המחאה נגד סמוטריץ' בוועידת "ישראל היום" - נגד חופש ההקשבה של כולנו

זמן לא רב לפני שהצליחו מפגינים לשבש את הופעתו של השר בצלאל סמוטריץ' בוועידת "ישראל היום", העלה חברי אמנון לורד את הטענה הפשוטה: חסרה לנו היכולת להקשיב.

זה היה פאנל שעסק בתקומה, בשאלה הגדולה – איך מתרוממים מהמחדל ומהשבר – והאמירה היתה פשוטה: אחד הלקחים הוא לקחת ברצינות את המושג הקשבה. לא במובן התרפויטי, הניו-אייג'י, של הכלה וחיבוק וכתף לבכות עליה. אלא במובן של הכרה בכך שהצדק לא נמצא בהכרח בצד אחד, שיכול להיות שאנחנו טועים ושהדובר שמדבר אלינו מהגדה ממול – צודק. או שיש טעם בדבריו. והלקח הגדול מ-7 באוקטובר, כמו ממלחמת יום כיפור, הוא שזה האינטרס המיידי והברור שלנו לשמוע, להיחשף, ללמוד – ואולי גם להשתכנע מדי פעם בעמדה אחרת. זה יכול לשפר את קיומנו המשותף. הוכח שזה יכול גם להציל אותו.

זה נכון בוודאי ברמה האסטרטגית-מודיעינית, שם היעדר ההקשבה והיחס המבטל כלפי עמדות שחורגות מהקונצנזוס המקובל בתיבת התהודה, אחראים לקונספציות שמפילות אותנו פעם ועוד פעם. אבל זה נכון גם ברובד של השיח הציבורי, של הוויכוח שעומד בינינו. הקשבה היא כבר לא חלק מהרפרטואר של תרבות הדיון. אנחנו נכנסים לוויכוח כדי לנצח בו, כדי להלום בפטיש ולהעביר מסר, כדי לומר את המילה האחרונה.

זו הסיבה שהאינסטינקט הוא להסתכל בתמונות הלא-נעימות של ההפרעה לסמוטריץ' – עד לעזיבתו את הבמה – כפגיעה אלימה בחופש הביטוי. בזכות הדיבור. ולמרות כל הסופרלטיבים שאנשי המחאה מרעיפים על עצמם, לא היתה כאן לא מחאה ולא דמוקרטיה: היה כאן מופע ביריונות של סתימת פיות. משעשע לראות את הכוחות הפוליטיים והחברתיים שמזהירים מגלישה במורד הדיקטטורה, מייצרים בישראל הלך רוח מקרתיסטי מובהק. אם זה מה שעושים לנבחרי ציבור (בדמוקרטיה!) כשהם באים במגע עם אזרחים, אז עדיף לכל אדם פשוט לשתוק.

זה אגב נעשה לאופנה רווחת. וכמו שנורמלה הסרבנות (סליחה, אי-התנדבות) לפני 7 באוקטובר, כך גם נורמלו פרקטיקות של פיצוץ כנסים, שיבוש נאומים, השתקת דוברים והטלת מצור פיסי ומנטלי על אישים ועל ארגונים שלא באים טוב לאנשי המחאה בעיניים. אבל אלה כמובן לא טקטיקות של מחאה, אלא פעולות של הפחדה, של צמצום השיח, של דיכוי אפשרות לדיון והכי חמור – של אטימת אוזניים.

שוק דעות פתוח

זכותם של אנשי המחאה להפוך לקוף השמאלי – זה שאוטם את אוזניו. אם רצונם הוא להתבוסס באמות צדקתם המוחלטת ולהצר את אופקיהם – זו זכותם. אבל אין להם זכות לפגוע בזכותם של ישראלים אחרים, בפרט אחרי 7 באוקטובר, להאזין, להקשיב, ללמוד – ולהגיע לדיון הציבורי בענווה. לא כדי להתנצח, אלא כדי להקשיב. לא רק כדי להעביר את דף המסרים שהוכן מראש, אלא כדי לקיים דיון. לא רק במטרה לשכנע את הזולת, אלא גם בכוונה אמיתית להיות פתוחים להשתכנע ממנו.

שוק דעות פתוח, חופשי, מגוון הוא אינטרס מובהק של הדמוקרטיה. פרקטיקות של השתקה הן פגיעה ישירה במרקם הדמוקרטי. קומץ מפגינים יצאו אתמול מאולם הכנסים באשקלון, מבסוטים עד הגג על זה שהצליחו לגרש מהבמה את האיש שהם לא אוהבים לשמוע. הם בדרכם כבר להתפרץ לכנס הבא. על הדרך הם הפרו באלימות את זכותו של הציבור המקומי, תושבי אשקלון והסביבה, להקשיב לשר או אף להתעמת איתו בשיג ושיח. אנשים מסוגם בוודאי קוראים לפגיעה הזו בערך כל כך מהותי וחשוב של הדמוקרטיה "נזק אגבי". בבוקר סותמים פיות, בערב נפגשים בקפלן להציל את הדמוקרטיה. סך הכל סידור יפה.