בנט ולפיד שמו ת'קוביות על תבוסה

האל הטוב והרחום לבדו יודע, מה ממריץ שני ראשי ממשלה לשעבר וטוענים לכתר בהווה, להעמיד את עצמם בהתנדבות לשירות תעמולת האויב והלוחמה הפסיכולוגית שלו. כמעט שבועיים לתוך הפסקת האש, ברור שקפיצת החמור של נפתלי בנט ויאיר לפיד, שמיהרו להכריז על תבוסה מדינית ישראלית וכישלון צורב, היתה לא רק מפגן מאלף של אי־יכולת לדחות סיפוקים מצידם, אלא גם תצוגת תכלית של קוצר רואי.

בסגנונו הדביק, נפתלי בנט קבע ש"הממשלה אכזבה את העם" וחזר על הקלישאה המזוהה איתו מתחילת המלחמה: "לעם של מנצחים מגיעה ממשלה מנצחת". שותפו ל"ברית האחים", יאיר לפיד, נתן תעודת הכשר כחול־לבן לעלילת דם אנטישמית שפורחת בשוליים המופרעים של הימין והשמאל באמריקה, שלפיה ממשלת ישראל הונתה ותמרנה את הנשיא טראמפ למלחמה שלארה"ב אין כל עניין או אינטרס בה, כשהכריז במסיבת עיתונאים: "שקרים נמכרו לאמריקנים". שניהם, כמו תאומים שהופרדו בלידתם, חזרו על הטיעון הילדותי שהכישלון נובע מכך שנתניהו יצא ב"הצהרות רהב", אבל לא עמד בהן. 

תלמדו להתאפק

היום הדברים נראים טיפה אחרת: ברור שהפסקת האש לא משקפת כניעה או הרמת יד מול כוח העמידה האיראני, ברור שישראל נשארת פרו־אקטיבית בלבנון ובעזה, וברור שארה"ב של טראמפ רחוקה מלומר את המילה האחרונה באיראן. השנתיים וחצי האחרונות, שהיו שזורות בפרקים של לחימה עצימה, הפסקות אש, עסקאות ביניים, ועצירות התרעננות והתחמשות פה ושם, היו אמורות לאותת גם למבקרי הממשלה האוטומטיים ביותר שאנחנו חיים בהווה מתמשך, שבו לעולם יהיה מוקדם מכדי לקבוע משהו. או במילים אחרות: תלמדו להתאפק.

וכך, לוחמים, תושבי צפון ואנשים ששילמו מחיר במערכה ההיסטורית הזו, שבה ישראל הופכת את הקערה על אויביה, צריכים לשמוע מראש ממשלתם לשעבר שהם נלחמו לשווא, שהם איבדו לשווא, שהם סובלים לשווא, ושהם חזרו לשווא לבתיהם שפונו. למה? כי הפסדנו. זה מצטרף לטפטוף העקבי שלו לאורך כל שנות המלחמה, שיש לנו "עם של אריות", אבל "הנהגה מנותקת" ו"בוגדת", או במילים אחרות: לחרחר בחוסר אחריות משבר אמון בין ההנהגה לכוחות הביטחון בזמן מלחמה, וללבות ביודעין אי־אמון של הכוחות הלוחמים בשיקול האסטרטגי ובתוקף המוסרי של הפקודות הניתנות להם.

לזה צריך לצרף את הנזק המדיני. בנט ולפיד מתנדבים לספר לקהילה הבינלאומית שישראל מפסידה וכושלת - אמירה שמאשררת באורח מחפיר את עלילת הדם שפעולותיה של ישראל לא נועדו לשרת תכלית צבאית או אסטרטגית, אלא רק לצאת למסע נקמה משיחי שכולל השמדה, החרבה וג'נוסייד.

אבל גרוע יותר מכך: הם בעצם לוחשים על אוזני האמריקנים שהשותפות האסטרטגית עם ישראל היא שגיאה ומלכודת. איזו מעצמה תרצה בעלת ברית ש"לא יודעת לנצח"? איזה ממשל ימשיך לכרוך את גורלו עם ממשלה ישראלית שנוחלת תבוסות וכישלונות מדיניים? איזה נשיא ימשיך לפעול לצד ראש ממשלה ש"רימה את שותפיו"?

נכון, לפיד ובנט שטופים אופורטוניזם ורל"בת. יש לנו מזל שהקהילה הבינלאומית לא מתייחסת ברצינות יתרה להגיגי התבוסה שלהם, למרות תוארם כראשי ממשלה לשעבר. ועם זאת, יותר מסביר להניח שנזק תדמיתי ומדיני כלשהו הם הצליחו לחולל למרות הכל. מספיק לראות איך ערוצי תקשורת ותעמולה של האויב מצטטים ומהדהדים את ציוציהם והצהרותיהם כהוכחה לתבוסה ישראלית. מה שבכל זאת חסר בטנטרום המשעשע של השניים, הוא מענה לשאלה הבסיסית: מה הם היו עושים אחרת? איך הם היו מגדירים ניצחון או הצלחה, ואילו צעדים הם היו נוקטים להשגתם? ולא, "לדעת לנצח" או "לתרגם את ההישג הצבאי להישג מדיני" זו לא תשובה.

הסיבה לכך לכאורה ברורה: שניהם מחויבים לעיקרון מאוד ברור של אי־נקיטת עמדה מובהקת, או ליתר דיוק: לא לומר שום דבר שעלול להקים עליהם ביקורת באגפים הציבוריים שהם מבקשים את קולותיהם. צריך להיות ערים לכך שהם באופן קבוע, יחד עם גדי איזנקוט, נמנעים מהצהרה על יעדים מדיניים קונקרטיים, על גישה אסטרטגית מועדפת או על תנאי הסף שלהם לעצירת המלחמה.

אבל הרקורד הביצועי שלהם משאיר מעט מאוד מקום לדמיון. נפתלי בנט סיפר בגאוותנות - הו, הארכיון! - איך פתח את שערי עזה הרבה יותר משהעז קודמו (נתניהו). למרות החשדנות של גופי הביטחון, התגאה, הוא הזרים יותר פועלים מעזה לישראל מתוך הנחה שרווחה כלכלית תבטיח שקט תעשייתי מצד חמאס ויציבות ביטחונית. את המבצע הצבאי שממשלת השינוי ערכה בעזה, מערכת הביטחון וסוללת הפרשנים מקפידים להשכיח. קראו לו "מבצע עלות השחר" (אוגוסט 2022), ומוביליו לא הפסיקו להתפעל מאיך שהם הצליחו לפגוע רק בג'יהאד האסלאמי ולא לגרור את חמאס לעימות, ובכך הכשירו למעשה את ארגון הטרור כשלטון הלגיטימי והמבוגר האחראי בעזה.

וגם הישג מדיני יש ברקורד: הסכם הגבול הימי עם לבנון, שלפי ממשלת השינוי, אמור היה להרחיק לשנים אפשרות של מלחמה עם חיזבאללה.

תומאס פרידמן, מאחוריך

לדברים האלה יש משמעות מעבר לפנקסנות. בנט ולפיד, כמו איזנקוט, אוהבים להציג את עצמם כאלטרנטיבה רעיונית ומהותית, וכמי שיביאו שינוי גדול. אבל צריך לשים לב שמעבר לתזזיתיות הדיגיטלית שלהם, הם חיילים נאמנים מאוד לקונספציות הישנות והמיושנות.

בלי שהם שמו לב, ממשלת ישראל חוללה מפנה היסטורי בתפיסת הביטחון של ישראל, ועברה מגישה פסיבית ומגיבה, לגישה אקטיבית ויוזמת. הפעולות הצבאיות והמדיניות של ישראל מאז 7 באוקטובר לא עלו על אופק האירועים של נפתלי בנט, יאיר לפיד וגדי איזנקוט, והיו במפגיע מחוץ לכושר הדמיון שלהם. בכל צומת אפשרי ראשי האופוזיציה בכללותם אותתו בכיוון של המודל הישן של קניית שקט, חתירה לפיוס הממשל האמריקני של ביידן, ושאיפה ל"עסקים כרגיל" במהירות האפשרית. יותר מזה: הם לא הפסיקו לתקוע מקלות בגלגלי הממשלה, ולקחו חלק פעיל ומוביל בהגברת הלחץ הציבורי, התקשורתי והבינלאומי על הקבינט.

במילים אחרות: דומה שהם מושקעים פוליטית ותדמיתית בנרטיב התבוסה הישראלית, ושכל התפתחות חיובית מבחינת ישראל תגבה מהם מחיר. על הדעת עולות מילותיו של תומאס פרידמן: אני אמנם רוצה לראות את איראן מפסידה, אבל אני ממש לא רוצה לראות את נתניהו וטראמפ מתחזקים פוליטית על ידי המלחמה. יש רושם שהאופוזיציה הישראלית מצמצמת פערים במהירות, ואולי כבר השאירה לו אבק.