בין ה"תקלה" של ברק לתיקון של אסייג: הקרב על זיכרון המעברה

בצירוף מקרים מאיר עיניים, חזרה בעת האחרונה העלייה ההמונית של שנות ה־50 למרכז השיח הישראלי. פרק היסטורי מכונן, מעצב מציאות, שעד היום ממשיך להגיש את החשבון התרבותי וההיסטורי שלו. שעד היום, כפי הנראה, מוסיף לבעור, כמו האש הקטנה בכיריים, מתחת לקדרת הישראליות.

אני מתכוון לדברים שאמר אהוד ברק בהקלטה שנחשפה לפני שבועות אחדים - ובמקביל, ולהבדיל, סדרת הטלוויזיה "המעברה" ברשת 13, שכמו הגיעה מיקום מקביל. לא בטוח שאפשר למצוא שיקוף מובהק יותר להבדל העצום שבין האופן שבו צאצא הדור הקולט של העלייה ההמונית משמר את הזיכרון והמשמעות ההיסטורית שלה, לבין האופן שבו בן העולים עצמם מבקש לכתוב את מורשתה. בעוד הראשון מאזכר את העלייה הזו כמעין משגה היסטורי שנכפה על מייסדי המדינה, השני מנער את אבק הטראומה והעוולות, ומגלה מבעד לערפילי השחור־לבן שכבה חדשה של משמעות, מועשרת בחיוניות, באופטימיות, בעוצמה - ובאנושיות.

מי קלקל את האוטופיה

לא רק גזענות נחשפה בדברים האיומים שאמר אהוד ברק לידידו המורשע ג'פרי אפשטיין, באותה שיחה פרטית שנערכה בשלהי כהונתו כשר הביטחון בממשלת נתניהו. ברק, כזכור, הדגיש באותה שיחה את האתגרים הדמוגרפיים של ישראל, והציע פתרון שכרוך בהקלות בהכרה ביהדות כזכאות לעלייה, מה שיהפוך את ישראל ליעד מבוקש להגירה בקרב אוכלוסיה איכותית. "ניתן לפקח על האיכות יותר טוב מכפי שעשו זאת האבות המייסדים של המדינה", שהרי אז "קלטו כל מי שניתן להצלה מאפריקה ומארצות ערב. כיום אנחנו יכולים להיות סלקטיביים".

מעבר לגזענות, האמירה הזו משקפת גם את האופן שבו צרובה העלייה ההמונית של שנות ה־50, ובעיקר העולים ממדינות ערב וצפון אפריקה, בזיכרון של השכבה החברתית שאהוד ברק מייצג: השמאל החילוני, המבוסס, והאשכנזי ברובו. מתחת לרטוריקת "כור ההיתוך" ו"כולנו ישראלים" הרשמית, חבויה העדפה לתרבות, לאסתטיקה, ול"איכות" שמייצג פוטנציאל העלייה מחצי הכדור הצפוני, האירופי. ברק נותן, אפוא, ביטוי לתפיסתה של העלייה ההמונית של שנות ה־50 כתקלה היסטורית. כורח לאומי, שהאבות המייסדים "נאלצו" לקחת על עצמם.

קשיי הקליטה העצומים של העלייה הזו תועדו ונחקרו בלי סוף. גם התביעה החברתית לצמצם את הפערים החברתיים והמעמדיים שנוצרו בעקבותיה, ידועה ומוכרת. זו גם הסיבה שהיא נצרבת במדומיין הישראלי עם דימויי עוני, אבטלה, בערות, נחשלות, אומללות, פליטות, ובעיקר פאסיביות: בנרטיב ההגמוני, העולים הובאו, שוכנו במעברות ובמחנות עולים, הועלו על משאיות ונזרקו היכן שהממסד קבע, עד שהסתגלו והתאימו עצמם לתרבות הקולטת.

אלא שברק פתח בדבריו צוהר לתפיסתה של העלייה הזו כטראומה פוליטית ותרבותית גדולה שצילה עדיין מכביד. שניים וחצי עשורים לאחריה, התחולל המהפך הפוליטי הגדול שלא יכול היה להתרחש אלמלא קרתה. בכל פעם שנזרק לחלל האוויר הביטוי "גנבו לנו את המדינה" או "זו לא אותה המדינה" או "לחזור למה שהיינו" - הכוונה, ביסודו של דבר, היא להיסטוריה החלופית, האוטופית, של ישראל בעיני השכבה החברתית שאהוד ברק מייצג: ישראל סוציאליסטית, חילונית מאוד, בעלת אוריינטציה מערבית מובהקת, שמתאפיינת במרחב תרבותי אירופי, ו"מנטליות של קונצרט בווינה".

אם יש משהו שקלקל את האוטופיה, הוא הנוכחות הכפויה של המזרחים. ואם יש משהו ש"גנב את המדינה", זה הדומיננטיות הגדלה של תרבותם ושל משקלם הפוליטי. אין פלא שאהוד ברק מפליג בזיכרון עד לעלייה ההמונית, ולעלייתם של עולי ארצות ערב וצפון אפריקה, כשורש "המשבר הדמוגרפי", או לכל הפחות כהמחשה למה שצריך ואפשר להימנע ממנו בעתיד.

כותב את עברו בגאון

את הניגוד המוחלט לתפיסה הזו תוכלו למצוא ב"המעברה", סדרת הטלוויזיה המקסימה של שלום אסייג. אסייג לא מתכחש לעוולות ולקשיים, גם לא לאפליה ולניכור הממסדי. הוא לא בעסק של לדון בהם; הם כבר טופלו. העניין שלו הוא לעשות הומניזציה מחודשת לפרק ההיסטורי הזה, ובעיקר לאנשים שחוללו אותו.

לא רק "דור המייסדים", אלא העולים עצמם, שלפתע מקבלים פנים, ושמות, וסיפורי חיים, ותכונות אופי, ורצונות, ואהבות. אצלו הם לא פאסיביים, וגם לא כלי נרטיבי בסאטירה חברתית כמו סאלח שבתי. הם פועלים מול העיניים כאנשים חיוניים, חדורי מוטיבציה ותושייה, בעלי השקפת עולם ואמונה, והכרה צלולה של מצבם ומקומם באירוע ההיסטורי.

מכולם מתבלט אליהו בן סימון, דמות האב שמגלם שלום אסייג; גבר שלא מתכחש לקושי ולתחושת ההשפלה, אבל שומר על קומה זקופה, מנחיל אופטימיות לבני משפחתו, רגיש לצרכים ולרצונות שלהם, שואף לשפר את מצבו, ומאמין. מאמין בכוונות הטובות של האנשים שקולטים אותו. מאמין בשותפות הגורל. מאמין בעתיד של המקום שאליו הגיע.

אני לא יכול שלא להשוות אותו לדמות שגילם רמי דנון בסרטו של רם לוי, "לחם", משנת 1986. בריאליזם החברתי של השמאל הישראלי, דמות הגבר הצפון־אפריקאי הזרוק בעיירת פיתוח, היא של שבר כלי. איש רמוס, מובס, אובדני, נטול כוח או סמכות. זה כמעט עשור אחרי מהפך 77', כשההתעוררות החברתית המזרחית נושאת פירות פוליטיים. בדיוק כשמזרחים מרימים ראש, מגיע הסרט (החשוב כשלעצמו) כדי להזכיר להם שהם למעשה דפוקים, ושאין להם עתיד.

בעצם, "שנות ה־80" של אסייג היא מעין תשובה מאוחרת ל"לחם". בניגוד לחידלון ולחוסר התוחלת שבהם תיאר רם לוי את הקיום המזרחי בעיירות הפריפריה של שנות ה־80, האחים שלום ומני אסייג הציגו משפחתיות תוססת, שטופת שמחת חיים, אופטימית מאוד, שמשלבת מסורת עמוקה עם התחדשות תרבותית.

גם "המעברה" היא יצירת מפתח חשובה במאבק על הזיכרון התרבותי של המזרחיות בישראל. היא ממחישה את הפער העצום שבין האופן שבו השמאל הלבן בהנהגת אהוד ברק זוכר את העלייה ההמונית ככורח היסטורי או "מחיר" שנאלצנו לשלם, לבין האופן שבו מזרחים מדורו של שלום אסייג משמרים את הזיכרון שלה: הגשמת חלום, אתגר תרבותי ואמוני, רגע של התגברות, חלוציות והקרבה. פרק נשגב ומעורר כבוד בהיסטוריה המשפחתית והלאומית. יכול להיות שהפער הזה מסביר חלק מקבלת הפנים הצוננת שהממסד התרבותי בישראל מעניק ליצירה הזו.

אסייג יוצר בהתמדה ובחריצות היסטוריה תרבותית חלופית למזרחים בישראל. נוסטלגיה מזרחית, עשירה בדימויים חיוביים ובדמויות מלאות חיים ואהבה ותשוקות ונעורים. שאגת הדור המזרחי, שכותב את עברו בגאון. "המעברה" היא לדעתי יצירתו האמיצה, החתרנית והמרגשת ביותר. ההוקרה הממלכתית למפעל חייו בוא תבוא.