מדינת ישראל הצעירה, בת 13 בלבד, התארגנה בראשית שנות ה־60 של המאה הקודמת במהירות שיא כדי להעמיד לדין את אדולף אייכמן, מהאחראיים המרכזיים לביצועה בפועל של תוכנית "הפתרון הסופי" להשמדת היהודים.
באפריל 1961, עשרה חודשים וחצי בלבד לאחר שנלכד על ידי סוכני המוסד, החל התובע במשפט, גדעון האוזנר, לפרוס בפני הרכב השופטים המיוחד את חומר ראיות, שהשתרע על פני כ־12 שנה. כתב האישום הגדיר את פשעיו של הנבל הנאצי כחלק מפעילות מתמשכת של רדיפה והשמדה, שהחלה עם עליית הנאצים לשלטון ב־1933. יותר מ־1,600 מסמכים הוגשו. יותר מ־100 איש עלו על דוכן העדים.
שישה עשורים וחצי מאוחר יותר, מאות מרוצחי האיינזצגרופן החמאסי - מחבלי הנוחבה - פלוגות מוות לכל דבר, שזרעו זוועה, חורבן ומוות ב־7 באוקטובר, עצורים בכלא הישראלי כבר שנתיים וחצי אך משפטם טרם החל. יש סיבות שונות לעיכוב הבלתי נסבל הזה, אבל האמיתית ביותר כבר אינה קיימת: אין חטופים בעזה. אין חשש שיבולע להם.
הגיעה אפוא העת להוציא את המשפט הזה לדרכו, וגם לדמיין אותו. רק כך נוכל להתחיל לסגור מעגלים ברמה הלאומית, ההיסטורית והאישית, הן כדי לבסס נרטיב היסטורי, בדומה למשפט אייכמן, והן כדי ליצור תיעוד היסטורי בלתי ניתן לערעור של הזוועות, מול ההכחשה שמשתוללת בעולם. זה נדרש, כמובן, גם עבור המשפחות השכולות והניצולים.
עשיית דין במחבלי הנוחבה, בעוזריהם ובשולחיהם היא עשיית צדק. כשתושלם החקיקה שתמנע ממי מהמפלצות הללו שלא יוצאו להורג, להשתחרר בעסקאות עתידיות - זה יהיה גם צדק סופי ומוחלט.
"רוצח של שולחן כתיבה"
ערב יום השואה ראוי שניזכר: אייכמן היה "רוצח של שולחן כתיבה". הוא נמנה עם הדרג המתכנן הבכיר של פרטי השמדת המיליונים, ועשה זאת באופן שיטתי ומאורגן באמצעות טבלאות, לוחות זמנים ותעודות גירוש. האייכמנים הקטנים של דורנו שיועמדו כאן לדין, נמנו רובם ככולם עם הדרג המבצע. הם רצחו במו ידיהם, טבחו תושבים בבתיהם, ירו בהם במיטותיהם. הם הוציאו להורג ילדים, נשים וקשישים שנכבלו בידיהם. עקרו עיניים ואיברים מקורבנותיהם בעודם חיים, מול בני משפחתם, והשחיתו גופות רבות.
האייכמנים הקטנים מ‑2023 שרפו יהודים למוות, אנסו והתעללו מינית בנשים ובגברים ועשו הכל במפלצתיות וביצריות חייתית־דתית, הגם שבהיקפים קטנים פי כמה מדור האייכמנים הקודם.
משפט האייכמנים הקטנים (מחבלי הנוחבה) צריך אף הוא להתנהל באופן שייזכר לדורי דורות, עד שיהפוך חלק מהסיפור של מדינת ישראל, ויישאר כזה גם בעוד 100 שנה. אסור שיהיה אירוע חד־פעמי ששייך רק לדור שבו התרחש.
חיים גורי, המתעד הגדול של משפט אייכמן, ציין כי "העדים הרבים לא באו ליצור הצטברות אחרת של מכאוב וזעם. הם נתנו עדויות כדי להאיר את ההשמדה לפרטיה", ולהיות "עיקר המשפט, באשר היו באי־כוחה המהימנים של השואה... הם היו העובדות".
כך צריך לנהוג גם במחבלי הנוחבה. ניצולי הנובה והעוטף ושדרות צריכים להיות עיקר המשפט, באי־כוחה המהימנים של הזוועה. אם ישראל תגדיל ראש, היא תדאג להביא לישראל למשפט גם שניים מאחרוני אדריכלי הטבח שטרם חוסלו: את חליל אל־חיה ועז א־דין אל־חדאד, שנמנו עם מתכנני הזוועה והטבח השואתי.
