צ׳רלי ביטון: האיש שלא רצה להיות נחמד

איש יקר הלך מאיתנו. אם יש שסע בינינו, הוא היה הגשר. הניגודים הבלתי נגמרים שלו – היו הסך השלם שלנו. מזרחים ואשכנזים. שמאלנים וימנים. ערבים ויהודים. צ'רלי ביטון היה הכי ישראלי שרק יכול להיות, ובכל זאת, הוא לא ישב על אף תבנית, על אף סטריאוטיפ, על אף סטיגמה. על אלה אומרים, one of a kind. אחד מסוגו. ואני אוסיף: כבר לא מייצרים כאלה.

רובין הוד מקומי

בפגישה המפורסמת ההיא, הוא לא היה. זו עם ה"הם לא נחמדים". אבל כשחושבים על הפנתרים, חושבים קודם כל עליו. הוא לא רצה להיות נחמד, ולא הלך בתלם שהועידה לו הביוגרפיה שלו: מזרחי, בן לאב שהיה איש תנועת חרות. אבל צ'רלי ביטון היה מורד אמיתי בלי שהתכוון בכלל למרוד. רובין הוד מקומי, הוא היה גונב בקבוקי חלב וסחורה מסולקת ממפעלים, ומחלק למשפחות מצוקה. "עובד סוציאלי בלי תעודות", אמרה עליו פעם אישתו. הוא היה הומניסט פשוט בניחוח של פעם, הומניסט שמצוקת הזולת הוציאה אותו משלוותו.

הוא מעולם לא הזדהה כקומוניסט, אבל מצא את עצמו בחד"ש. הוא התעצב בבגרותו כשמאל חברתי אותנטי. סוציאליסט אמיתי מלמטה, לא סוציאליסט של כורסא, של הפקולטה למדעי הרוח, של שיח גלריות, של סימפוזיונים במועדון צוותא. אדם שבכל זאת הגיע ממאבק חברתי, התעמת עם המשטר, הסתבך עם החוק, ואז הגיע לכנסת וזעק: אני חתול רחוב.

אז איך הוא לא התגלגל לליכוד, לסניפים, לשכונות? איך הוא לא קפץ על הקטר הדוהר שהקימו שמיר ובגין, זו שפתחה את הפוליטיקה לפריפריה ולשכונות, ושיצרה ערוצי התקדמות תחרותיים ודמוקרטיים שחוללו את המהפכה החברתית הגדולה וזקפו את קומתו הפוליטית והמעמדית של מעמד הביניים המזרחי?

כי הוא נשאר מרצון עם אלה שנשארו מאחור. והוא גם ראה, חברתית, איך הוא עושה צרות יותר גדולות לממסד דווקא משמאל. מפא"י הבורגנית פחדה מצ'רלי, שידע מרקס כפי שהממסד ההסתדרותי והמפלגתי לא חלם לדעת. ולא היה לטעמו מה שעשתה ש"ס, שלה הוא קרא פעם "פקק" שחוסם את שחרור המזרחים.

אידיאליסט פורץ גבולות

וגם היה את הדבר הזה: אמונה בשלום, בדיאלוג בין עמים, בשותפות. היה מהראשונים שנסעו לפגוש את עראפת – כחבר כנסת. זה היה כמדומני לפני שהדבר נאסר בחוק. הוא לא היה נאיבי, הוא פשוט היה אידיאליסט פורץ גבולות – וזה היה תפקידו. עובדה שאחר כך הוא הכיר בחוסר התוחלת של משא ומתן עם דור ההנהגה ההוא של הפלשתינים. הוא התפכח לפני שהתפכחות ומעבר לימין היו באופנה. ואז גם הוא הכיר בערך של דרעי, שהשתנה.

אבל גם הוא השתנה. צ'רלי ביטון לא הפסיק ללמוד ולהתעצב מול המציאות. הוא לא היה אנטי-ממסדי לשם אנטי-ממסדיות; הוא פשוט עבד בלהקדים את זמנו – גם בתעוזה, גם בתקוות - וגם באכזבות. ולמרות שהוא תמיד היה שם לפנינו, לעולם לא שמעת אותו אומר "אמרתי לכם". זה לא עניין אותו להיות צודק. הוא כבר היה עסוק בדבר הבא. יהי זכרו ברוך.