למה ירושלים? בואו לכאן להידבק "במחלה," זה יבריא אתכם

חג שמח, יהודים. יום ירושלים בפתח, והוא אינו רק חגנו שלנו, הירושלמים. זה החג של כולנו, גם אם לעיתים נדמה לחלקנו שלא - כי ירושלים, כפי שאבחן פעם המשורר יהודה עמיחי, היא "מקום שהכל זוכרים ששכחו בו משהו" אך "אינם זוכרים מה שכחו".

אז כדאי להיזכר, כי אנו חייבים לעיר הזאת כל כך הרבה, שהרי יותר משאנו שמרנו על ירושלים, ירושלים שמרה עלינו, וזו אינה מטאפורה או קלישאה, אלא אמת לאמיתה. ללא ירושלים היינו מתפוררים. היא היתה יעד, וגעגוע, וכיסוף וערגה, וליוותה ותחזקה את היחד שלנו לאורך אלפיים שנות גלות. היא היתה ועודנה הדבק שמאחד את היהודים בעולם וכאן בישראל. נסו לדמיין היכן היה היום העם היהודי ללא החלום המשותף הזה ששמר עלינו יחד, בתפילות, בטקסים דתיים ובכל אורחות חיינו היהודיים; ללא "לשנה הבאה בירושלים".

לכל עם יש דנ"א שזורם בעורקיו, וירושלים היא החומר התורשתי שזורם בעורקינו. ירושלים היא ציון, מכורת הציונות, תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי. ללא ירושלים לא היתה ציונות אמיתית. הציונות היא חוטר מגזע היהדות. מדינה יהודית ללא ירושלים היתה מדינה נכה, ובדיוק מאותה הסיבה שלא הקמנו מדינה באוגנדה, אלא בארץ ישראל - לא קבענו את בירתנו בתל אביב או בחיפה.

העיר הזאת היא אמנם משא היסטורי כבד, מורכב ותובעני, אבל היא גם מלאה יופי, רכות ואנושיות. מי שמוכן לנסות להרגיש את ההיסטוריה של ירושלים, ולא רק את העכשיו שלה, שיתאמץ ויפליג במחשבתו עד דוד המלך, שקנה את הר המוריה מארוונה היבוסי, ועד בנו שלמה שבנה שם את המקדש. אם לא נבקר לפחות פעם אחת בעיר דוד של ימינו, למרגלות הר הבית, ומשם נעלה לכותל ואחר כך להר הבית - לא באמת נדע להסביר לעצמנו "למה ירושלים", ומה הסיפור שלנו כאן.

הווירוס הירושלמי

יצחק שלו, המשורר הכי ירושלמי שהכרתי, הסביר פעם במילים יפות, כמו שרק הוא ידע, ש"ייחודה של ירושלים משאר הערים אינו עומד על הטופוגרפיה, הגיאולוגיה או האקלים. הדבר האחר שעושה את ירושלים למה שהיא הוא הממד ההיסטורי. הוא שמאציל לנוף הירושלמי את אותה החשיבות האמוציונלית הנודעת לו מאיתנו. אין לך עיר שתהא משוקעת בה כל כך הרבה היסטוריה, הנוגעת לרגשותיהם העמוקים של כל כך הרבה אנשים... אדם המשקיף על ירושלים אינו משקיף על עיר, אלא על תהלוכה עצומה וססגונית הנמשכת מקצה הדורות ועד קציהם...

"זעיר פה, זעיר שם", שח שלו, "כשאומר לי סטודנט או חייל שמזדמן לו לעשות כאן פרק של זמן: 'הריני הולך ומתאהב בירושלים', או: 'ירושלים היא העיר היחידה שבה יכול אני לשוטט מבלי לעשות דבר, שיטוט לשם שיטוט, הליכה ללא מטרה' - מבין אני כי ירושלמי חדש נוסף למחנה, וכי הווירוס הירושלמי דבק בעוד נפש אחת, שכן ירושלים אינה עיר. ירושלים היא מחלה, בבחינת 'חולת אהבה אני', ומי שחלה פעם בירושלים זו בכל נשמתו - לא יירפא ממנה לעולם".