במשפטם של האייכמנים דור ב' צריך יהיה לפרוס את תוכנית ההשמדה והגירוש שחמאס תכנן עבור יהודי ארץ ישראל, לעסוק גם במשנה הסדורה הדתית ובאידיאולוגיה שעמדה ושעומדת מאחורי הטבח, ולהתעכב גם על התמיכה שלה זכה במעגלים פלסטיניים רחבים.
להיכנס לפרטי הפרטים של פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות שבוצעו בנו, ולטפל לא רק במוטציה הנאצית, מודל 2023, אלא גם בעוזריה (ישירות או בעקיפין): בטורקיה ובקטאר ובאיראן וגם בתושבי עזה, ה"צעירים בכפכפים" וה"קשישים על הקביים" שבאו בעקבות מחבלי הנוחבה לזרוע עוד מוות. ערב יום השואה תשפ"ו, זה חלק בלתי נפרד מה"לעולם לא עוד" המחייב.
"מדוע נותרתי בחיים"
רבקה יוסלבסקה מאזור פינסק תיארה במשפט אייכמן כיצד זעקה אל אביה ואמה המתים: "מדוע נותרתי בחיים? אין לי איש". במשפט הטובחים בשמחת תורה תישמע אולי זעקת עשרות הילדים, שהתייתמו בטבח משני הוריהם: ילדי משפחת עידן מכפר עזה שהוריהם רועי וסמדר נרצחו, או האחיות משדרות ליה ורומי סוויסה, שהיו עדות לרצח הוריהן, וגם הדר ותומר זק מקיבוץ כיסופים שאחיהם הקטן והוריהם נרצחו.
אליהו רוזנברג ממחנה 2 בטרבלינקה העיד: "כשפתחנו את תאי הגזים, ראינו על הרצפה ילדים שנשארו בחיים. אבל הגרמנים ירו בהם".
גם המחבלים שחדרו לבית משפחת סימן טוב בניר עוז רצחו תחילה את ההורים, ורק אז ירו למוות בשלושת הילדים הקטנים: שחר והתאומות ארבל ועומר. כך אירע גם עם ילדי משפחת קוץ: רותם, יונתן ויפרח, שהוריהם לבנת ואביב נרצחו תחילה. כל החמישה נמצאו אחרי הטבח כשהם מחובקים יחד במיטה בתוך ביתם. בבארי, העידו אנשי זק"א, נמצאו באחד הבתים גופות הורים שנרצחו, ולצידם ילדיהם שנורו לאחר מכן מטווח קצר, בעודם מסתתרים בתוך ארונות או מתחת למיטות.
בדומה לנאצים, גם האייכמנים הקטנים צילמו את הזוועות שחוללו לצורכי תעמולה והפצה. את החומרים הללו, עם כל הקושי שבדבר, ראוי להציג. העולם צריך לדעת, ולראות, ולחוש, ולהשתכנע שזה קרה, שלא המצאנו, שלא הגזמנו, שלא ניפחנו דבר.
"היהודים", כתב חיים גורי ב"חותם הזיכרון" שלו, "היו הראשונים ברשימה השחורה של השיגעון הגרמני־נאצי". היהודים היו ועודם הראשונים והמרכזיים גם ברשימת השיגעון החמאסי־פלסטיני־מוסלמי. הנוצרים והמערב נמצאים באותה רשימה. הם הבאים בתור. לאט־לאט, לאט מדי, הם קולטים זאת.
אייכמן הוצא להורג בתלייה במאי 1962. לאייכמנים הקטנים צפוי גורל דומה, אבל משפטם צריך להתחיל כבר. הוא מתעכב שלא לצורך. "במשפט אייכמן", ציין גורי, "ניצבה גרמניה הרוצחת למשפט. אייכמן לא הקל מאשמתה, והיא לא גרעה מאחריותו". וכך גם כאן: במשפט מחבלי הנוחבה התוכנית הפלסטינית ארוכת השנים להשמיד ולחסל אותנו חייבת לעמוד למשפט. היא לא תגרע מאחריותם, והם לא יקלו מאשמתה. משפט ירושלים מול תא הזכוכית 2026 חייב כבר לצאת לדרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו