קבינט שישי

בלוף 20 הנקודות של טראמפ

שבעה חודשים אחרי הכרזתו של טראמפ על "יום היסטורי לשלום", והאופוריה בשל שחרור החטופים, המחיר המובן מאליו מתברר: מועצת השלום מתגלה כפיקטיבית, כוח הייצוב שהיה אמור לפרק את חמאס איננו, והמפקדה בקריית גת לא מתפקדת - כל זאת בזמן שחמאס מתחמש, מתחזק ושולט בשטח הבטיחו לנו ניצחון מוחלט - וקיבלנו כניעה מוחלטת

מחיבוק - לטונים צורמים: מה קרה לג'ורג'ה מלוני?

החלטות אנטי־ישראליות שקיבלה ראש ממשלת איטליה, לצד הפסדו של אורבן בהונגריה וקולות אנטישמיים בחלקים מהימין בארה"ב, העלו חשש כי ישראל ננטשת בבייס השמרני • אבל בסופו של דבר, יש למרבית האירופאים חזית משותפת איתנו מול האיום האסלאמי, ובארה"ב נראה כי המתקפה של טאקר קרלסון נבלמה

אורבן, ישראל והמיתוס: מי מעצב את נרטיב ה"זאב־זאב"

השימוש בהונגריה כסמל לאיום על הדמוקרטיה הישראלית חוזר כבומרנג למחנה השמאל • מחנה פוליטי שמאוהב בדימויו העצמי ככליל התבונה ומזהיר בלי הפסקה מה"פייק" של "הצד השני", התמסר לבדיות בסגנון "נתניהו לא יחזיר חטופים", "יבטלו את הבחירות" או "בקרוב תהיה כאן דיקטטורה הונגרית"

"ברית המפרקים": הקרב על המדינה יצא משליטה

מצד אחד - היועמ"שית והגוורדיה הישנה, שמנסים להדיח שר מכהן ללא שום סמכות חוקית • מהצד השני - הממשלה ונציגיה שמפירים את חוק שירות הביטחון, ובשם הישרדות פוליטית מאפשרים את ההשתמטות החרדית • ויחד הם פועלים כדי לערער את יסודות המדינה והחברה

מה יש בה, במילה "אינשאללה"?

ברור ש־7 באוקטובר יצר טראומה שקשורה גם בשפה הערבית • עד היום מתייחסים בישראל לשפה כשפת האויב • אבל אם השפה היתה חלק מהמרחב הציבורי שבו אנחנו חיים, ההתמודדות עם הטראומה היתה כנראה שונה באופן מהותי • הסכסוך המתמיד בין יהודים וערבים לא היה חייב לייצר איבה של היהודים כלפי השפה הערבית עצמה

החמצה וכישלון: בלבנון ייקבע גורל המערכה

בחזית האיראנית ישראל עשתה ככל יכולתה וההישגים גדולים, גם אם לא מכריעים, אבל בגבול הצפון נראה שאנחנו בדרך לפספוס היסטורי • במקום לשחרר את מדינת לבנון בכוח מהשליטה האיראנית, כולל פגיעה בראשיה, נתניהו התקפל מול הממשל האמריקני, נכנע לאיראן ונכנס למשא ומתן עם שלטון הבובות של ביירות

בין ה"תקלה" של ברק לתיקון של אסייג: הקרב על זיכרון המעברה

ההקלטות של אהוד ברק חשפו את האמת המרה של השמאל הישן: העלייה ההמונית כ"משגה דמוגרפי" שיש לתקן בסלקטיביות • מנגד, שלום אסייג מנער ב"המעברה" את אבק המסכנות ומציב מנהיגות מזרחית זקופה, חיונית ומאמינה • בעוד האחד מתגעגע לאוטופיה אירופית אבודה, השני כותב מחדש את ההיסטוריה בגאון – ונוקם את נקמת ה"לחם" של הדור הקודם