ובכן, בואו לכאן להידבק ב"מחלה". זה יבריא אתכם, כי ירושלים אינה רק עיר, אלא זהות ומצפן לנפש. ירושלים אינה בורחת ממחלוקות. היא חיה אותן, לעיתים באלימות, לעיתים בהשלמה ולעיתים בהכלה. היא המעבדה הישראלית הכי מורכבת, שבה מלחימים יחד, בהצלחה לא מבוטלת, חדש וישן ושונה; חילונים, וחרדים ודתיים; ויהודים, ומוסלמים ונוצרים.

חוכמת ההמון אף ייצרה כאן לאורך השנים מרקמים רבים של אינטרסים משותפים בין יהודים לבין ערבים, ו"יחד" שנובע מהם. הם נחלשים כשהעימות גובר ומתהדקים כשהוא דועך, אך קיימים כל העת.

היפהפייה הנרדמת

יש מבני דורי שמתרפקים על ימי ירושלים המחולקת והקטנה. אך אני מעדיף ללכת בבירה מאוחדת גדולה שיש בה בעיות, מאשר בבירה מחולקת שיש בה צלפים. איני מתגעגע לימי "הקו העירוני", שמשני צידיו חנו צבאות אויב, או לימים שבהם לא ניתן היה להגיע להר הבית, לכותל המערבי ולקבר רחל.

עמוס עוז תיאר בכתביו את הנופים הנשכחים ההם, כ"רחובות קרועים שנפלו אל סמטאות חסומות", וכ"מתרסים של ביטחון ושל תיל חלוד. עיר אשר כולה קצוות". יצחק שלו קינא בחתולים ובכלבים שהחלוקה לא עצרה בעדם ובעננים ששטו בשמי העיר וחצו את הגבול באין מפריע, ואילו חיים גורי כאב: "כאן יורים. הכל מוטל כמנמנם בחמת הצהריים... הדברים קפאו בתש"ח".

לפני 59 שנים שבנו אנו אל מכורתנו הגזולה; אל העיר הקפואה והמנומנמת, זו שמעולם לא היתה בירה, תודעתית או פוליטית, של איזושהי הוויה ממלכתית ערבית אסלאמית. נשקנו לה כאותו נסיך שנשק ליפהפייה הנרדמת, שקללה נפלה עליה והיא שקעה בתרדמה עמוקה יחד עם כל הסובב אותה. ורדים קוצניים כיסו על הכל באותה ארץ אגדות, שלאורך דורות הסתירו את הארמון מעין רואים (האלגוריה היא של פרופ' שלום רוזנברג).

כאשר חזרנו אנו ליפהפייה הנרדמת שלנו, לירושלים, הערנו אותה ב"נשיקת שרף". הסרנו מעליה קוצים ודרדרים, ומאז אנו בונים ומטפחים ומייפים ומאחדים אותה, ומלבישים אותה בשלמת בטון ומלט וירוק. שבנו לקדושים שבמקומותינו, ויישבנו בעיר הגדולה מאות אלפי יהודים, ואף חשפנו בה (ארכיאולוגית) את עברה, עברנו, ועברם של אחרים.

קחו צילום אוויר של ירושלים מלפני 1967 וצילום שלה היום. זוהי עיר אחרת! הרבה עוד נותר לתקן ולשפר בה. אבל ביום חגה/חגנו נספר כי עבור רבים מבני דורי, שלא היו כאן כשהמדינה הוקמה, היום הזה הוא מעין "יום עצמאות" נוסף. יום שבו נולדנו מחדש, יום שבו שני חלקי השלם (העיר המחולקת) פגשו סוף־סוף זה את זה, והשבר מתאחה.

הרבה קרבות קיומיים ניהלנו כאן מאז, וניצחנו, אבל בקרב אחד התרשלנו: הקרב על התודעה. "ירושלים היא מקום שהכל זוכרים ששכחו בו משהו", הזכיר לנו עמיחי, ועלינו המלאכה: להיזכר, ולזכור ולהזכיר. לשם כך נוצר היום הזה, והוא אינו רק שלנו, הירושלמים.