אפשר להתחיל מ"לא תרצח"

הם עלו לאוטובוס תחנה אחריי.

קרוב ל־20 נערים צעירים בגילי תיכון מוקדמים. האוטובוס המנומנם התעורר ונדרך. מבטים הופנו אל החלונות כדי להימנע מקשר עין. הנערים מילאו את הספסלים הפנויים, והאוטובוס התמלא צעקות.

הצעקות הורכבו בעיקר משמות גנאי שנתנו זה לזה ומקללות עשירות. רגליים על מושבים, השתוללות, דחיפות. היתקלויות מקריות בנוסעים אחרים. התגרות. גילו מאמץ ניכר לתפוס מקום במרחב. במיוחד התבלט בדציבלים ובאוצר מילים עשיר אחד מאחור, עור בהיר, פנים עדינות, אישיות שאול תחתיות. ישב במושב שלפני המושב האחורי, בסמוך לחלון.

במושב שלפניו ישבה אישה כבת 60. מפאת גילה או מפאת התפוצה שהשתייכה לה או מצד האנושיות שבה, היא הרהיבה עוז לבקש שקט. העירה לו שהוא צורח לה באוזן. את מה שהתחולל לאחר מכן אי אפשר לשכוח. דקות ארוכות של התעללות מילולית קולנית, אובססיבית. חבריו מעודדים אותו, עד שגם על פניהם נמסכה אימה. פניה הלכו והחווירו. אחד מהחברים ישב בסמוך אליה. שניים מולה. והוא מאחוריה. הם סגרו עליה מכל עבר, והיא אפילו לא ניסתה להימלט. מי מיושבי האוטובוס שהעז להעיר הערה, זכה למטר ברכות משלו.

מישהי ניגשה לנהג, שאלה למה הוא לא מוריד אותם. הוא אפילו לא הגיב. ממקום עומדי בסמוך לדלת האחורית קראתי לכיוונו קריאה, ועברתי לכוננות ספיגה. להפתעתי, הוא לא ענה לי. כשהאוטובוס הגיע ליעדי, ירדתי מהאוטובוס ופסעתי הלומת גועל על המדרכה. ממקום מושבו ליד החלון הוא שיגר אלי מענה. את הרוק חפפתי מראשי כמה דקות אחר כך. אך את מה שראיתי באוטובוס ההוא, קו 22, ירושלים, שעת צהריים בקיץ, אני לא שוכחת כבר קרוב לרבע מאה.

אלה לא היו ילדי מסתננים, ולא בני מיעוטים, לא נערים משכונת מצוקה ולא ביביסטים - הביביזם טרם הומצא.

לא היו להם ציציות מתנפנפות ולא כיפות, הם לא הושחתו על ידי משחקי קונסולה, ולא על ידי הטיקטוק. הם לא איבדו כיוון בקורונה ולא איבדו דרך במלחמות. הם לא היו פוסט־טראומטיים מ־7 באוקטובר, ולא הושפעו מהשיח הציבורי המפלג או מהאלימות על איילון.

הם היו נערים שהופקרו. נערים שגדלו פרא להורים נפקדים שכרעו תחת עול פרנסה וריקנות, למורים שנקלעו למקצוע, במדינה שאיבדה צלם אנוש תחת איומים קיומיים עקביים.

הערך המוחלט

פרץ האלימות של השבועות האחרונים זכה להסברים רבים, שהמשותף לכולם הוא הניצול של אסונות לקידום טיעונים פוליטיים.

זה לא בגלל בג"ץ ולא בגלל המשטרה, וזה לא משום ששרפו צמיגים באיילון ולא בגלל מי שחוסם אישים בדרכים, בדיוק כפי שאלימות לפני 20 או 30 שנה לא התרחשה בגלל ההתנתקות ולא בגלל רצח רבין. האלימות המשתוללת, לצד תופעות שליליות אחרות, מתרחשות כי ויתרנו על האמת ועל המהות.

היא מתרחשת כי כשלא רוכשים ערכים בסיסיים לחיות לאורם וכלים להתנהל בעולם, כשלא עובדים על המידות באופן אקטיבי, היצר הרע - האישי והקולקטיבי - בולע הכל.

במשך עשורים הציבור בישראל מתכתש על מי יוביל ולאן יוביל. לעומת זאת, יש דממה מזהרת בכל הנוגע לשאלה איך יוביל. איזו דוגמה אישית ייתן.

באיזה מקום בסדר העדיפויות הלאומי יוצב המוסר, למשל. באילו יועצים ומקורבים יעטוף את עצמו.

כשנבחר מנחם בגין לראשות הממשלה, אמר במענה לשאלה שהוא מתכוון להנהיג "בסגנון יהודי טוב", והיה אולי האחרון שהבין שהנהגה מדינית אמיתית כוללת גם מרכיב רוחני ערכי. כמוה גם ההנהגה החינוכית, כמותן ההנהגה בבית פנימה.

הנהגה רוחנית יהודית, אם תוקם בימינו, תצטרך לשוב לעשרת הדיברות. אפשר להתחיל מהדיבר השישי: לא תרצח.

מרים גולן היא משוררת וזמרת יוצרת