבור על המוטיבציה ועל המוכנות שלהן ללכת עד הסוף - כולל שימוש במנופי לחץ שהיו מחוץ לתחום. בשנה החולפת הוכח שמוקדי העוצמה העוינים את הממשלה מסוגלים לא רק לחולל דה־לגיטימציה גלובלית למהלכיה, אלא גם להעניק תעודת כשרות לשיטות פעולה שנחשבו עד כה פסולות, כמו איום בסרבנות או שיבוש הסדר הציבורי.
"על מלא", בערך
השאלה אם זה צודק או הוגן לא רלוונטית. זו פשוט המציאות - ואת זה היה צריך להבין בזמן ולהתאים את קידום הרפורמה לתנאי העבודה הקיימים. ועם הלקח הזה יש להמשיך הלאה. לא רק במחשבה לעתיד הרחוק, שמצריך השקעה בטיפוח דורות חדשים, עתודה מקצועית, של צעירים בעלי אוריינטציה שמרנית ולאומית. הם אלה שיאזנו את המערכות הגדולות מבפנים וישברו את הקונפורמיזם הרעיוני, את החשיבה הקבוצתית, את ההומוגניות.
אבל בטווח הקצר זה מחייב מעבר לדפוס פעולה ששואף להשיג את שיתוף הפעולה של מוקדי הכוח, ולמעשה כניסה למעין מיקוח עקיף עם נציגיהם. עידן "הקונצנזוס האופרטיבי", הרעיון הנושן שלפיו חילוקי דעות ומאבקים על הקצאת משאבים מתנהלים אולי במרחב הציבורי, אבל את ההכרעות הנעשות בכנסת ובממשלה יש לקבל - אינו תקף כבר מזמן. יש כנראה יותר סיכויים להשיג נקודות בגישה הקואופרטיבית של איילת שקד מאשר במנהיגות השרירים של יריב לוין.
היתרון הוא שבשלב האבולוציוני הבא של הימין יש סוכני השפעה שקו המחשבה שלהם לא רחוק בכלל מזה של לוין ורוטמן, אבל מיצובם החברתי מאפשר להם למלא תפקיד מפתח ביצירת הסכמות. הכוונה, מלבד שקד, לדמויות כמו גדעון סער, צבי האוזר ואפילו זאב אלקין. בממשלת השינוי הם לכאורה לבלבו מבחינת מימוש הפוטנציאל הפוליטי שלהם, אבל מבחינה רעיונית הם נבלו. אין להם את הכריזמה ואת המסה הפוליטית הדרושה להוביל מדיניות ימין בתוך ממשלה שבה הם מיעוט, ובלי גב של ממשלת שלטון ימנית כמו הליכוד. אבל בשיתוף הליכוד, עם העומק האלקטורלי של המחנה הלאומי, הם יכולים להיות המפא"יניקים בתפארתם: אמני המיקוח, המשאים ומתנים, והמוציאים והמביאים בהיכלי העוצמה של האליטות הישראליות. מתברר שאין "ימין מלא" בלעדיהם, וגם זה לקח פוליטי שראוי להרהר בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו