רגע לפני שיורדים עם שלטים ואבוקות לאיילון, כדאי לחשוב על השלכות המאבק לשחרור החטופים

מרגע שהמאבק הופך לעסק שמדבר, שמתנהג ושמתקדם כמו מחאה ציבורית - הוא בסוף יקבל יחס תואם, לטוב ולרע • כשהלחימה הופכת לפולמוס ציבורי והמסר הוא "עסקת חטופים עכשיו וניצחון אחר כך" - האויב והעולם כולו מבינים שהחברה הישראלית אינה מלוכדת סביב הלגיטימיות או התועלת של הפעלת הכוח הצבאי • שלא יהיו ספקות: הקרע הזה יחלחל בסוף גם פנימה - לתוך הצבא

עצרת לשחרור החטופים. צילום: יהושע יוסף

אף אחד לא יכול להגיד להורה איך לנהל את מה שהוא מרגיש כמו מלחמה על החיים של הילדה שלו. או בת על אבא שלה. או אחיה. הדבר הזה הוא מחוץ לתחום הוויכוח הציבורי. בסוף, אלה החיים של בני המשפחה שלהם; כל עצה, כל ביקורת, כל הכוונה - יכולה להתברר כגורלית, אולי גם כקטלנית.

אבל דבר אחד צריך להיות ברור: מרגע שהדבר הזה הופך לעסק שמדבר, שמתנהג ושמתקדם כמו מאבק ציבורי - הוא בסוף יקבל יחס של מאבק ציבורי, לטוב ולרע. יכול מאוד להיות שגורל החטופים מחייב מאבק כזה, קטונתי מלשפוט. אבל מרגע שלוקחים את העסק לרחוב - מוכרחים להיות מודעים, כחברה, למשמעות הציבורית שלו.

כי מאבק, כמו מאבק, מעלה מייד את השאלה: נגד מי המאבק? מול מי באים בתביעות? מי בעצם ה"רע" בסיפור הזה? ובמה מואשמים ה"רעים"? בסדר עדיפויות קלוקל? באינטרסים פסולים? באדישות וערלות לב?

משפחות החטופים בעצרת, צילום: יוסי זליגר
עצרת למען החטופים בתל אביב, צילום: גדעון מרקוביץ'

יש שתיקה באוויר - אבל בסוף היא תתפרץ. הרי המאבק הזה מתנהל ברובו מול הקריה, ולא מול מוסדות הקהילה הבינלאומית, שחלקים בה מעניקים חסות מוסרית ואף חומרית לחמאס. אתה שומע את הביקורת, את אי-הנחת, מחוץ למה שמכונה "מטה משפחות החטופים" אבל גם בתוכו.

שפת המחאה, ריטואלי עצרות מוצ"ש, דיבורים על "הסלמת המחאה" וחסימות כבישים - האם צריך לנקוב במה שמעלה חשד לפוליטיזציה? זה מצחיק, אני חושש לכתוב את מה שחלק ממשפחות החטופים אומרות בפה מלא. זו זכותן; אני מרגיש שזו פחות זכותי.

לך תכעס על הרווארד עכשיו

הנה מה שכן אוכל לומר: למאבק בזמן מלחמה יש מחיר אסטרטגי, על אחת כמה וכמה כשמדובר במלחמה בעלת משמעות קיומית. קודם כל, כי מאבק ציבורי משקף אי-אמון חברתי, רוחבי, במקבלי ההחלטות, ובמקרה של מלחמה - מאבק ציבורי הופך את עצם הלחימה לסוגיה שעומדת במרכזו של פולמוס ציבורי. אם המסר הוא "עסקת חטופים עכשיו וניצחון אחר כך" - האויב והעולם כולו מבינים שהחברה הישראלית אינה מלוכדת סביב הלגיטימיות או התועלת של הפעלת הכוח הצבאי. לך תכעס עכשיו על הרווארד או על ראש ממשלת ספרד.

נשיאת הרווארד, קלודין גיי, בשימוע שנערך לראשי האוניברסיטאות בארה"ב על רקע גילויי האנטישמיות בקמפוסים, צילום: אי.פי.איי.

זה משליך, מן הסתם, על מחיר התמורה - וצפוי שהוא יעלה מול חמאס ככל שיידמה לראשיו ולמתווכיו הנקלים שעם עוד קצת לחץ, עוד קצת טרור פסיכולוגי, עוד קצת קווץ' על בלוטת רגשות האשם - אפשר יהיה להשיג פרס חלומי בדמות "כולם תמורת כולם" והפסקת לחימה. ואם המלחמה היא קיומית, הרי שזה יהיה הפסד קיומי.

אבל הסכנה העמוקה קשורה לפגיעה בלכידות החברתית ולליבוי שסע חברתי לגבי עצם המוסריות של הפעלת הכוח והשימוש בכוח צבאי בעיתוי הנוכחי. אנו בוראים במו פינו דילמה שבסוף תרד גם לרמת השטח. מפקדינו וחיילינו ייקרעו בלבטים פילוסופיים: אם הפקודה הבאה עלולה לגזור את דינו של חטוף, שמא היא אינה מוסרית; לפי איזה קנה מידה מוסרי אפשר יהיה לייחס לה מעמד של "דגל שחור מתנוסס מעליה"?

שלא יהיו ספקות: הקרע הזה יחלחל בסוף גם פנימה - לתוך הצבא; בדיוק כפי שאיומי הסרק המופקרים על "דיקטטורה" כמעט וקרעו את צבא העם. זו אינה קריאה להשתקה של אף אחד, בטח לא של שיח ציבורי תוסס. אבל רגע לפני שיורדים עם שלטים ואבוקות לנתיבי איילון, כדאי לחשוב על ההשלכות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר