חנה לסלאו חסְרה בטקס המשואות. החמצנו את הפסגה הזאת שבה המריומה הפרובוקטיבית שגם נושאת על גבה את נבסו ושטיסל וגבעת חלפון וקונילמל וסבתא זפטא ומה לא, תתרגש על הבמה ותגיד שהיא, חנה'לה הקטנה ששברה את תקרת הזכוכית, תמיד ראתה ברקע את אושוויץ בכל מה שנגעה בו. שהיא בת של אודים מוצלים מאש שדיברה יידיש בילדותה, והתיאטרון הישראלי הוא גם הציונות שלה. זה יכול היה להיות רגע מזוקק וגבוה, חבל שהוא נלקח מאיתנו.
מי שהפציר בלסלאו לא לשתף פעולה עם "הטקס של מירי רגב" הכניס לעצמו גול מצד שמאל, ומי שאוהב את "הטקסים של מירי" אבל חנה לסלאו לא היתה מספיק טובה בשבילו - פגם בטקס של נבחריו הישירים מצד ימין. פוליטיקת הזהויות מנסה להחריב את טקס המשואות מלמטה, ושליחותנו האזרחית היא - לא לאפשר. אכן, פוליטיקאים דוחפים שם תוכן שיווקי ופוליטיקאים אחרים מזלזלים באירוע, אבל אנחנו יודעים את האמת. מי שצפה (יש גם ביוטיוב) התוודע למופת של ישראלים מסורים ומגוונים, לבחירות אמנותיות מרגשות ולמנצח אחד מדהים - תום כהן - שרוקד את החירות המוזיקלית ונותן פרשנות חדשה למושג "ניצחון מוחלט".
בחן את עצמך: האם אני חרדי?
ברשימת משיאי המשואות של 2020 נכללה גם חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו. החרדית המתוקה נכנסה ללבבות בעקבות הדרמה ששודרה אז בפריים־טיים, מי שלא פגש אותה במזרח ראה את דמותה במסך הקטן והוקסם מאהבתה הבלתי־אמצעית לבני אדם. האהבה הזאת לא הדביקה את "בית הדין הרבני חב"ד בארץ הקודש" שהדביק לה פשקוויל אישי: "הננו בזאת להודיעך כי עלייך לבטל את השתתפותך בטקס. הסמכות לאישור השתתפות בטקסים מעין אלו... היא בידי אגודת חסידי חב"ד... ובראשם בית דין רבני חב"ד".
חני המסכנה פרסמה אז התנצלות כאובה ואמרה שהיא "לא יכולה להיכנס לאש המחלוקת". בכל דור ודור בורחת אישה מלהניף את הלפיד בגלל אש המחלוקת, והחברה הישראלית לא מבינה שהיא שורפת את עצמה.
מומחי אש דת הסבירו אז שרבני חב"ד אסרו על חני להשתתף בטקס כי הקשר של החסידות הזאת עם המדינה אמביוולנטי - שיתוף פעולה עם הרשויות והתגייסות מוחלטת לרווחתם הגשמית והרוחנית של האזרחים, לצד הסתייגות מהזדהות עם סמליה וטקסיה, כי זאת מדינה חילונית.
האם אנחנו כחברה לא נפלנו מזמן למלכודת הסלקטיבית הזאת והפכנו לקנאים־דתיים בעצמנו? האם הסרגל שבו אנחנו בוחנים את המדינה, את טקסיה ואת סמליה לא מזכיר את זה של בית דין חב"ד?
בשנת 2011 נרעשנו כאשר הרב שמעון רוזנברג, אביה של השליחה רבקי הולצברג שנרצחה עם בעלה בפיגוע במומבאי, הדליק משואה, וכדי להחזיק את האירוע בלי לשרוף את עצמו בקרב מגזרו, אמר "ולתפארת מדינת ארץ ישראל". בפרספקטיבת הביטולים וההדרות שאנחנו חווים כיום בחברה הישראלית - ממנחים שחוששים להופיע בטקס פן ינודו, דרך אמנים ומשיאי משואות - נדמה שסבא של מוישי החב"דניק הוא אדם אמיץ במיוחד.
בחן את הזוכה: האם הוא מעוניין?
פרופ' אבי ריבקינד, זוכה פרס ישראל על מפעל חיים, דיבר בשם חתני וכלות הפרס ואמר: "באנו מעולמות שונים, אבל יש דבר אחד שמאחד אותנו - כולנו אוהבים את הארץ הזאת יותר מכל פרס שיוכלו להעניק לנו". זה נשמע מובן מאליו, אבל על רקע הבחירה בנשיא ארה"ב והברזתו מהטקס (משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן ולא שולח ריל) אולי מדובר באיזה תנאי בסיס ששווה לבחון. שלא נפספס.
תנ"ך? נבחנתי במשרד
חידון התנ"ך הוא הדבר המפוספס ביותר ביום העצמאות שלנו, אבל הוא ראי נאמן לתמורות שחלו בנו כחברה.
דוד בן־גוריון ייסד את חידון התנ"ך כי ספר הספרים זה הבסיס שלנו - ההיסטורי, המשפטי, הגיאוגרפי, המשפחתי, התודעתי, התרבותי. הוא החליט שהחידון יתקיים ביום העצמאות והטיל את ארגונו על הצבא, כאות לחשיבות העניין.
עם השנים החידון עבר לאחריות משרד החינוך, והתנ"ך עבר לאחריות... של מי באמת? מי פה עוד קורא בתנ"ך? הגאונות שבחידון נעוצה בכך שפשוט צריך לקרוא את הספר.
לא מדובר בהתפלפלות פרשנית, ולכן לא אמורה להיות עליונות דתית או אמונית בקרב המתמודדים. תנ"ך הוא מקצוע שנלמד בכל הזרמים החינוכיים, ולכן התחום נגיש למעוניינים.
הספר הזה לפעמים מפחיד, את כל המגזרים, כי כתובה בו האמת - אנחנו עם שנוצר מאתוס של משפחות מסוכסכות, וההיסטוריה שלנו לא מתביישת בזה אלא מתחננת שנלמד מזה; דוד היה מנהיג דגול והתורה לא מסתירה את מורכבויותיו ההוריות; שלמה לקח המון נשים שפגמו בשיקול הדעת האידיאולוגי שלו; הורים עשויים לפחד מהילדים שלהם, נשים מסוגלות לחסל את האויב, ואיזו עבודה עצמית עשה יוסף. וואו.
חידון התנ"ך, שלא באשמתו, הופך משנה לשנה לאירוע נישתי - ההפקה שמשדרת דלות, התוכן שרק מי שממש בעניינים מבין, הזרימה המאולצת - וזה עצוב. החברה שלנו תהיה טובה ועשירה יותר כשילדינו יכירו את תרי־עשר, או שמא - כשהמורים יכירו. אבל על מה נלין אם גם להורים אין מושג?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו