איזו החמצה, איזה כישלון: בלבנון ייקבע גורל המערכה

התוצאות המבלבלות של המערכה מול איראן ייחתכו, מבחינת מדינת ישראל, דווקא בלבנון. לגבי המערכה באיראן, העובדה שהממשל האמריקני נרתם לרסק את המערכות הצבאיות והשלטוניות של מפלצת האייתוללות היא כמעט נס. ולכן צבאית, אנחנו כבר נמצאים במקום טוב בהרבה מזה שבו היינו לפני חודש וחצי.

אבל לא כך המצב בלבנון. שם נקלעה לידינו הזדמנות היסטורית לתקן את הטעויות הפטאליות של הדור האחרון, אבל כפי שזה נראה עכשיו, ההזדמנות תוחמץ. כי בגבול הצפון נדרש שינוי גישה כלפי מדינת לבנון, מתוך החלפת תוכנה בצמרת הצבא והקבינט. שינוי שיחזיר לידינו את צפון המדינה, וגם יקבע הישג אסטרטגי במאבק מול האיראנים. והנה, אל מול הכרזת ראש הממשלה על משא ומתן פתאומי עם לבנון, ברור שההתקפה הרחבה בחג והכרזות הקוממיות של נתניהו היו רק הקדמה להתקפלות אופיינית בפני הממשל האמריקני, התרסקות בפני האולטימטום של טהרן. כך, המערכה כולה נידונה להפוך לתבוסה.

בתחילת השבוע פורסמה פנייתם של מרבית הח"כים מהקואליציה לראש הממשלה, בהובלתו של ח"כ עמית הלוי מהליכוד. הם יצאו נגד מה שהם כינו הקונספציה השגויה של צמרת צה"ל לגבי לבנון, תוך שהם מבקרים בחריפות את התדרוכים של אלוף פיקוד הצפון. בין היתר, התקוממו על קביעת טווח טילי הנ"ט - כעשרה קילומטרים, כתחום שצה"ל יסתפק בשליטה עליו. במיוחד דרשו להציב את פירוק חיזבאללה כמטרה העליונה.

ברור שהח"כים מהקואליציה אמנם ביקרו את צמרת צה"ל, אבל החיצים האמיתיים כוונו לראש הממשלה. כי הכישלון בלבנון מונח זה שנים בחיקם של בנימין נתניהו וממשלות הליכוד. הוא אכן החל בהימלטות של ממשלת ברק מרצועת הביטחון בשנת 2000 ונמשך בפיאסקו של ממשלת אולמרט ב־2006, אבל מאז 2009 מנהיג הליכוד, יד ביד עם צמרת צה"ל, רשמו שיאים של עשייה במכנסיים והתחפרות בקונספציה.

אפילו לפני שנה וחצי, בתום מבצע חיצי הצפון, הם הרקיעו בהונאה עצמית ובמכירת אשליות לציבור. אז, כשנה אחרי הצטרפות חיזבאללה למתקפת חמאס, הסתפקו נתניהו וראשי צה"ל בגירוד קו הכפרים הראשון, והיללו את הסכם האשליה התורן, שנרקח בלחץ ממשל ביידן. ההסדר האומלל הזה לווה, כרגיל, בסיפורי מעשיות על אודות פירוק חיזבאללה מיכולותיו ועצירת כספי התמיכה האיראניים. הכל התברר כהפוך לחלוטין.

"מדובר בסכנה להחמצה היסטורית", אמר לי השבוע עמית הלוי. "חוזרים על הטעות שנעשתה בעזה. טועים בזיהוי האויב, שהוא לא רק ארגון טרור אלא מי ששולט בפועל במדינת לבנון - חיזבאללה. טועים בזיהוי הניצחון, שהוא לא שליטה ברצועה צרה של עשרה קילומטרים, שלא תנטרל או תסיר את האיום. חייבים להתמודד עם המדינה הלבנונית - מדינת חיזבאללה, ולכל הפחות להשתלט על השטח שעד לליטני, באופן שיאפשר הגנה אלמנטרית על הצפון". 

טעות בהגדרת המשימה

שיחה שקיימתי השבוע עם מפקד בחטיבת צנחני המילואים שנמצאת בגזרה המערבית בדרום לבנון, מלמדת שצה"ל שולט בפועל ברצועה שמונעת ירי שטוח מסלול ליישובי קו הגבול שלנו. המחבלים אמנם מנסים לזנב בכוחות, אך הם רחוקים מלהיות מסוגלים להתמודד עם חיילי החוד שלנו, סדירים ומילואים, שכבר עכשיו עמדו ביעדים שהוצבו בפניהם.

מי שהכיר את צה"ל של 2006, בואכה 7 באוקטובר, מדבר בשבחם של הכוחות שבלבנון: מיומנים, תוקפניים, מפעילים תחבולות מוצלחות מול האויב ועומדים היטב במשימות שהוגדרו להם. כמה זמן יוכלו המילואימניקים המופלאים שבהם להמשיך כך, זו שאלה כבדה שלא קשורה ישירות לדיון הנוכחי.

אבל הבעיה האמיתית של צה"ל וישראל בלבנון היא הגדרת המשימה. כי גם החזקת קו של עשרה קילומטרים לא תמנע ירי תלול מסלול לעבר צפון הארץ ומעבר לו. צריך להחזיק, לכל הפחות, בקו שמתבסס בעיקרו על נהר הליטני - כ־20 קילומטרים מהגבול, ולנקות ממנו כל יישוב ואדם, פרט לידידים מובהקים. והכי חשוב להכיר בעובדה שלא באמת קיימת מדינת לבנון, אלא מדובר בזרוע איראנית שתמשיך לעשות הכל כדי לחסל אותנו.

ועד שהממשלה הלבנונית, הפרלמנט והצבא לא יפורקו מהאחיזה האיראנית, נמשיך לדמם. איש שם לא צריך להיות חסין - לא שרים ולא חברי פרלמנט, לא נבי ברי ראש תנועת אמאל ולא קצינים בכירים בצבא לבנון, שנמצאים בכיס משמרות המהפכה. כל אופציה אחרת נוסתה, והתוצאות ידועות. עכשיו נוספה קומת פיקציה חדשה, כאילו ממשלת לבנון באמת שולטת במדינה ויש טעם לנהל איתה משא ומתן לשלום. איזו החמצה, איזה כישלון.

התפכחות עכשיו

הבחנה מרתקת לנקודה שבה החלה ההידרדרות של מדינת ישראל, מציבה עינת וילף בספרה "שלום לא עכשיו" - האירוע שבו התהפכה המגמה של התנועה הציונית, מבנייה והתקדמות למעידה וכישלון, בואכה 7 באוקטובר. את האצבע היא שמה, בצדק, על חתימת הסכם השלום עם מצרים. לא מלחמת יום כיפור, שהפכה ציבורית לדגל המחדל והפיאסקו, אלא דווקא מה שנתפס ציבורית כהישג דיפלומטי ומדיני אדיר.

וילף משווה את הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים מ־1974 ומ־1975, וכן הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה מ־1975, למה שכונה הסכם השלום מ־1979. הסכמי הביניים עיגנו בפני עצמם אי־לוחמה והחלטה משותפת על פתרונות בדרכי שלום. והנה, וילף ממחישה שלא קיבלנו דבר נוסף מההסכם שכונה שלום, בעוד בהסכמים החלקיים לא שילמנו את המחיר האיום של החזרת כל סיני וקביעת נורמה של איבוד הישגי ששת הימים. חמור מכך, וילף מנתחת בחריפות את כשלי הסכם "השלום", שהופר לחלוטין בידי קהיר, ושאין בו היום דבר מעבר להסכמי הפרדת הכוחות המפורסמים, למעשה ההפך. כי איבדנו את המרחב האסטרטגי האדיר שסיפק לנו סיני.

מה הביא אותנו לכניעה ולאשליה אז, ואיך משם רק גבר קצב ההתגלגלות במדרון הלאומי? לפי וילף, עד 7 באוקטובר שקענו במנטליות של אקזיט. אקזיט מההון הלאומי שנצבר עד אז, בגלל עייפות לאומית ומנטליות גלותית. התעלמנו מהמציאות, התמכרנו לאשליות ולמקסמי שווא - והתוצאות בהתאם. 

והכי חשובה היא המסקנה של וילף: הפלסטינים והערבים לא באמת מעוניינים במדינה פלסטינית, אלא בחיסול המדינה היהודית. ועד שלא יקומו מה שהיא מכנה ערבים ציונים, שיגיעו למסקנה שהם צריכים לחבור לעוצמה ולשגשוג שלנו, אסור לחיות באשליות של שלום ושלווה. אנחנו חייבים להתחזק ולחזור לבנייה מחדש של ההון הציוני.

אני לא מסכים בהכרח עם כל ההבחנות והפתרונות שלה - לא הביקורת על גוש אמונים, שלא לדבר על ההתעלמות מתרומת הסכמי אוסלו האיומים לתהליך שקיעתנו. אבל המסלול של וילף מעבודה עם שמעון פרס ואהוד ברק ועד להתפכחות ולעריכת חשבון לאומי נוקב ואמיתי - מרשים ומעודד. במיוחד מחזק הספר את המסקנה שקיים בינינו מכנה משותף ציוני, שפוי, ריאליסטי, שיכול להוביל אותנו בבטחה קדימה.